בגדתי בסטמטיס
השבוע נאלצתי לבגוד בסטמטיס, נהג המונית הקבוע והאיש שלנו באיקריה. קבוצה של ישראליות וישראלים הגיעה לאי, ורמי, המדריך, הציע להן להיפגש עם האם והבת שעברו לחיות באי למשך שנה. סטמטיס היה באתונה, ונאלצנו להחליף אותו בזכריאס, נהג מונית שלא הכרנו. נסענו בדרכים המתפתלות על ההר העצום המשתרע כמעט על כל האי, והשיחה עם זכריאס לוותה בבחילות. איקריה הוא אי קשה לתנועה ולכן קשה לחיות בו. אלא שהקושי הזה הוא סוד הקסם של קהילת איקריה, ולהבנתי זה מה שהפך את האי ל"אזור כחול" שבו תוחלת החיים גבוהה במיוחד.
איך לגייס כסף
המשכורות ביוון נמוכות והמצב קשה כפליים באיים. זכריאס, שהתגלה כאיש עם מודעות פוליטית, סיפר על חגיגות מיוחדות שמתקיימות בכל יוון ובייחוד באיקריה ומסייעות בפתרון קהילתי לאתגרים כלכליים. על חגיגות הפניגירי כבר כתבתי כאן, וזכריאס סיפר לי על הגרסה החילונית של הפניגירי, חוֹרוֹאֶסְפֶּרִידָה (χοροεσπερίδα). גם זה אירוע של אוכל וריקודים, אלא שהכסף שנאסף בו מיועד לצרכים "חילוניים"; למען אישה שצריכה לעבור ניתוח, או לכיתה שצריכה מימון לטיול השנתי. זכריאס סיפר על בן כפרו שעבר טיפולי כימותרפיה ולא הייתה לו אפשרות לממנם. מדי פעם משפחתו ארגנה חורואספרידה, וכך הטיפול נמשך, עד למותו.
הבחירה לגייס כסף באמצעות מסיבת ריקודים ואוכל, גם לאירועים שיש בהם קושי ועצב, קוסמת לי. אנחנו רגילות לגייס כספים ברשתות החברתיות וזה אפקטיבי, אבל גם עשוי להיות מנוכר. הכוח של הכפרים הקטנים באי הזה הוא בארגון מפגשים פנים אל פנים של ערבות הדדית, וגם בבחירה לשמוח אפילו ברגעים קשים. יש משהו מבריא בקהילה שמתאספת לגונן על חבריה וחברותיה תוך שהיא שרה, רוקדת ונהנית מאוכל טוב ויין.
אל תלכי בלי עורכת דין
כחברותיי האקטיביסטיות גם אני משוחחת אחת לכמה זמן עם נשים שעברו פגיעות מיניות ורוצות לקבל החלטות על התגובה הנכונה להן (אני עושה זאת גם מיוון). לאחר הקשבה וניסיון להציע עזרה ראשונה רגשית, אני אזכיר בפניהן את מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, את פורום מיכל סלה ועוד, בהתאם לפרטי המקרה. יחד נמפה את הצרכים שלה ואת סוגי העזרה שמציעים הגופים השונים.
תמיד אני מוסיפה: "אני ממליצה לא לעשות דבר בלי עורכת דין", בעיקר אם מדובר בהתמודדות מול מקום עבודה או מוסד לימודים. ואז עולה השאלה: "מאין יבוא כספי?" והתשובה הקבועה שלי היא: "אל תדאגי, נעשה גיוס המונים, את לא לבד".
כשזכריאס דיבר דמיינתי אירועי חורואספרידה לנפגעות ונפגעי אלימות מינית (שירצו בכך, כמובן). זו אלטרנטיבה מרגשת לגיוס המונים, חלופה שאומרת: "אנחנו מאמינות לך", "אנחנו (והכסף שלנו) באות להיות איתך" וגם "החיים ממשיכים ומותר לך לחגוג, לשתות אלכוהול ולשמוח", "הבושה עובדת צד" ו"עכשיו התוקף יתחיל להתאבל ואנחנו נחגוג את החיים איתך". חשבתי שיש נפגעות שזה יכול להתאים להן. זה היה יכול להתאים לי. אולי זה הפרויקט שמחכה לי כשאחזור לישראל.
חורואספרידה תלמודית
משהו דומה לחורואספרידה נמצא בתלמוד, ושם הקוד שלו הוא "אעשה יום טוב לחכמים" ("עבידנא יומא טבא לרבנן", בארמית). שם הקוד מלמד על הבדל חשוב, והוא שאותו "יום טוב" לא נעשה לכל הקהילה אלא רק לקהילת החכמים. הבדל נוסף הוא ש"היום הטוב" של החכמים מתקיים לאחר שהאירוע הצליח (אחרי שהחכם החולה הבריא או בעקבות הישג לימודי) ולא כהכנה לאירוע. ובכל זאת, אני שמחה לספר שיש לנו דרך יהודית לחגוג אירועים אישיים משמעותיים במסגרת שמחה קהילתית, והיום נתבונן באחת מהדרכים האלה.
