זיכרון השואה מהחלל – במרחק 420 ק"מ מכדור הארץ: איתן סטיבה, הישראלי שנמצא בימים אלה בתחנת החלל הבינלאומית, השתתף ביום חמישי במפגש במסגרת מיזם "זיכרון בסלון" לקראת יום השואה, שנערך לראשונה גם מחוץ לגבולות האטמוספרה.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
סטיבה, דור שני לשואה, התחבר דרך חדר הבקרה של משימת "רקיע" בתל אביב המנוהלת בידי קרן רמון, למפגש שנערך בהשתתפות מתנדבי המיזם מכל הארץ. ב"סלון" שהוצב בחדר הבקרה השתתפה שורדת השואה חנה גופרית, שסיפרה את סיפורה כילדה היהודייה היחידה שניצלה מעיירה שלמה, שכל אלפי היהודים שבה נשלחו לטרבלינקה.
קראו עוד בערוץ היהדות:
כאחד מתומכי המיזם במהלך שנות פעילותו, ביקש הישראלי השני בחלל להעביר מסר על חובתנו האישית לקחת אחריות ולפעול לשימור זיכרון השואה, ומעבר לכך – לייצר בשם ההיסטוריה של העם היהודי שינוי חיובי. "היכולת שלנו ללמוד ממה שקרה לנו, כדי להסתכל על אחרים ולהבין מה עובר עליהם, כדי לעזור ולא לעצום עין – אלה הערכים הכי חשובים לי ביוזמה הזו", מסר לנוכחים בשידור, בעודו מרחף בחללית.
3 צפייה בגלריה
ניצולת השואה חנה גופרית
ניצולת השואה חנה גופרית
ניצולת השואה חנה גופרית. "עד עצם היום הזה אני לא יודעת מה קרה לאבא שלי"
(צילום מסך)
כחלק ממקבץ מזכרות אישיות וסנטימנטליות שהורשה לקחת איתו, סטיבה שיתף כי הוא צירף למסע לחלל חוטי תפירה שאמו אלמה קיבלה בתיק שהוריה השאירו לה, לפני שהיא נשארה לבדה. אלמה גדלה באמסטרדם, ובפרוץ המלחמה היא ואחיה נשלחו למסתור, כל אחד אצל משפחה אחרת. הוריהם נשלחו לאושוויץ ושם נספו. אלמה ומרטין אחיה שרדו את המלחמה, וכל אחד מהם הקים משפחה וחי חיים מלאים.
אביו של איתן, אהוד, יליד אינדונזיה ובעל אזרחות הולנדית, שירת ולחם כחייל הולנדי באינדונזיה. בשנת 1941 נפל בשבי היפני ושהה בו עד תום מלחמת העולם השנייה ב-1945.
3 צפייה בגלריה
עדי אלטשולר משוחחת עם איתן סטיבה מחדר הבקרה של משימת "רקיע"
עדי אלטשולר משוחחת עם איתן סטיבה מחדר הבקרה של משימת "רקיע"
עדי אלטשולר משוחחת עם סטיבה מחדר הבקרה של משימת "רקיע". "יש פה אמירה שהשואה היא של כלל המין האנושי"
(צילום מסך)

