דרך מועדון הכדורסל "הפועל לב ירושלים" שהקימה לפני כשנתיים, רבקה רוס (34) מאמנת קבוצת ילדות-נערות מכל המגזרים להעצמה. "אצלנו תמצאי נערות חרדיות לצד ערביות, שהסיכוי היחיד שהעולמות שלהן ייפגשו הוא רק פה", היא מספרת בגאווה. "החברויות שלהן והשיח המשתנה, שפניו לפיוס, הכלה, קבלה, סובלנות והכרת האחר – זה הניצחון".
רוס גדלה בבית דתי אמריקני במיאמי, וכיום מנהלת אורח חיים "לא שומר תורה ומצוות כהלכתן, אבל אוהבת את המסורת ומקפידה על ארוחות שבת עם המשפחה", כלשונה. היא מציינת כי "המועדון קם במטרה לתת לנשים באשר הן, ללא הבדלי דת או שיוך כזה או אחר, אתגר למצוינות וחוויית העצמה באמצעות ספורט. כל אישה יכולה למצוא עצמה בהפועל לב ירושלים, ולהעביר את ערכי המועדון לנשים נוספות".
4 צפייה בגלריה
"החברויות שלהן והשיח המשתנה, שפניו לפיוס, סובלנות והכרת האחר – זה הניצחון"
(צילום: שירה ביליג)
היא מתגוררת בעיר הבירה ומגדירה את עצמה כספורטאית, יזמית חברתית, אקטיביסטית ופמיניסטית, נוסף על היותה סטודנטית לתואר שני במדיניות ציבורית במרכז הבינתחומי בהרצליה. "את הכדורסל פגשתי כבר בגיל חמש במועדון חוגים יהודי במיאמי, שם שיחקתי בנבחרת מעורבת של בנים ובנות עד כיתה ה'. הוריי – אבי פרופסור לתאולוגיה (דתות) ואימי ברוקרית בבורסה – היו אנשים ציוניים מאוד וחינכו אותנו, חמשת ילדיהם, במסגרות דתיות לאומיות. הם האמינו שמקומו של העם היהודי הוא בארץ ישראל", היא מספרת.
כך בשנת 1997, כשהייתה בת תשע, עלתה כל המשפחה לישראל, אל גבעת זאב שמעבר לקו הירוק. האינתיפאדה השנייה, שפרצה באוקטובר 2000, השפיעה עליה עמוקות. "איבדתי כל כך הרבה אנשים וחברים שאהבתי והכרתי היטב מגיל צעיר. הייתי בהרבה הלוויות של אנשים שנרצחו. ככה גדלנו", היא נזכרת בתקופה האיומה ההיא. "תמיד דאגנו לא לעלות יחד כל האחים לאותו אוטובוס, שמא יקרה אסון גדול. הייתה מחשבה 'לפזר סיכונים' כדי 'שלא נתפוצץ כולנו יחד'".
המצב הביטחוני הביא איתו גם דעות קדומות והכללות. "בישראל, הייתי במסגרות חינוך של תנועת בני עקיבא ושל מוסדות שהיו בימין הקיצוני של המפה, ולימדו אותנו שהערבים הם האויב שלנו. מעולם לא הכרתי ערבי או ערבייה לפני כן, לא ידעתי מילה בערבית. 'ערבי' זה היה משהו לשנוא או לפחד ממנו", היא מספרת. רק שנים לאחר מכן היא למדה שהמציאות מורכבת יותר.
"ינקתי פמיניזם דווקא מאבא שלי"
בגיל 12 החלה רוס לשחק כדורסל במסגרת תחרותית, ולימים הייתה שחקנית בליגת העל לנשים. היא שיחקה בקבוצות כמו מכבי אשדוד, אליצור חולון, אליצור רמלה, הפועל ראשון לציון, גלבוע/מעיינות ועוד. "בכל המועדונים שבהם שיחקתי גם אימנתי. כבר כילדה הייתי אקטיביסטית ותמיד אנשים סקרנו אותי מאוד. ינקתי פמיניזם דווקא מאבא שלי, כבר בגיל צעיר", היא מעידה. "אבא הוא פמיניסט דגול. היה חשוב לו לחנך את כולנו על ברכי ערכי שוויון ההזדמנויות, הוא תמיד דחף אותנו להגשים את הרעיונות שהיו לנו וללכת בדרכנו. אמא הייתה גם כן פמיניסטית, אבל אבא היה זה שיותר דיבר איתנו, הילדים, על זה".
