האמת היא שאנחנו משקרות

פרשת תולדות ניצבת במעבר בין הדור השני לשלישי של הורינו המקראיים. המפגש עם יעקב הוא גם מסע פסיכולוגי ורוחני בתרבות השקר והמרמה. אמנם השורש ש.ק.ר לא מופיע בסיפורי יעקב, אך סיפוריו מעשירים את אוצר מילות השקר של השפה העברית - ובהן נמצא את התעתוע, המרמה, ההיתול, הגניבה והגזל.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

מילון השקרים המקראי

בראש מילון השקר המפתיע שיוצרים חיי יעקב, נמצא שמו: "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (ישעיה מ', ד'). בחזון ישעיה העולם העקוב יהפוך לישר - ועד אז העקוב, היפוכו של היושר, שולט בנו. את מדרש השם מסביר גם עשיו, אחי יעקב, בזעקתו קורעת הלב: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי". יש לנו אב ששמו שקרן, ובזכותו נוכל ללמוד דבר או שניים על האמת הגדולה של החיים האנושים – השקר.

נשים, נשים שק של נחשים

השקר בא לעולם בגן עדן. השיחה בין הנחש לחווה טובלת בחצאי אמיתות ושקרים מלאים. בשיחה זו מבקש המספר להנחיל את האמונה שאנו, הנשים, פטפטניות, מזיקות כנחשים ושקרניות. אבל לשקר אין רגליים, והוא לא נוטש את משפחת אדם. תשובתו של אדם לאלוהים גם היא לא מודל להגינות, וכך גם תגובתה של חווה. בהמשך ישקר קין לאלוהים במצח נחושה ובטיפשות: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי", יתמם ויעורר את השאלה, מדוע אנחנו בוחרות בתשובה שקרית גם במקרים שבהם אנו יודעות שניתפס בקלקלתנו?
שקרים באים בצרורות. סדרת השקרים הבאה נמצאת בשיחה המוזרה שבין אלוהים, שרה ואברהם בעניין לידת יצחק. שרה צוחקת למשמע בשורת ההריון: "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן".
אלוהים לא אוהב את הצחוק הזה, ונוזף במבוגר הממונה על שרה, באברהם: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה?" שרה, כמו קין, מגיבה לנזיפה בשקר, למרות שגם היא אמורה לדעת שאלוהים, שיכול לגרום אישה בת 90 להיכנס להריון, יגלה את השקר שלה: "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה".
ואלוהים? הוא לא ג'נטלמן וכמו בשיחה עם קין, הוא חושף את השקרנית: "וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ".
אלא שבין הצחוק של שרה לנזיפה של אלוהים, אלוהים מגניב שקר משלו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי". שרה פקפקה ביכולת ההולדה של אברהם: "ואדֹנִי זָקֵן" וכשאלוהים מלשין עליה, הוא משנה את דבריה, מסתיר וטוען שאמרה: "וַאֲנִי זָקַנְתִּי". על השקר הזה עטו חז"ל והסבירו שיש שקרים שמקבלים הכשר אלוהי, ואלה הם השקרים שנועדו להשכין שלום.

על שלושה שקרים העולם עומד

בסיפורי בראשית שקדמו לבואו לעולם של האב העוקב, נמצאים שלושה הסברים לשקרים: השקר של הנחש הוא השקר המתוחכם, שקר אסטרטגי שנועד להסיט את הזולת מדרכו. רבים מהשקרים הפוליטיים, אבל גם שקרים משפחתיים, שייכים לקטגוריה זו.
השקר של קין ושל שרה כואב ונוגע ללב. שקר זה דומה לשקרים של ילדות קטנות מול ההורים - ניסיונות מכמירי לב להינצל מעונש. ואולי ההיפך, השקרים של קין ושרה הם עזות מצח, תגובה צינית לשאלה המיתממת של אלוהים. אתה מנסה להביך אותנו בשאלות שהתשובה עליהן ידועה - ואנו נמשיך במשחק שלך.
השקר השלישי, השקר האלוהי, הוא שקר הנימוסים שנחשב לשקר נאצל, שהרי תכליתו להרגיע את הרוחות.
ואני שואלת, אם אלוהים באמת רצה להרגיע את הרוחות, למה הוא תקף את הצחוק של שרה ואת הפקפוק שלה, ולמה הוא לא דיבר ישירות עם שרה אלא הלשין לאברהם? אם אלוהים היה חפץ בשלום בית, הוא לא היה צריך לשקר, הוא רק היה צריך להבליג וקצת לחמול.
זה הזמן להרהר בשאלות האם יש מצב שבו שקר הוא כלי ראוי להשכנת שלום - ומדוע אנו מתחזקות תרבות שבה חנופה משכינה שלום, ואמת עלולה להוביל למלחמה.

