"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם": הפסוק הזה, מספר בראשית, הופך את עונש המוות לכזה שמונח בבסיס היהדות – אך במרוצת הדורות סויג העונש בגדרות ובסייגים רבים, כדי להימנע מתקלות שיעלו בחייו של אדם חף מפשע שהורשע בטעות.
במקורות היהודיים, האפשרות ליטול חיי אדם בגלל מעשיו מחולקת לשניים – בשדה הקרב או בבית הדין. בזירת האירוע, כאשר המתגונן חש סכנה לחייו, נקבע הכלל "הקם להורגך השכם להורגו". בספר שמות מופיע פסוק המלמד גם על אדם שלא בא בכוונה להרוג, אלא לגנוב, ומגיע "במחתרת", ויש חשש שאם יגלה במהלך הגניבה שמישהו מנסה למנוע ממנו את המעשה הוא יפגע בו – לכן יש היתר גם להרוג את הבא במחתרת, ויש היתר להרוג כל מי שחל עליו "דין רודף" ומסכן את חייו של אדם אחר. אלא שבאולם בית הדין נקבעו כללים שונים בתכלית.
2 צפייה בגלריה
השר איתמר בן גביר עם בקבוק שמפניה בכנסת לאחר אישור חוק עונש מוות למחבלים
(צילום: שלו שלום)
אף שעונש המוות מוזכר במקורות התלמודיים, חז"ל סייגו אותו מאוד. בספר דברים קובעת התורה "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת", וההליך עד להרשעה בגזר דין מוות היה סבוך. כדי לגזור מוות על מי שהורשע ברצח אדם אחר, הייתה צריכה להיות מערכת של חקירות ושאלות שהיו עורכים הדיינים לשני עדים כשרים לפחות שראו את המעשה, ובסמיכות למעשה. מעבר לכך היה צורך בהתראה – אזהרה מפורשת לפני ביצוע העבירה שהיא אסורה ועונשה מוות. אם בית הדין היה מרשיע אדם ופוסק גזר דין מוות פה אחד, ללא שום דעת מיעוט לזכותו – פסק הדין היה מתבטל.
גם אחרי פסיקת המוות, בדרך להוצאה להורג קבעו חז"ל שאם מגיע עד שיכול להעיד לזכותו של אותו אדם, או אפילו אם היה אומר שיש לו טענה לזכות עצמו, היו מחזירים אותו לבית הדין ומתחילים מחדש. המשנה במסכת מכות אף קובעת: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (הכוונה לשבע שנים) נקראת חובלנית; רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה; רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם".
עם זאת, "רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הם מרבים שופכי דמים בישראל" (כלומר, לדעתו היעדר מוחלט של עונש מוות מגדיל את מספר מקרי הרצח, כי אין הרתעה מספקת כלפי הרוצחים – ש"פ). כך או כך, התפיסה המקובלת היא שההלכה בנושא נוגעת ליהודים, ואינה בהכרח מתייחסת אל מי שאינם יהודים (אף שהציווי "לא תרצח" אוסר גם לרצוח את מי שאינם יהודים).
במשפט בן זמננו עונש המוות נדיר. במשפט האזרחי במדינת ישראל היה שימוש בעונש הזה רק נגד הצורר הנאצי אדולף אייכמן. הראשון לציון הרב עובדיה יוסף קבע בסדרת ספריו "יביע אומר": "אין לנו לדון דיני נפשות בזמן הזה, ואפילו היה הדבר אפשרי – יש לחוש שמא תצא תקלה מתחת ידינו". דברים דומים כתב בעבר הראשון לציון הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל: "השקפתה של תורת המשפט בישראל שהטביעה את חותמה על רוח ישראל בכללו היא מניעת מיתות בית דין עד כמה שיותר אפשר. מדינת ארץ ישראל שוללת סמכות בית המשפט להחליט ולהוציא לפועל דין מיתות בית דין באיזו צורה שתהיה".
החגיגות של חברי עוצמה יהודית עם אישור חוק עונש מוות למחבלים
(צילום: ערוץ כנסת)
אחד מהרבנים שדווקא תומכים באפשרות שחוק עונש מוות יוטל על מחבלים הוא הרב דוב ליאור, רבה של מפלגת עוצמה יהודית והרב של קריית ארבע לשעבר. במכתב שפרסם לפני כשלוש שנים כתב: "תורת ישראל מקיפה את כל תחומי החיים, ואם ישנם מצבים שאינם כתובים בתורה במפורש אזי מלך ישראל או ממשלה שנבחרה על ידי הציבור (שלעניין זה יש לה דין מלכות) יש בכוחם להעניש ואפילו במיתה אם הדבר משרת את טובת הציבור".
לדברי הרב ליאור, "כל אלו הרצחנים וכיוצא בהם שאינם מחויבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להורגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. אם לדעת חברי הכנסת, שמכירים את המציאות, עונש כזה ירתיע את המחבלים, לא רק שמותר להם לחוקק חוק עונש מוות למחבלים אלא שהם חייבים לעשות זאת משום שלום הציבור".
הרב ליאור התייחס בדבריו ל"משפט המלך", מעין מסלול עוקף שאמור לדאוג לטפל בעבריינים שבית הדין לא מטפל בהם. למלך ניתנה אפשרות על פי ההלכה להוציא להורג ולהורות על מוות של אויבים או פושעים גם ללא סדרי המשפט. הרב ליאור סבר כי בסמכות זו ניתן למדינה תוקף להוציא להורג מחבלים.
