בבית המדרש של הטוקבקים
"בנוסף לעניין שירת נשים, נשמח למאמר שלך על כיסוי ראש לנשים; השיח ההלכתי שהתפתח מסיפורה של קמחית בתלמוד, ויצא מפרופורציות ממש כמו עניין זה". כך כתב בשבוע שעבר חבר שמכנה עצמו בשם המחייב "אל אחד". בכיף. תודה על האתגר – בזכותך נפגוש היום את קמחית, האישה עם השם המפתיע, שנושאת על כתפיה חלק משמעותי מתעמולת כיסוי הראש הנשי.
עשו לקמחית "הפרשת חלה"
הסיפור של קמחית זכה לפופולריות ולגרסאות רבות. אלא שבראשיתו הוא לא היה סיפור תעמולה למען כיסוי הראש, אלא סיפור ביקורתי ולועג למעמד הכהונה. בחלוף זמן לקחו תומכי כיסוי הראש את הסיפור הביקורתי, הרטיבו והתפיחו את הרכיב הצדקני שלו, ויצרו עיסה דביקה שלא יורדת לנו מהשיער.
2 צפייה בגלריה
אישה עם כיסוי ראש בהדלקת נרות שבת. תעשה כל אחת כטוב בעיניה, רק שלא יטיפו לנו מוסר
(צילום אילוסטרציה: Mayan Nemanov / Shutterstock)
לפנינו אחת הגרסאות של האגדה (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף מז עמוד א):
אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית: פעם אחת סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק, ונִתזה צינורא (רוק) מפיו על בגדיו, ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו, וראתה אִמם שני כהנים גדולים ביום אחד. ושוב אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית: פעם אחת יצא וסיפר עם הגמון אחד בשוק, ונִתזה צינורא מפיו על בגדיו, ונכנס יוסף אחיו ושימש תחתיו, וראתה אִמם שני כהנים גדולים ביום אחד... שבעה בנים היו לה לקמחית וכולם שימשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? אמרה להם: מימַי לא ראו קורות ביתי קלעי שׂערי. אמרו לה: הרבה עשו כן, ולא הועילו.
קמחית, אם לשבעה בנים מיוחסים, חיה בתקופת בית המקדש השני. היא הייתה אם לכהן גדול וסדרת התרחשויות כמעט בלתי אפשריות הובילה לכך שראתה את כל בניה משרתים ככהנים גדולים. מדוע זה לא אפשרי? כיוון שמבחינה עקרונית כהן גדול הוא מינוי לכל החיים (אלא שבימי בית שני המשרה הפכה לכלי פוליטי וכהנים גדולים קיבלו את התפקיד בהתאם לשיטת שלושת הכ"פים – הכסף, הכוח והכבוד שלהם ושל משפחתם).
זה יכול להיות סיפור בלהות
כדי שקמחית תראה את שבעת בניה משמשים בכהונה גדולה, היא צריכה לשכול שישה מתוכם. האם לפנינו וריאציה על סיפור חנה ושבעת בניה? המספר בוחר בנתיב אחר, לא קטסטרופלי – נתיב הטומאה הזמנית.
מהסיפור אפשר להבין שישמעאל היה בנה הבכור של קמחית והכהן הגדול הקבוע. מדי פעם היה יוצא ישמעאל לשוחח בשוק עם זרים. כשהזרים (ערבי, כלומר נווד, והגמון, ובמקומות אחרים מצוין "מלך") שוחחו עם הכהן, ניתז רוק (צינורא) מפיהם ונחת על בגדי הכהן. הוא הפך לחשוד בטומאה, ולכן נזקק לממלא מקום.
לאחר שיחת הרוק עם הערבי, הפך ישבב לכהן גדול זמני. לאחר שיחת הרוק עם ההגמון, הפך יוסף לממלא המקום. כך, יש להניח, קרה ארבע פעמים נוספות, וקמחית זכתה לראות את כל בניה כהנים גדולים.
קצת מגעיל
אומנם זה לא סיפור טרגי, אבל הוא גם לא סיפור יפה. האגדה טבולה ברוק ואל לנו לתמוה. החכמים הם הנמסיס של הכהנים וחורבן בית המקדש הוא נקמתם המרירה. לאחר החורבן איבדו הכהנים את כוחם והחכמים התחילו להסדיר את מעמדם כמנהיגות אלטרנטיבית. החכמים לא חסכו במאמצים לסנוט בכהונה ובמה שהיא מייצגת. סיפור קמחית ובניה הוא הגחכה של רעיון הכהונה.
כל אם שתעניק חינוך ראוי לילדיה תוכל לזכות לראותם במעמד של תלמידי חכמים, שכן כל אחד שרוצה ומתאמץ יכול (לכאורה) לזכות בתואר ובמעמד. לעומת זאת, כהנים גדולים צריכים לחכות לאירוע טרגי או מגעיל כדי לרכוש את מעמדם.
