רחבת הכותל המערבי נתפסת כיום כבית כנסת אורתודוקסי לכל דבר, וכך היא מתנהלת בפועל. מבקרים נדרשים לעמוד בכללי המקום, הכוללים בין השאר דרישה להגיע ב"לבוש הולם", ומחיצה ארוכה מפרידה בין גברים לנשים ברחבת התפילה. כיום כל זה נראה מובן מאליו, אבל בעבר המציאות הייתה שונה לגמרי, ועם איחוד ירושלים ב-1967 פרצה מחלוקת עזה סביב הצביון של הכותל.
"אחרי מלחמת ששת הימים, התחושה של רוב הישראלים הייתה של הזדהות עצומה כלפי הכותל. כולם הרגישו שהוא שלהם", אומר פרופ' דורון בר, גיאוגרף היסטורי ומרצה ללימודי ירושלים וארץ ישראל במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים. "גם אם לא נהגת להתפלל בבית כנסת, כשהגעת לכותל הרגשת משהו כלפי הקיר הזה. הוא סימן עבורך משהו שהוא לא בהכרח דתי. משהו לאומי, היסטורי, מכונן, חשוב; משהו בשורשים שלנו כיהודים וכישראלים. לכן, באופן מדהים, זה המקום שבו פותחים את אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל".
16 צפייה בגלריה
מבקרים בכותל ב-1967, לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים
(צילום: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
הרמטכ"ל זמיר והנשיא הרצוג בטקס יום הזיכרון ברחבת הכותל
(צילום: משרד הביטחון)
בתמונות הארכיון מהאופוריה שאחרי כיבוש הכותל אפשר לראות קהל מעורב של גברים ונשים, הכולל בתוכו גם חילונים רבים, מגברים בכובע טמבל ועד נשים ללא שרוולים. כיום, אם אישה תגיע לכותל בגופייה, יבקשו ממנה במהירות להתכסות. "לצערי הרב, הסמליות הישראלית שהייתה לכותל הולכת ומתעמעמת. הכותל הפך לא רק יותר ויותר דתי, אלא אפילו חרדי", אומר בר. "נכון שהאתר הזה עדיין פופולרי מאוד, אבל הוא קיבל צביון חרדי ואורתודוקסי מאוד. יש גם ציבורים ישראליים שמדירים את רגליהם משם. אני יכול לדבר על עצמי למשל, כאדם חילוני".
ספרו החדש של פרופ' בר, "משני צידי החומה" (הוצאת רסלינג), מתמקד ב"ישראליזציה" של העיר העתיקה בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים ונוגע בין השאר בתמורות שהתרחשו בכותל. בסוגיית הכותל הוא עסק גם באחד מספריו הקודמים, "קדושה בעין הסערה" (הוצאת מאגנס), שאותו חיבר עם פרופ' קובי כהן-הטב.
16 צפייה בגלריה
רוקדים ברחבת הכותל המערבי בחול המועד סוכות, 1972
(צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)
16 צפייה בגלריה
מתפללים בכותל המערבי בחול המועד סוכות, 2022. "ירושלים אמורה לשרת את כולם"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
במציאות שבה רוב המבקרים הקבועים בכותל הם דתיים אורתודוקסים, יכול להיות שהמצב שבו הוא מתנהל כבית כנסת אורתודוקסי הוא האפשרות הדמוקרטית ביותר? או שזו ביצה ותרנגולת, ואילו הכותל היה ידידותי יותר לחילונים המצב היה שונה?
"זה מתקשר לשאלה למי שייך הכותל המערבי. השאלה הזאת יכולה להיות רחבה אפילו יותר – למי שייכת ירושלים. בגלל המעמד שלה כעיר הבירה, ירושלים היא סמל לכולם ואמורה לשרת את כולם. הכותל הוא לא סתם מקום. הוא לא שייך למגזר מסוים בחברה הישראלית. כך אני רואה את זה. אני לא תמים, אני לא חושב שצריך שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אבל עצם האמירה הזאת, 'אנחנו הרוב, אנחנו המתפללים שם כל הזמן ולכן זה שלנו', נראית לי בעייתית מאוד.
"לכותל יש גם השפעה גדולה על מה שקורה בשאר חלקי המדינה, כולל המקומות הקדושים. תבדוק את הצילומים מקבר רחל לפני 48' – לא מחיצה ולא נעליים. תבדוק את קבר דוד – בוודאי שלא הייתה מחיצה. תבדוק את קבר רשב"י או מערת אליהו הנביא – לא הייתה מחיצה. אנחנו רואים איך המחיצה של 67' מהכותל המערבי עברה למקומות אחרים".