שק כבד על הגב

"נולדתי בפולין בעיירה הקטנה ביאלה ראווסקה, לא רחוק מוורשה. הוריי נתנו לי את ההרגשה שהשמיים הם הגבול", סיפרה גופרית בדברי העדות שלה באירוע. "חיי היו מקסימים, אבל הדברים השתנו כל כך כשהגרמנים פלשו לפולין ב-1939, כשהייתי בת 6. הוקם הגטו, ואנחנו הילדים היהודים גורשנו מבית הספר".
"העיירה שלנו מנתה 4,000 יהודים. כל הקהילה פונתה לטרבלינקה, מקום שממנו לא חוזרים. מהקהילה היהודית בעיירה שלנו ניצלו רק 36 איש, ושני ילדים בלבד – אני ועוד ילד אחד", המשיכה גופרית. "אתם מבינים איזה שק יש לי על הגב? אני הילדה היחידה שניצלה. איך חיים עם הידיעה הזאת? מסתדרים".
לדבריה, "איכשהו נשארנו, כי גרנו באזור הפולני. גם אותנו באו לחפש, אבל היו לי חברות פולניות טובות שעזרו לנו ומצאו לנו מסתור. בהתחלה הייתי בתוך בור באסם, עם אמא ואבא שלי. הייתה שם איזושהי חזירה שהמליטה חזירונים, היום והלילה נראו אותו דבר. בשלב מסוים ברחנו משם, לי ולאמא היו תעודות מזויפות, אבל לאבא שלי לא הייתה תעודה. לכן הוא הלך לפרטיזנים, ולא חזר. עד עצם היום הזה אני לא יודעת מה קרה לאבא שלי".

"מצאו לנו מקום אחר, בוורשה. הסתתרנו אצל משפחה של חסידי אומות עולם", סיפרה. "היו שם הפגזות והפצצות. אני, ילדת טבע, שנתיים לא יצאתי מהבית. הסתתרתי בארון כשבאו אורחים. ברחנו גם משם, כי פרץ המרד הפולני, וכמעט נהרגנו". היא ואמה התגלגלו למחנה עבודה בגרמניה, ושחוררו לבסוף בידי הרוסים.
"בינואר 1949 הגענו ארצה. כאן החלטתי שאני צברית, ולא זוכרת שום דבר ממה שהיה", הודתה. "החלטתי שאני צריכה לחיות. אני אחות במקצועי. הייתי נשואה ליצחק, שנפטר לפני שלוש שנים. חשבתי שאולי השואה רחוקה ממני. כשמסרתי את העדות הראשונה באירוע 'זיכרון בסלון', היה לי פיק ברכיים, כי חשבתי: 'מה אני יכולה לספר? אין לי מספר על היד, לא הייתי במחנה'. אבל הייתה לי מצוקה, מסתור ודברים קשים שעברתי".
"זכיתי בחיים, סיפרתי את סיפור העיירה, ואני משתדלת מאוד לשתות מכוס החיים", סיכמה גופרית, "זה מה שיש לנו – לזכור ולא לשכוח, ולשתות מכוס החיים".
3 צפייה בגלריה
איתן סטיבה מתארח מהחלל באירוע "זיכרון בסלון" לקראת יום השואה
איתן סטיבה מתארח מהחלל באירוע "זיכרון בסלון" לקראת יום השואה
לקח איתו מזכרת שאמו קיבלה מהוריה. איתן סטיבה מתארח מהחלל באירוע "זיכרון בסלון" לקראת יום השואה
(צילום מסך)
במפגש הווירטואלי השתתפו עדי אלטשולר, שייסדה את מיזם "זיכרון בסלון" לפני 11 שנה, והיזם דורון לבנת שהיה שותף בהקמת הפרויקט כדור שני לשורד שואה. "אחד הדברים שאנחנו שואלים את עצמנו הוא מה התפקיד של הזיכרון: 'זכר ליציאת מצרים', 'זכור את אשר עשה לך עמלק', 'זכור את יום השבת'", אמרה אלטשולר, "אני מתרגשת מהבחירה של איתן לעשות 'זיכרון בסלון' בחלל, כי יש פה אמירה שהשואה היא של כלל המין האנושי – והאחריות לזכור היא של כולם".
"אני מייצג כאן את אבא שלי – ילד גאה", שיתף לבנת, שאביו שרד את זוועות אושוויץ ואת צעדת המוות, "הסיכום שלו לכל נושא השואה היה – 'לא שכחתי, לא סלחתי, אבל גם לא התקרבנתי'. הוא הקים מדינה והנה אנחנו פה, אז חשוב שנשמור עליה ונאחד כוחות כולנו ביחד".

