קריאה למלחמת אחים

בתוך ברצף החוקים של פרשת "ראה", במסגרת של שניים עשר פסוקים בלבד (כמניין שבטי ישראל) מזרים המחוקק המקראי לעורקים היהודיים שני חוקים מקבילים שתובעים "מלחמת אחים". החוק הראשון מתקיים במרחב המשפחתי והחוק הסמוך לו מתקיים בין "אחים ואחיות" לאותו עם.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
נפתח בחוק להריגת אחיות ואחים בתוך המשפחה (דברים, י"ג): "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ ... לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו: כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה ... כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

בין קרבת משפחה לקרבת אלהים

החוק מאריך בפירוט ההקרבה האנושית של המענישים למסית נגד אלוהים - אח, "חצי אח", בן או בת וגם תיאור התקשרויות שאינן קרבת דם אלא קרבת נפש - "אשת חיקך" ו"רעך אשר כנפשך".
(צילום: רוחמה וייס)
כל קשרי הדם והנפש נמחקים ביום פקודה. ביום בו תציע לך חברת נפש, בסודי-סודות, לעבוד אלוהים אחרים את אמורה להכהות את ליבך, לחשוף את השיחה ולהיות היוזמת והראשונה שתוציא לפועל את גזר דין המוות של אשת חיקך.

נאמנות מול נאמנות

אל מול קרבת הגוף והנפש בה את נדרשת לבגוד, מוצג האל האחר בצורה הסתמית ביותר. אל. סתם אל. שייך לעמים אחרים. אל לא אינטימי. ואלוהים שלנו? הוא קרוב ואחראי, אוהב ושומר, הוא האלוהים שדאג לנו והוציא אותנו ממצרים. כאשר קרבה אנושית מאיימת להרחיק אותנו מהאל הקרוב והדואג, עלינו להקריב את היחסים האנושיים על מזבח היחסים הדתיים.

מהמרחב המשפחתי למרחב הקהילתי

"כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ ... וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד... לְמַעַן יָשׁוּב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". "בני בליעל" הוא תואר חריף המוענק לאלה הדורשים לאנוס את האורח בפרשת "פילגש בגבעה", לבני עלי הכהן ולאנשים המעידים עדות שקר להריגת נבות. אנשי בליעל הם הבוגדים באחיהם בשביל הנאה וסיפוק יצרי. בניגוד לחוק המשפחתי, וכנראה בגלל שהקשר אינו אינטימי, נדרשים אנשי הערים אחרות לחקור ולברר את סוגיית ההדחה ואם נכונה שמועה - להרוג, להשמיד ולאבד את כל העיר - נשים, אנשים, טף וחיות. להשמיד את הרכוש ולהשאיר את המקום שומם לעד.

מהירות התגובה

לא ברור אם מלאכת המדיחים הצליחה ויושבי העיר עבדו אלוהים אחרים. בוודאי לא נאמר שכל העיר עשתה זאת. ועל כן התגובה נראית קיצונית - עיר שלמה תושמד ומקומה יהפוך מצבת עולם לבגידה באלוהים. גם בחוק זה מוצגת עבודת האל האחר כבגידה כפוית טובה; נטישה של האל הרחמן, זה שהיה בברית ארוכת שנים עם אבותינו, לטובת אל לא ידוע.

נא להכיר: חרון אפו של אלוהים

הברית המקראית בין אלוהים לבני ישראל היא ברית שבין עבד לאדוניו. האדון נותן הגנה בסיסית לחייו של העבד ומעניק לו אוכל, מים ולעתים גם כסות וקורת גג. בתמורה מתחייב העבד בנאמנות מוחלטת לאדוניו ובקיום כל מצוותיו. מובן מאליו כי ברית בין אדון לעבד אינה ברית שוויונית. האדון יכול להחזיק עבדים רבים ואילו העבד חייב בנאמנות מוחלטת לאדון אחד. האדון מפקד והעבד מקיים פקודות. האדון מעניש - והעבד מקבל בכניעה את העונשים. האדון הוא הרשות המחוקקת והשופטת והעבד נטול זכות לקבול על החוקים. עכשיו מובן חרון אפו של אלוהים והקריאה המהירה להשמדה של הקרובים לנו ביותר - עבדים המחזרים אחרי אדון חדש לעצמם, עושים מעשה מטופש, חסר אחריות ומעל לכל כפוי טובה, על כל אלה מתעורר חרון אפו של אלוהים ועל מנת להינצל ממנו יש להגיב במעשים שאינם משתמעים לשני פנים.