אני מדמיינת שיחת ליל שבת סביב שולחן הסעודה של משפחת קמחית. הילדים מטכסים עצה ומחליטים לערוך לאמא מסיבת הפתעה; לפי התוכנית שרקמו, ישמעאל יצא מדי שבוע לפטפט בשוק עם גוי זה או אחר, ובכל פעם "יופתע" מחדש: "הגוי דיבר וירק ואני אולי נטמאתי", יאמר ישמעאל לממונה, ואחד מאחיו יחליף אותו בתפקיד. אימם, שתראה את כל בניה משמשים בכהונה גדולה, תוכל להשוויץ בפני השכנות.
מה עשית שזכית לכך?
החכמים "נדהמים" מההישג של קמחית ושואלים באירוניה: "מה עשית שזכית לכך?" קמחית משיבה: "מימיי לא ראו קורות ביתי קלעי שׂערי". במהלך הדורות חכמי כיסוי הראש יֵצאו מגדרם ויפיצו את התעמולה: אם תרצי להתגאות בבנייך, הקפידי להצניע את שׂערך. במקבילות לאגדה נאמר שקמחית הוסיפה וטענה שגם את אמרת (קצה) החלוק שלה, קורות ביתה לא ראו מעולם.
פה התחלתי לחשוד
מדוע אישה צריכה לשמור על צניעות בפני הקירות והקורות של ביתה? ואיך לעזאזל היא אמורה להסתרק ולהתלבש? זו לא צניעות, זה טירוף. חכמי המשנה והתלמוד לא מתוארים (לרוב) כצדקנים וכמי שמעריכים החמרות הלכתיות, בוודאי לא החמרות מוזרות כאלה.
החשד ביחס למגמת האגדה מתגבר כשאנו נזכרות בסיבה לחילופי הכהנים הגדולים במשפחתה; הילדים זכו להיות כהנים גדולים כיוון שישמעאל נטמא בכל פעם מחדש. לאמא כה זהירה היו אמורים להיות ילדים אובססיביים לחובות דתיות, אבל דווקא בנה נטמא שוב ושוב, ויתר על כן, טומאתו התדירה היא שמזכה אותה בכבוד.
בגרסה שלפנינו החכמים לועגים לקמחית: "הרבה עשו כן, ולא הועילו", שהרי לא הצניעות אלא הטומאה גרמה לכל בניה להיות כהנים גדולים. בגרסאות אחרות קמחית זוכה לשבחים.
תודה לאלוהי ההקשר
העורך המבריק של הסוגיה מביא כמה שורות קודם לכן מסורת אחרת, מטורפת מזו שראינו, על ישמעאל הכהן הגדול ובנה של קמחית: "אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית שהיה חופן ארבעת קבים במלוא חפניו, ואומר: כל הנשים זרד זרדו, וזרד אימא עלה לגג".
אם זה נשמע לכן גס, הבנתן. הכהנים הגדולים אמורים לחפון את הקטורת בידיהם ולכן נוצרה תחרות חופנים. ישמעאל היה בחור עם כפות ידיים גדולות במיוחד שלא הסתיר את גאוותו על כך, וכילד של אמא, הוא מחמיא לה על כפות ידיו העצומות. למי שלא הבינה מסביר התלמוד בהמשך: ישמעאל מדבר על "שכבת זרע", ולמי שעדיין לא הבינה: כל הנשים מצאו גברים עם זרע חלש ורק אמא שלי עשתה אותי עם גבר ש"זרדו" עולה עד לגג.
אתם עדיין רוצים להשתמש בקמחית כמודל לצניעות?
ובחזרה לכיסוי ראש
לא עסקתי בכל המקורות לכיסוי ראש (ולמי שלא יכולה להתאפק אאמל"ק: במקרא אין מקור מפורש לכיסוי ראש, ובתלמודים אפשר לגרד מקורות מועטים בלבד). סיפור קמחית, בקריאה הצדקנית שלו, משמש כלי חינוכי מרכזי בשירות כיסוי הראש.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןאני לא מבקרת את מי שמכסה את שׂערה. תעשה כל אחת כטוב בעיניה. יש לי ביקורת על הניסיון להטיף מוסר, להלך אימים, לחלק מטפחות בכותל ולהסגביר לנו אילו בנים מדהימים ייוולדו לנו אם רק נחביא את שערנו אפילו מקורות הבית.
נקודה למחשבה
מדוע חיילים דתיים יוצאים מהאולם כשאישה שרה ולא יוצאים כשנמצאת באולם אישה ששערה פזור? כיוון שהמעשה הראשון קיבל לגיטימציה והשני עדיין לא. אם נמשיך להיענות לדרישה להדיר קולות נשיים מהמרחב הציבורי, אנחנו עוד עלולות להיתקל בדרישה להדיר נשים גלויות ראש מהמרחב הציבורי.
רן גואילי עדיין לא שב למשפחתו ולאדמתנו. עד החטוף האחרון.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
