מה כתוב על דלת הכניסה שלך?
מחקר מעניין (שכנראה לעולם לא ייעשה) יבדוק את הטקסטים שאנו בוחרות לשים בכניסה לבית שלנו. שלטים עם הכיתוב "כאן גרים בכיף", שטיחי כניסה שעליהם מודפס "Home Sweet Home", "כמה טוב שבאת הביתה", "ביתי הוא מבצרי" או "אין כמו בבית".
והנה שתי שאלות לטובת המחקר שלא ייערך: מדוע אנחנו לא מסתפקות בכתיבת שם המשפחה, ונמשכות להניח בכניסה לבית הצהרות העוסקות באיכות המשפחה שלנו? מדוע המשפטים נוטפי סוכר ומבטיחים שבתינו מלאים כל טוב?
השקר של הבידוד הביתי
בגל הראשון של הקורונה התעקשו פרנסי הבריאות להאמין ש"אין כמו בבית", ועל כן הדרך לשמור על בריאות הציבור עוברת בבידודן של משפחות בבתיהן. ככל שהעמיקו בידודי הקורונה, עלתה שוועתם של נשים וילדים, והתחילה לפקוח את עיני הקהילה.
נכון, גם לפני הקורונה ידענו שבית יכול להיות מקום מסוכן וכי חלק הארי של האלימות, על שלל סוגיה, מתרחש בבית. אלא שהקהילה חיה בפיצול נוח בין עובדות לאמונות. ההחלטות על סגרי הקורונה הכריחו אותנו להתבונן לאמת בפנים, ולהבין שאסטרטגיית הבידוד הביתי התבססה על שקר מסוכן. הבידוד הביתי שהציל חיים גרם לאסונות שעדיין קשה להעריך את עוצמתם והשפעותיהם. קווי הסיוע השונים, שכולם עוסקים למעשה בפגיעות בתוך הבית, קרסו.
אין חובת מזונות או איסור על אלימות
באופן שעשוי להפתיע את חלקנו, אין בתורה שבכתב חוקים המכילים חובות של הורים לטפל בילדיהם ולהגן עליהם. ההסבר לא קשור לכך שבכל הבתים "גרים בכיף". מה שלא נאמר באופן ישיר, זועק מבין סדקי הבתים. פרשת השבוע, "מצורע", עוסקת בצרעת מפתיעה, "צרעת הבית" – שיש לה השלכות כלכליות-מעשיות, ואני חושבת שגם משמעויות סמליות (ויקרא, י"ד):
"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן... וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת... וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר... וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו".
בתים מחזיקים רמות שונות של צרעת, חלקם יכולים לעבור שיקום ואחרים חייבים להתפרק. מי שעלה בגורלה לחיות בבית מצורע, צריכה להתרחק מהבית, להתנקות ולהחלים.
קירות הבית מדברים
הנביא חבקוק הבין שקירות הבית לא מכסים על כל פשעים (חבקוק, ב', י"א): "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה". הקירות מדברים, קורות העץ יודעות לספר את סיפורי העושק והאלימות של המשפחה. בית משדר סימני מצוקה; אנחנו רק צריכות לבחור להקשיב. הקהילה חינכה אותנו לא לראות ולא לשמוע את האסונות שמתרחשים בבתים, אבל יש לנו גם מסורות אחרות, מסורות המעודדות להתבונן ומבהירות שגם סבל מושתק מוצא דרכי ביטוי, אם רק נחנך את עצמנו להסכים לדעת.
להתפלל בבית עם חלונות
פעמים רבות חשבתי על קביעתו של האמורא הארץ-ישראלי החשוב, רבי יוחנן: "אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות". באהבה, גם אם בתמימות, נהיתי אחר פירושו של רש"י: "חלונות שגורמים לו שייכון לבו, שהוא מסתכל כלפי שמים ולִבו נכנע".
רק לאחרונה הבנתי שהדרישה להתפלל בבית עם חלונות לא נועדה (רק) להנעים למתפללת את זמנה. החלונות משמשים גם, ואולי בעיקר, כדרך לתקשר עם פנים הבית של הזולת, פנים הבית ה"מצורע". בעזרת החלונות נוכל לשמוע ולראות אם אישה, ילד או ילדה סובלים, אם מישהי זקוקה לעזרתי.
פלילים ותפילות
השורש פל"ל משמש גם ל"תפילה" וגם ל"פלילים". החכמים היו ערים לקשר המרתק הזה, ולכן הם בחרו להסביר כך את תפילת פנחס שעצר את המגפה: "מלמד שעשה פלילות עם קונו".
התפילה צריכה להיות אקט של אחריות קהילתית. תפילה היא הזמן שבו אנו מביטות מהחלון ובודקות מה שלומן של השכנות שלנו, מה שלומו של מנקה הרחובות ומה קורה עם דרות הרחוב. אם יש קולות או מראות חריגים. אם עלינו לעסוק בהצלה ובפלילות.
איזה מזל שביתה של שירה איסקוב לא היה אטום לגמרי, כמה טוב שהקולות יצאו מהסדקים ומהחלונות הסגורים. כמה טוב שהיה בסביבה ילד קטן ורגיש שידע להקשיב, וכמה טוב שלילד הזה הייתה אמא לביאה ששמה עדי גוזי. כמה ניסים חוללו ילד, אמא וחלונות שהשאירו חריץ, מתוכו יצאו צעקות ולתוכו בקע אור הגאולה.