הוויכוח על המחיצה
בימים הראשונים לאחר כיבוש העיר העתיקה, האחריות על האתר הייתה נתונה בידי צה"ל. ראש הממשלה לוי אשכול ושר הביטחון משה דיין שקלו להעביר את האחריות על כלל האתרים הדתיים וההיסטוריים במזרח ירושלים וביהודה ושומרון לידי "רשות הגנים הלאומיים", אבל האפשרות הזו סוכלה – לאחר ששר הדתות זרח ורהטפיג והרבנים הראשיים באותם ימים, הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק נִסים, התנגדו למעורבות של גורמים חילוניים בפיתוח הכותל ובניהול האתר.
16 צפייה בגלריה
קהל רב ברחבת הכותל המערבי ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, ככל הנראה בחג השבועות
(צילום: דורן פירושקא. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
לבסוף הפיקוח על הכותל המערבי והאחריות עליו הועברו לידי משרד הדתות, בהתבסס על חוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז-1967. החוק, האוסר על פגיעה וחילול של מקומות קדושים, נועד במקור בראש ובראשונה להבהיר לעולם שמדינת ישראל תשמור על המקומות הקדושים לנוצרים ולמוסלמים. לפי לשון החוק, "שר הדתות ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי, לאחר התייעצות עם נציגים של בני הדתות הנוגעות בדבר או לפי הצעתם, ובהסכמת שר המשפטים, להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו". בלשון החוק לא הוגדר במפורש מיהם נציגי הדתות, אבל משרד הדתות פירש את החוק ככזה המעביר לידי הרבנים הראשיים את הסמכות לקבוע את הנהלים והסדרים בכותל המערבי.
מנהל רשות הגנים הלאומיים, יעקב ינאי, זעם ותהה: "ממתי הכותל הפך למקום בו מבקרים רק דתיים? האם יהדות אמריקה רואה בכותל בית כנסת בלבד? והחילוניים בארץ – מדוע יאלצו אותם לעמוד ליד הכותל בלי נשותיהם? אינני אומר כי הכותל אינו מקום קדוש. אך הכותל אינו רק סמל דתי. הוא, לדעתי, בראש ובראשונה סמל לעצמאות ישראל"
באישור ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים, שבועות ספורים אחרי המלחמה הותקנה מחיצה שהפרידה בין גברים לנשים ברחבת הכותל. הקמת המחיצה עוררה התנגדות ציבורית מסוימת. בהסבר לעמדתו, נתלה משרד הדתות בהחלטת הרבנות הראשית שלפיה היות שהכותל המערבי הוא מקום קדוש ואתר תפילה, יש חובה להפריד בו בין המינים. לגברים הוקצה שטח גדול יותר מזה שהוקצה לנשים.
מי שזעם על ההתפתחויות הוא יעקב ינאי, שהיה מנהל הרשות לגנים לאומיים ואתרים היסטוריים (לימים התמזגה הרשות עם "רשות שמורות הטבע" בתוך רשות הטבע והגנים, ש"מ). בידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-23 ביולי 1967, תחת הכותרת "חטפו את הכותל", הוא צוטט כשהוא מותח ביקורת קשה על משרד הדתות. "חילול הקודש הגדול ביותר כיום, הוא ניהולו של הכותל המערבי על-ידי אנשי משרד הדתות", אמר.
16 צפייה בגלריה
עזרת הנשים בכותל ב-1968, לאחר הצבת המחיצה
(צילום: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
בין השאר תהה ינאי: "ממתי הכותל הפך למקום בו מבקרים רק דתיים? מדוע סבורים כי לכותל באים יהודים להתפלל? האם יהדות אמריקה רואה בכותל בית כנסת בלבד? והחילוניים בארץ – מדוע יאלצו אותם לעמוד ליד הכותל בלי נשותיהם? ומה יעשה אדם הרוצה לעמוד מול הכותל ולהתייחד עם עצמו – בשקט, ללא תפילה?"
ינאי ("יאן"), שהיה לפני כן קצין בדרגת אלוף-משנה בצה"ל, תיאר את השתלשלות העניינים וטען למחטף: "יום אחד – לפני כשישה שבועות לערך – אני קורא בעיתון כי הרב גורן מעביר בטקס חגיגי את הכותל לשר הדתות. כך בפשטות – הרבנות הצבאית לרבנות האזרחית. מתנה לנצח-נצחים. כאילו הכותל שייך רק לרבנות..."
ינאי הוסיף בכאב: "אינני אומר כי הכותל אינו מקום קדוש. אך הכותל אינו רק סמל דתי. הוא, לדעתי, בראש ובראשונה סמל לעצמאות ישראל, וככזה יש להתייחס אליו". הוא הזהיר כי "יש להוציא – ובמהירות – את הטיפול בענייני הכותל מידי משרד הדתות", והדגיש: "הכותל שייך לכל העם היהודי, שאינו מורכב רק מדתיים". ינאי אף טען כי הרשות יכולה לשמור על הכותל טוב יותר ממשרד הדתות, והתלונן על הלכלוך הרב באתר.