מכשול לפני עיוור

יעקב יוצא לעולם במרמה. הוא אוחז בעקב אחיו הבכור, ברצותו להשיג את מה שלא שייך לו. בשעת מותו, כשהוא מברך את נכדיו, הוא חוזר על סצנת הלידה ומשכל את ידיו, מתעקש להעניק את ברכת הבכור לצעיר. בשעת מותו סוגר יעקב מעגל, וכאילו מבקש להצדיק את מה שניסה להשיג בצאתו מרחם.
שלוש מסורות לגניבת הבכורה נמצאות בפרשה שלנו, והעיקרית, המפורסמת והארוכה, היא סיפור ההתחפשות של יעקב לעשיו: "וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ... וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ: לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב... וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב... אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה. וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי... וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ... וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ, וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. וְלֹא הִכִּירוֹ... וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ".
קשה להישאר אדישות נוכח מעשה התרמית שמאחוריו עומדת רבקה, ובחזיתו ניצב יעקב המחופש לעשיו. "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" מצווה התורה, ודבריה נשמעים כמו הד לזעקה רחוקה, זעקת שבר מאוהלו של יצחק העיוור והזקן; איש אבוד שחולשותיו מנוצלות לרעה על ידי הקרובים לו מכל.

פחד יעקב

מה שבאמת מבהיל בסיפור הזה הוא האדישות המוסרית של רבקה ויעקב. הם מוטרדים מהקללה שעלולה להגיע בעקבות המעשה, אבל מצפונם לא מייסרם נוכח האב הזקן, הכושל, שנופל אל המלכודת שטמנו לו. הם גם לא מתייסרים מול כאבו של עשיו, בנה המנוכר של רבקה.
הפליאה תשוב ותכה בנו לנוכח העיוורון ההורי של יעקב בשעה שהפלה את יוסף מיתר הבנים, ועל אחת כמה וכמה כששלח את יוסף אל אחיו בלי להבין את הסכנה. כוס הפליאה תגלוש כשנגלה שיעקב לא חושד בבניו ולא מחפש את יוסף.
הספרות הפסיכולוגית עוסקת בניסיון להבין את עולמם של אלה שמצפונם לא מייסר אותם. הבחירה המקראית למקם את יעקב ורבקה בחבורה הזו, מעוררת פליאה ומחייבת התבוננות.

חברותא בבית הקפה

את אסתר אדלסבורג - תלמידה חכמה, חוקרת מקרא ומורה ותיקה - פגשתי השבוע בבית קפה ירושלמי. על כוס קפה וקרואסון אסתר פתחה את התנ"ך ששמור במגירות הזיכרון שלה, והפנתה אותי לדברי הנביא ישעיה (מ"ח, א'): "שִׁמְעוּ זֹאת בֵּית יַעֲקֹב הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וּמִמֵּי יְהוּדָה יָצָאוּ הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם ה' וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה".
יעקב, אמרה לי אסתר, מכונה על שם השקר. שמו השני, ישראל, הוא על שם הדרך הישרה, האמת. סיפורי יעקב נוצרו כסיפורי מראה ותוכחה ל"בית יעקב" שמכנים את עצמם "ישראל", אך רחוקים ממעלה זו של אמת ויושר. יעקב הוא בבואת העם כפי שהנביאים רואים אותה: עם עיקש, רמאי וחסר מצפון שמשימתו הרוחנית היא להפוך לישראל.
מי אמרה שהתנ"ך לא רלוונטי?

ובבית המדרש של הטוקבקים

השבוע ציינו את יום הבחירה הבינלאומי של יוצאי החברה החרדית. בימים אלה אנו מציינות ארבע שנים למהפכת MeToo ואנחנו שומעות קולות ראשונים אך רמים של חברי הקהילה הגאה, שפותחים את מסע ה-MeToo של הקהילה.
רוחמה וייסרוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
הקהילות שלנו נמצאות בתהליך של חיטוי פצעים עמוקים ומכוערים. ההסתרות, סתימת הפיות, השקרים, העמדות הפנים והעלמת העין הקולקטיבית מאבדים חלק מכוחם לטובת אור השמש שבוקע דווקא מתוך התקשורת החופשית והרשתות החברתיות. לא נשתוק ולא נרפה ונמשיך לעמול למען הפיכת יעקב לישראל.
שבת שלום!