אז איפה את עושה את החג?
כמו מאש אני בורחת מהשאלה הזו. קשה ממנה עבורי המשימה, שחוזרת במגוון מפגשים קהילתיים וקבוצתיים, "שתפי בזיכרון ילדות מליל הסדר". אין לכן מושג מכמה מפגשים קבוצתיים חמקתי רק כדי לא להתעמת עם השאלה הזו. תמיד – כך נדמה לי לפחות – כולן משתפות בזיכרונות חמודים על ההמחזה המשפחתית של יציאת מצרים, על האחות הגדולה שגנבה לכולן את האפיקומן, או הדוד המביך שתמיד יוצא לו לקרוא מההגדה את "שדיים נכונו ושערך צימח".
אני יכולה לשקר את לילות הסדר שהיו לי, אבל אני נפצעת מהשקרים. אני יכולה לחפש סיפור צדדי וכאילו מצחיק שהתרחש באמת, אבל האמת היא שלא היה בכוחו להאיר על חשכת ליל הסדר. כן, יש גם אפשרות שאספר את האמת; שבערבי החגים, כשהאורחים היו בבית, אבא שלי נהנה במיוחד להאכיל אותי במכות. אני יכולה לספר על השקט המביך שעטף את המכות, על שירי פסח ששרנו בלי חשק ועל אוכל שמעולם לא הצליח לנחם אותי.
אבל כשאני שוקלת את האפשרות הזו, אני מדמיינת את הדממה שתשתרר, את הפרצוף המבוהל של המנחה שלא יודעת איך להמשיך בסבב. אני מדמיינת את הבדידות שארגיש בתוך המעגל, ולכן אני בורחת מהשיחות האלו. אני הבת החמישית מארבעת הבנים – זו שאינה יודעת איך לספר.
אני יודעת שאני לא לבד. אני יודעת כמה שקרים נושאים על כתפיהם הסבבים האלה, אני יודעת אילו פצעים מדממים הם מסתירים. הסיסמה "ביתי הוא מבצרי" מכילה את אחד השקרים הגדולים של הפטריארכיה, וגם כשאנחנו מוכנות להודות שמדובר בשקר, אין לנו אומץ וכוח להכחיד אותו.
הטרור האמיתי, המסוכן ביותר, משתולל בבתים ולא ברחובות – והשליטים עובדים עלינו בעיניים, כיוון שהאמונה בקדושת הבית המשפחתי עובדת למענם.
לעשות סדר בסדר
אנחנו נמצאות בעידן חדש, עידן של תקשורת מרובת ערוצים, שמקשה על הטורפים להמשיך ולהשתיק את קורבנותיהם. ועם זאת, הדרך ארוכה. בפסח הזה נעשה סדר חדש: נכבס את הכביסה המלוכלכת ברחובות, בערוצי התקשורת ובשמועות אמיצות שיעברו מפה לאוזן.
נשים לב לנשים, לילדות ולילדים שסביבנו, ונגנוב למענן את האפיקומן היחיד שבו הן רוצות לזכות – אפיקומן הביטחון האישי. נזכור שיש בתים מצורעים, ופעמים רבות הקביעה "ביתי הוא מבצרי" היא סיסמתו של הטורף.
בקושיות שישאלו בקבוצות ובקהילות נקפיד לאפשר, להזמין ואף לעודד ריבוי סיפורים וחוויות. נזכור שהעבדות והטרור נמצאים בבתים, ונתאמץ להוציא מעבדות לחירות את מי שזקוקות וזקוקים לכך.
ובבית המדרש של הטוקבקים
תודה על כל התגובות המעניינות שכתבתן בשבוע שעבר. חבר שלנו, שמכנה את עצמו "חיימק'ה 7", כתב: "תגידי לי, מאיפה הקשקוש על כך שהמכשפות היו נשים חזקות שהתנגדו לפטריארכיה? למה התורה מצווה על עם ישראל 'ומכשפה לא תחייה'? כי המכשפות הן עובדות אליליות וסוכנות של הפגאניזם. זה שאת חוזרת על השטויות של פמיניסטיות מערביות לא עושה את זה נכון. נ.ב: הדגם האנושי של הפטריארכיה לא חף מעיוותים ומבעיות, אבל הוא דגם יציב בהשוואה לניכור/ ניוון של התרבות המערבית המודרנית שיצרה בדידות בקרב בני אדם, גברים ונשים".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerחיימק'ה יקר, אני חושבת שאין בינינו מחלוקת ואני מסכימה איתך בשתי טענותיך. כן, התורה פסקה "מכשפה לא תחייה" כיוון שהן היו סוכנות של אמונה דתית אלטרנטיבית (רוצה לקרוא לזה פגאניות? בבקשה). ההבדל בינינו הוא שאתה מקבל את הגינוי כמובן מאליו, ואני שואלת שאלות על הפחד מפתיחת השוק הרוחני לתחרות.
ובקשר לפטריארכיה – גם בעניין זה אתה צודק. זה אכן דגם יציב – וזו בדיוק הבעיה שלו. הוא משמר כוח גם במחיר יקר של מלחמות, דיכוי, ניצול ואונס. אם יציבות זה הדבר החשוב ביותר עבורך – לך על פטריארכיה. אם אתה רוצה מוסר וצדק לכול, כדאי שתשקול את תמיכתך בממסד החזק והישן.
שבת שלום!