"סבתי ניצולת השואה ניגנה בלי תווים, הכול מהזיכרון"

את החלק האמנותי באירוע המיוחד הוביל הזמר והיוצר טל רמון, בנם של אילן ורונה רמון ז"ל. מרכז הבקרה ביוסטון חיבר את סטיבה למסכים, והוא צפה בו נערך לשידור בארץ. רמון בחר לשיר את שירו "עוד לא נגמר" מאלבומו השני, שמוקדש לאמו, ולנגן את המנגינה "ויקטוריה" מהאלבום הראשון שלו, לזכרו של אביו האסטרונאוט הישראלי הראשון ואחיו אסף, טייס הקרב שנהרג בתאונת אימונים.

"סבתא שלי, טוניה, הייתה ניצולת שואה ששרדה את אושוויץ", סיפר רמון, "בילדותה היא ניגנה בפסנתר מתוך הסקרנות הענקית שהייתה לה למוזיקה. סבתא לא עזבה את ידה של אמא שלה במלחמה, בכל מה שהן עברו הן תמיד נשארו יחד – במעברים ברכבות, בתחנות השונות של מחנות העבודה ובצריבה של המספר על היד.
"לקראת סוף המלחמה, אמא שלה חלתה בטיפוס והיא נשארה איתה גם כשהתאשפזה במרפאה, וכששאר היהודים יצאו לצעדת המוות הן נותרו מאחור במרפאה וככה הן שרדו – בזכות האחדות והעקשנות להישאר יחד ולהחזיק ידיים".
בהמשך חייה של סבתו, סיפר רמון, היא עלתה לארץ והחלה לנגן שוב בפסנתר. "כולם התפלאו איך היא מנגנת יפה כל כך בלי תווים – הכול מהזיכרון. היא לא דיברה הרבה, אבל דרך המוזיקה היא מצאה את המקום שלה, זיכרונות מהילדות הקצרה שנלקחה ממנה. יום אחד כשניגנה, סבא שלי ניגש אליה, ובזכות הפסנתר היא מצאה אהבה ראשונה".

רמון הזכיר שאביו אילן לקח איתו לחלל העתק של ציור שצייר פטר גינז, נער בטרזין שנספה בשואה – ציור שמוכר בשם "כדור הארץ במבט מהירח". "לאורך ילדותי היה חשוב לאבא שלי לזכור, להזכיר ולדבר על השואה", ציין טל, "הוא הבין שבמשימה שלו לנסוע לחלל יש הזדמנות להזכיר ולהראות לעולם את התופת שעברנו. הוא לקח גם ספר תורה קטן שקיבל מניצול השואה פרופ' יוסף יהויכין שהבריח אותו למחנה. בחלל אבא שלי הוציא את הספר, ריחף לידו ואמר: 'עבורי החפצים האלה מייצגים יותר מהכול את היכולת של העם היהודי לשרוד למרות כל דבר'. הוא ראה את הכאב של סבתא והשתיקות, והבין כמה חשוב להמשיך לספר לעולם את מה שהעם שלנו עבר – ועם זה להמשיך קדימה".
"זיכרון בסלון" היא מסורת לא פורמלית של מפגשים אישיים לציון יום הזיכרון לשואה והגבורה, הנערכים מדי שנה במקביל באלפי בתים בישראל או מחוצה לה. השנה צפויים להשתתף, כמארחים או מתארחים במיזם, מיליון וחצי איש ב-65 מדינות שונות – וכעת כאמור גם בחלל החיצון.
במציאות שבה נפטרים בישראל מדי יום כ-50 שורדי שואה, המפגשים כוללים עדויות מהעבר בגובה העיניים, בשיתוף של שורד שואה או של אחד מהצאצאים בני הדור השני או השלישי לשואה, במטרה לזכור ולהעביר הלאה את סיפור הנספים והניצולים.