קל לשגות בהבנת האסון המצוין בצום עשרה בטבת. להבדיל מימי תענית ואבל אחרים בלוח השנה העברי, כאן אין מדובר בבניין שנשרף, לא בחומה שהובקעה, גם לא בגלות שהחלה. זהו היום שבו הטיל צבא בבל מצור על ירושלים; לא בהכרח יום של סוף-פסוק. בתוך העיר, החיים נמשכו. המנהיגים הרגיעו את הציבור. שגרת היום-יום התנהלה כרגיל. רבים האמינו שהמצב הקיים, שאינו מושלם אך יציב, הוא הטוב ביותר שהמציאות יכולה לזמֵן.
הזיכרון היהודי מלמד שההנחה הזאת הייתה הרת אסון. עשרה בטבת מזכיר לנו שהרגע המסוכן ביותר אינו כאשר עולמנו קורס, אלא כאשר אנחנו עדיין מאמינים שיש לנו זמן.
הלקח הזה כבר איננו תאורטי. 7 באוקטובר לא קרה מפני שישראל הייתה חלשה, לא מוסרית או מפולגת לבלי תקנה. הוא קרה מפני שבמשך שנים, לרוב רוחבה של המפה הפוליטית, ישראל פעלה על פי קונספציה משותפת שגויה: שהסטטוס-קוו הפגום עדיף על פני פריצת המציאות, שגורמים מסוכנים ניתנים ל"ניהול", שאפשר להכיל איום באמצעות הרתעה ושהזמן פועל לטובתנו. זה לא היה רק כישלון מודיעיני. זה היה כשל בחשיבה, באחריות ובאומץ המוסרי.
כאשר מנהיגים משכנעים את עצמם שהמציאות המסוכנת היא התרחיש הטוב ביותר האפשרי, סימני אזהרה מתפרשים כרעש רקע, סיכונים נהפכים לנורמה ותחושת הדחיפות נעלמת. כזה היה גם הכשל של תושבי ירושלים הנצורה.
7 באוקטובר, אם כן, הוא לא רק טרגדיה ישראלית. הוא אזהרה לכל החברות על המחיר הקטלני של הבלבול בין יציבות לביטחון. כיום, העולם המערבי אינו קורס למראית עין. עריו עומדות על תילן, מוסדותיו מתפקדים והמשק ממשיך לפעול. ובכל זאת, בחזיתות רבות, הלחץ מצטבר מאחורי חומות בלתי נראות, בעוד האליטות מרגיעות את עצמן שניהול הדרגתי מספיק. ההיסטוריה מלמדת אחרת.
הכוח הצבאי חזר להיסטוריה. ראשי מערכות הביטחון במערב מדברים עתה בגלוי על מוכנות לסכסוך ארוך טווח ואף על גיוס חובה. המשטרים הסמכותניים לא נטשו מעולם את שפת הכוח, אבל חלק ניכר מהעולם הדמוקרטי שכנע את עצמו שהשגשוג החליף את הצורך בהקרבה. אך הביטחון מתחיל לא במפקדות ובמחנות הצבאיים ולא בתקציבים, אלא בתרבות. חברה החסרה תכלית משותפת אינה יכולה להגן על עצמה לאורך זמן, גם אם אמצעי הלחימה שלה הם המתקדמים ביותר שישנם.
גם הדמוגרפיה מציבה אתגר, אך אפילו כאן העיקר אינו המספרים. השאלה האמיתית היא ביטחון עצמי. תרבות שאינה בטוחה בערכיה אינה יכולה לשלב זרים; היא יכולה רק להתפורר. רק חברה הבוטחת ביסודותיה המוסריים יכולה לקלוט הגירה רבגונית גדולה בלי ללכת לאיבוד בתוכה. חברה כזאת מציעה לבאים בשעריה עמוד שדרה שראוי להשתלב בו. כשהבהירות הזאת חסרה, נוצרות קהילות נפרדות זו מזו, והחברה כולה מאבדת את לכידותה.
בתפיסה היהודית, תשובה – שינוי עצמי – אינה אמורה להוביל לייאוש או לשנאה עצמית. עניינה של התשובה הוא זיהוי המציאות כשעוד אפשר לשנות כיוון. בעשרה בטבת, לירושלים עדיין היה זמן להציל את עצמה, אך חסרה לה הענווה לפעול. 7 באוקטובר לימד אותנו, בדרך הקשה ביותר, שהיצמדות לסטטוס-קוו מסוכן אינה ריאליזם אלא רשלנות.
לישראל ולמערב, עשיית-תשובה כזאת נחוצה ואפשרית. פירושה הוא החלפת סיפורים מנחמים בהכרה כנה של המציאות, הכנת האזרחים לאפשרות של שיבוש חייהם במקום הרגעתם באשליות, בנייה מחודשת של החיים האזרחיים סביב חובות ולא רק זכויות, והקניית ערכים חזקים דיים לשם אחזקתה של החירות. זה דורש מנהיגים שמוכנים לומר, בבירור וללא ריכוך, שהנתיב הנוכחי אינו בר-קיימא – ואזרחים שמוכנים לשמוע זאת.
זירת הפיגוע בסידני, אוסטרליה. גם המערב צריך להתעורר
(צילום: רויטרס)
הסיפור שלנו לא נגמר בייאוש. ההיסטוריה היהודית מתעקשת על דבר נוסף: שההכרה עדיין יכולה להוביל להתחדשות. הטלת מצור מסמנת לא רק תחילת חורבן, אלא גם את הרגע האחרון שבו שינוי עדיין אפשרי. עשרה בטבת אינו צום שנועד להתאבל על חורבות; זו תענית שעניינה חידוד הראייה. הצום הזה מזכיר לנו את קריסת השאננות ודורש מאיתנו פעולה לפני שהאסון הבא הופך לבלתי-נמנע.
ההיסטוריה מלמדת שוב ושוב שהמצור מתחיל הרבה לפני שהחומות נופלות. אבל היא גם מלמדת שכאשר חברות מחזירות לעצמן בהירות מוסרית, אומץ ואחריות, הן יכולות להיבנות מחדש, חזקות משהיו. האמת הגדולה מלאת תקווה: הרגע שבו אנחנו מזהים את הסכנה הוא גם הרגע שבו אנחנו מחזירים לעצמנו את הכוח לבחור עתיד שונה.
- הרב ליאו די הוא מחנך המתגורר באפרת. ספרו השני, "שבעה פנים לריפוי", מוקדש לזכר אשתו לוסי, שנרצחה יחד עם בנותיהם מאיה ורינה בידי מחבלים בפסח תשפ"ג. אפשר להזמין את הספר כאן