רב יוסף היה ידען גדול וראש ישיבת פומבדיתא. הוא גם היה עיוור. אירוע ה"יום טוב לחכמים" שרצה לארגן רב יוסף נוגע ללב (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף לא עמוד א. הארמית מתורגמת לעברית):
אמר רב יוסף: בתחילה הייתי אומר שמי שהיה אומר לי שההלכה היא כשיטתו של רבי יהודה שקבע 'סומא (עיוור) פטור מן המצוות', אני אעשה יום טוב לחכמים שהרי אני לא מצווה ועושה (את המצוות). עכשיו כששמעתי שרבי חנינא אומר 'גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה', אדרבה, מי שיאמר לי שאין הלכה כרבי יהודה, אני אעשה יום טוב לחכמים.
לא קל להיות עיוור וקשה כפליים להיות כזה בקהילה שמגדירה עיוורון כמום שמייצר נחיתות דתית. רבי יהודה קבע שעיוור פטור מהמצוות, משום שיש מצוות שדורשות ראייה, כמו למשל חובת הקריאה בתורה מתוך הספר ולא מהזיכרון. רבי יהודה היה יכול להחריג את העיוורים לטובה ולמצוא נתיב שיאפשר להם לקיים בדרך ייחודית את המצוות הכרוכות בראייה, אלא שהוא בחר בדרך ההפוכה ופטר אותם מכל המצוות. לכאורה, פטור הוא מעשה יפה, אבל מי שהמצוות יקרות בעיניו מחשיב את הפטור לעלבון. הפטור גם מעלה את השאלה: באיזו דרך יצבור העיוור את זכויותיו הדתיות?
רב יוסף, העיוור, קיווה שהכלל של רבי יהודה ישתלב עם כלל נוסף שלפיו מי שאינו חייב במצוות ובכל זאת מקיים אותן זוכה לשכר גדול יותר. אלא שלצערו הגיע לאוזניו החוק של רבי חנינא שאומר: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". כלומר, עיוור פטור מהמצוות, ומי שפטור מהמצוות ובכל זאת מקיימן זוכה לשכר נמוך ממי שמחויב במצוות ומקיימן.
רב יוסף משלם כפל מס על עיוורונו.
כאן נכנסת החורואספרידה התלמודית לתמונה
רב יוסף צמא למסורת שתציל אותו מכאבו הרוחני. הוא צריך שהחכמים ינברו במחסני הזיכרון ויידלו מסורת שתסתור את שיטת רבי יהודה ותקבע שעיוור חייב במצוות. כדי להבהיר שבנפשו הדבר, הוא מבטיח לקיים יום טוב לחכמים כשתימצא המסורת. זוהי, חברות וחברים, חורואספרידה של ממש – חגיגת שמחה קהילתית למי שיאפשר לרב יוסף, למרות קשייו הגופניים, לחיות חיים רוחניים-קהילתיים מלאים.
מרקחת יהודית-יוונית-פמיניסטית
אנחנו יכולות לעשות שילוב פמיניסטי בין המסורת היוונית למסורת התלמודית ולעשות יום-טוב-חורואספרידה בכל פעם שאחת מאיתנו יוצאת למאבק באלימות המינית והמגדרית, וזקוקה לתמיכה קהילתית.
תמונת ראשי המפלגות עם הנשיא, נשיא בית המשפט העליון ויו"ר הכנסת
(צילום: Ilia Yefimovich / AFP)
על העיוורון בהשבעת הכנסת
לאחר השבעת הכנסת נערך הצילום המסורתי של ראשי המפלגות עם נשיא המדינה, נשיא בית המשפט העליון ויו"ר הכנסת. התבוננתי בתמונה והרגשתי אגרוף בלב. הרגשתי ששוב גורשנו מעזרת גברים בבית הכנסת. אין אף אישה בתמונה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןאנחנו, הפמיניסטיות, מציינות בגאווה את העובדה שבכנסת הנוכחית חברות 33 נשים, אבל זו הרי חרפה, כיוון שהיו אמורות להיות בה 60 נשים. נשים הן הקבוצה הגדולה שסובלת מתת-ייצוג קבוע בכנסת: הערבים מיוצגים באופן כמעט מלא, החרדים מיוצגים באופן די מלא, הציונות הדתית מיוצגת (דרך מגוון מפלגות) באופן שעולה על חלקה באוכלוסייה, ורק לנשים לא נשאר ייצוג.
בדיוק כפי שהחוק אוסר על מפלגות לשלול את אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או להסית לגזענות, החוק צריך לאסור את קיומן של מפלגות שאין בין שורותיהן חברות כנסת. יתר על כן, החוק צריך לחייב ייצוג שווה של נשים וגברים בכל מפלגה. עד מתי? עד שהשוויון יהיה טבעי.
את החורואספרידה נארגן כדי לאסוף כוחות, כספים ושמחת חיים, ולבצע בנחישות וביעילות את השינוי שהיה צריך להתבצע כבר מזמן. כשנצליח, נעשה "יום טוב לחכמות".
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