כך גם בזוגיות

עם כל השינויים, הגמישות וההתאמות, מודל זה הולם גם את מודל הזוגיות בעולם המסורתי; האישה מקבלת בית ואוכל ובתמורה היא מעניקה נאמנות מוחלטת לבעליה. התואר "בעל" והמונח "בעילה" מלמדים שיחסי אדנות לפנינו ועל כן אנו לא אמורות להיות מופתעות מהחוק הקובע שאישה מחויבת בנאמנות לבעלה, ואם הפרה את חוק הנאמנות דינה מוות. והבעל? נאמנות אינה הצד שלו בחוזה.

גם בפוליטיקה

לפעמים נדמה שלאחר יותר מעשר שנות שלטון רצופות, ביבי הפך לשליט-אל מונותאיסט. "חרון אפו" מתעורר כשהוא מגלה כשאנחנו רועות בשדות חדשים ומחפשות "אמא" אחרת. הוא נדהם מהמחשבה שניתן לתבוע אותו ולדרוש ממנו להיות כפוף לחוק. הוא שכח מה זה להיות אחד האדם. כשמנהיג מקבל את השלטון לזמן ממושך מדי, הוא מתחיל להתבלבל בהבנת החוזה שבינינו לבינו. בשביל שלא נשקע ביחסי "אדון ועבדים" יש להחליף את המנהיג אחת לכמה שנים קצובות היטב.

"אמרו את זה קודם, לפני"

הביקורת הקשה על חוק "עיר הנידחת" היא לא עניין רפורמי ואינה שייכת למאות השנים האחרונות. חכמי המשנה והתלמוד סירבו לחיות בשלום עם החוק הזה (הגם שבזמנם הוא לא היה יכול להיות מעשי): "עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה? לומר דרוש וקבל שכר" (תוספתא סנהדרין י"ד, א'). אני מאוהבת באומץ של החכמים האלה. הם לא מסתפקים בתיאור העבר, "לא הייתה", ומודיעים את העתיד: "לא עתידה להיות". ומדוע היא לא תהיה? כיוון שאנחנו – החכמים - לא רוצים בקיומה של מצווה זו. שתי התנגדויות אפשר למצוא למצווה זו במקורותינו: התנגדות אחת נובעת מהדאגה שחוק זה הוא מנגנון השמדה עצמית. איזה עם רוצה להצטרף לאויביו ולהשמיד את עצמו? השמדה של ערים שלמות ואיסור יישובן מחדש הוא מעשה התאבדות ברמה הצבאית. ברמה המוסרית החוק מעגן ענישה חסרת אבחנה. חז"ל החמירו מאוד את דיני ההוצאה להורג, דרשו מערכת משפטית קפדנית שעומדת בניגוד קיצוני לחוקים המקראיים האלה.

האומץ להדיח חוקים

החוק המקראי לא הולם את עולם הערכים של חז"ל ועל כן, באומץ רב הם טוענים, שהוא נכתב רק על מנת שנלמד אותו, וחס וחלילה לא נקיים אותו, "דרוש וקבל שכר".
על מה הם מבססים את הטענה הרדיקלית הזו? על כלום ועל הכל, על האינטואיציה המוסרית שלהם. הם כנראה מאמינים שגם ההיגיון והמוסר שלנו נתנו על ידי אלוהים, ואם תורת אלוהים עומדת בניגוד לתפיסת העולם שלהם – תפיסת העולם תנצח. הלוואי עלינו, בימינו, תרבות למדנית שכזו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

תגובות רבות היו בבית המדרש שלנו בשבוע שעבר ותגובתו של יוסף נראית לי מקורית ואני שמחה להתייחס אליה. "באופן כללי אני אוהב את מה שאת כותבת, אבל מחרפן אותי לראות את מצמידה את התואר 'יקר' לטוקבקיסטים שעונים לך, או לביבי. מה הוא באמת 'יקר' לך? אני רואה זאת כסוג של התנשאות/צביעות - לא מתאים, לא במקום". יוסף יקר (באמת יקר), תודה על המילים הטובות ועל ההערה מעוררת המחשבה. אני מנסה להבין מדוע התואר "יקר" ,כשהוא מוענק לא.נשים שלא מסכימים איתי, נראה כהתנשאות או צביעות. אני מבינה את האפשרות שזו צביעות. את האפשרות שזו התנשאות לא הבנתי - ואשמח להסבר. והאמת היא שא.נשים שכותבים ומגיבים לי באמת יקרים בעיניי. אני מקווה שלא אראה כמתחסדת אם אומר שעל פי תפיסת עולמי הדתית כולנו יקרות ויקרים. גם ביבי, גם כשהוא פוגע בי, הוא אדם יקר. התואר עצמו לא מקטין את הביקורת שיש לי על מעשיו, אבל אני מקווה שהוא מחדד שהערך המהותי שיש לנו כבני ובנות חווה לא נפגע על ידי החטאים שלנו. דרכי התשובה פתוחות בפני כולנו - גם בפני ביבי.
שבת שלום!