"כשביקשתי להדריך בתנועת בני עקיבא, סירבו והסבירו לי: 'את לא יכולה להדריך, כי את משחקת בגופייה וזה לא צנוע'. זה קצת עצבן אותי. אני זוכרת את זה אפילו כחוויה שהיממה אותי בזמנו. לבני עקיבא יותר לא חזרתי"
לדבריה, "בתרבות האמריקנית, הילדות והנערות היהודיות, גם הדתיות, משחקות כדורסל – בניגוד למה שקורה לרוב בישראל, לצערי. שם, תרבות הספורט מגוונת ומפותחת, בזמן שפה, בישראל, הילדות הדתיות לא מקבלות הזדמנויות. בישראל, כילדה ואחר כך נערה שמשחקת ספורט תחרותי כמו כדורסל, היה לי קשה מאוד לג'נגל בין כל העולמות. כל בוקר מכיתה ז' עד כיתה י"ב הייתי יוצאת מהבית בשש בבוקר וחוזרת אחרי אימונים בשעה מאוחרת בלילה".
איך למשל הסתדרת עם עניין הלבוש?
"בבית זה לא היה סיפור, כי ההורים שלי ליברליים מאוד. הפעם הראשונה שבה הרגשתי שמשהו אולי יכול לעמוד בסתירה או להפריע הייתה בכיתה י', בתנועת בני עקיבא, כשביקשתי להדריך חניכים צעירים ממני. סירבו והסבירו לי: 'את לא יכולה להדריך, כי את משחקת בגופייה וזה לא צנוע'. זה קצת עצבן אותי. אני זוכרת את זה אפילו כחוויה שהיממה אותי בזמנו. אבל אצלי הכדורסל היה מעל לזה, והלכתי איתו. לבני עקיבא יותר לא חזרתי. היום, כמבוגרת, אני בהחלט יכולה להבין למה זה מתנגש כביכול, ולמה ההנהגה בסניף בני עקיבא הגיבה כמו שהגיבה".
בגלל הדוגמה לבנות האחרות בתנועה, שלא "יתקלקלו"?
"אני מניחה. תראי, היום כששואלים אותי לפעמים 'איזה סוג של מנהיגה את', אני עונה: 'אני מנהיגה מהסוג שאם לא טוב לה – קמה ועוזבת'. זה גם מה שאני אומרת לבנות שלי במועדון: איפה שלא טוב לכן – תקומו תעזבו. אל תישארו. זו גם הסיבה שעברתי הרבה קבוצות, הרבה אגודות, וזו הסיבה שהקמתי עמותה בשם 'לב ירושלים' – שהיא הפלטפורמה של המועדון".
לגשר בין אוכלוסיות
במהלך המסע שלה היא התגלגלה לעבוד בעמותת "PeacePlayers" הישראלית, שמאמינה כי דרך הכדורסל אפשר לגשר בין אוכלוסיות שנמצאות בקונפליקט. "שם, לראשונה בחיי נחשפתי וממש הכרתי את הצד השני", היא מספרת. "כמאמנת, היו לי שחקניות ערביות, ונדהמתי לגלות שלא כולם אויבים שלנו ששונאים אותנו או רוצים להרוג ולהשליך את כולנו לים. ממש הפתיע אותי לגלות שיש גוונים בתוך העולם הזה. הייתי בת 26 והתחלתי לראות את העולם אחרת. הסתכלתי על הסכסוך בצורה שונה".
"אני מאמינה גדולה בבני אדם. יש אצלנו בנות שלומדות במוסדות חינוך חרדיים או באולפנת חורב הדתית-לאומית, שמשחקות לצד בנות מבתי ספר חילוניים או בכלל לא יהודיות. פה זו באמת ההזדמנות היחידה שלהן להכיר אחת את השנייה"
היא מוסיפה: "ראיתי ילדות צעירות מופלאות בשני הצדדים וחשבתי שלכולן מגיעה הזדמנות שווה: לשחק כדורסל, להתקדם למקום עבודה שהן רצו או חלמו עליו, להגשים את עצמן, להתקדם לעמדות מפתח. ראיתי ילדות משני צידי המתרס – גם היהודי וגם הערבי, גם החילוני וגם הדתי, שנולדו לתוך סכסוך שהן לא אשמות בו, ורציתי ליצור להן מציאות טובה יותר וגם להוות עבורן דוגמה והשראה, באמצעות הכדורסל. רציתי להעצים אותן ולתת להן את כל הכלים והתובנות שברשותי, כדי שיבינו ששום דבר לא ימנע מהן לעשות דבר משמעותי ולהיות מנהיגות העתיד, אם זה מה שהן מבקשות לעצמן".
"אני אישית מאמינה גדולה בבני אדם", היא מצהירה. "אצלנו, יש בנות שלומדות במוסדות חינוך חרדיים או באולפנת חורב הדתית-לאומית, שמשחקות לצד בנות מבתי ספר חילוניים או בכלל לא יהודיות. פה זו באמת ההזדמנות היחידה שלהן להכיר אחת את השנייה".
את "מועדון לב ירושלים" הקימה כאשר הרגישה שלא משנה כמה תצליח ולאילו הישגים היא תגיע כאישה, תמיד יש תקרת זכוכית ששמים מעליה בעלי אינטרסים מתוך ארגון. לכן בחרה להקים ארגון משלה. כך בנתה אקדמיה לכדורסל שבה נערות לומדות, מתאמנות וישנות בתנאי פנימייה בחוות הנוער הציוני.
"אפילו למדתי לדבר ערבית", היא מגלה בחיוך. תחת ידה עברו מאות ילדות ונערות בירושלים, העיר המורכבת כל כך. חלקן כבר אחרי צבא, ותמיד דואגות להזכיר לה כמה השפעה חיובית הייתה לה עליהן כספורטאית. "זה נותן הרבה סיפוק", היא מודה. "ההצלחות של הבנות לא רק נותנות לי את הכוח להמשיך הלאה ולעשות טוב לבנות האחרות, אלא גם מאשרות שמה שאני עושה במועדון הוא הדבר הנכון".
"נשמע לנו הגיוני יותר שאישה תאמן"
אף על פי שהיום היא כבר לא דתייה לפי הספר, היא מעידה: "אני אוהבת מאוד את המסורת והיהדות, וסופי השבוע שלי נפתחים בארוחות ליל שישי שאני לא מוותרת עליהם. זה תמיד עם ההורים והמשפחה. האחים שלי נשארו באותו מקום שממנו באתי: דתיים לאומיים, אבל כל אחד בצבע אחר – וזה מה שההורים שלנו חינכו אותנו".
לפני כשנתיים חברה רוס לד"ר נטע אבוגוב, מרצה לחינוך עם תואר דוקטור ביידיש חרדית (אף שהיא בכלל חילונית). אבוגוב הפכה ליו"ר ולבעלים של קבוצת כדורסל הנשים הפועל לב ירושלים, שכרגע משחקת בליגה הלאומית אבל יש לה שאיפות לעלות לליגת העל. "שתינו כשותפות מנהלות את המועדון ביחד. היא היו"ר ואני אחראית על כל ההיבט המקצועי והניהולי", מסבירה רוס. "החזון שלנו הוא זהה. גם נטע, שפועלת בהתנדבות מלאה, פועלת מהרצון לעשות ולשנות".
היא מציינת כי "בכדורסל, כמו בכל ספורט, יש הרבה תחרותיות ואגו. ניהול ספורט הוא גזרה שמנוהלת על ידי גברים, אבל היה לי חשוב למצוא דווקא שותפה אישה. זו הסיבה שאנחנו שמות לב שהמאמנת תהיה אישה, גם בגלל המודל הנשי לבנות וגם כי נשמע לנו הגיוני יותר שאישה תאמן".
"הלוואי שהייתי יכולה להעלות לארץ את מודל הספורט שיש בארצות הברית וליישם אותו בישראל, כך שכל ילדה תעשה ספורט ויותר מזה: בבתי ספר שם מכריחים את כל התלמידים, בנים ובנות, לבחור בשני ענפי ספורט בכל סמסטר", היא אומרת. "יש הרבה מה לעשות בתחום הזה בארץ. חייבים להנכיח את הספורט, כחלק מהתרבות, מגיל קטן מאוד. זה יכול לעצב את הדור הצעיר באופן המיטבי".