16 צפייה בגלריה
אדם דתי משוחח עם חילונים ליד הכותל המערבי, 1968
(צילום: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
מנגד, השר ורהפטיג אמר באותם ימים כי "יש שרוצים שהכותל יהיה מוזיאון או אנדרטה. זה לא יהיה. הכותל לא יהיה אתר היסטורי כמו אתרים היסטוריים אחרים". על הטענה שאין דבר קדוש בכותל המערבי, ושלמעשה משרד הדתות מסתיר מהציבור את העובדה שאין באמת מדובר בשריד של בית המקדש אלא רק בקיר תומך לרחבת הר הבית, השיב שר הדתות: "שום כוח שבעולם לא יוציא את הכותל מקודש לחול".
פרופ' בר מסביר כי באותה תקופה "עלתה השאלה, מה הכותל יותר – אתר היסטורי או מקום קדוש? רשות הגנים הלאומיים אמרה שזה אתר היסטורי, ועם כל הכבוד לקדושה של המקום, היא המומחית בטיפול באתרים היסטוריים. ינאי היה חבר די קרוב של ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, וכנראה גם די מקורב לראש הממשלה אשכול. אבל מהר מאוד הממסד הדתי השתלט עם המקום. אשכול הבין שהפתרון למורכבות סביב הכותל הוא להשאיר אותו מקום בעל אג'נדה דתית. ורהפטיג היה איש חכם מאוד ושקול". לגבי שאלת קדושת הכותל הוא מעיר: "היהודים תמיד ראו את המקום הזה כשריד בית המקדש, ואף אחד לא התפלפל בדקדוקים הארכאולוגיים".
ראשי משרד הדתות תיקנו תקנות המסדירות את ההתנהגות המותרת ברחבת הכותל. התקנות אסרו על חילול שבת, על אכילה ושתייה, על עריכת אספות ועל הליכה בגילוי ראש במקום, ודרשו הקפדה על "לבוש הולם". ראשי המשרד הפסיקו את קיום החתונות והבריתות ברחבת הכותל, אבל עודדו קיום טקסי בר מצווה באתר.
16 צפייה בגלריה
הכותל המערבי ב-1946, כשלא הייתה הפרדה בין נשים לגברים. היה גם אז רצון במחיצה, אבל הבריטים לא אפשרו
(צילום: רענן גלילי. באדיבות נדב מן, ביתמונה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
רוב חברי הממשלה לא התעניינו במיוחד בסוגיית הכותל, אבל הייתה גם התנגדות. "אחד המתנגדים למחיצה בכותל היה שר התיירות משה קול. הוא היה איש מרכז. החלוקה של הכותל בין גברים ובין נשים הפריעה לו מאוד", אומר בר. "כבר בתקופה הזו התחילה להתעצם גם מחאה של יהודי צפון אמריקה. ב-1968, סביב ועידה של האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, היו רפורמים שרצו לבוא ולהתפלל בכותל, גברים ונשים ביחד, וזה חולל סערת אלוהים. זה מזכיר מאוד את מה שקורה כיום".
בתקופה שלפני 1948 לא הייתה הפרדה בין גברים לנשים בכותל.
"לא הייתה, אבל בוא נודה באמת, היה רצון של חלק מהמתפללים במקום שתהיה הפרדה. גם כדאי לזכור שבזמנים כמו חגים ומועדים הייתה שם דומיננטיות גברית ונשים נהגו לעמוד בצד, אם בכלל היה להן מקום. אז אני חושב שאם ליהודים הייתה אפשרות בתקופת המנדט הבריטי לשים שם מחיצה, הם כן היו מפרידים".
מאבק נשות הכותל
ב-1988 הועבר הכותל לאחריות הקרן למורשת הכותל המערבי, מה שבדיעבד היה עוד צעד להידוק האחיזה האורתודוקסית במקום. בשלהי אותה שנה החלה הפעילות של קבוצת נשות הכותל, והן עתרו לבג"ץ. עוד במהלך בירור העתירה, נוספה בכותל תקנה האוסרת על "עריכת טקס דתי בכותל המערבי שלא על פי מנהג המקום, הפוגע ברגשות ציבור המתפללים כלפי המקום".
16 צפייה בגלריה
נשות הכותל. "חשבתי שהן טעו כשהסכימו לפשרה של מתווה הכותל"
(צילום ארכיון: אלכס קולומויסקי)
הנשים ניסו להתפלל ברחבת הכותל המערבי כשהן עטופות בטלית וקוראות בקול בספר תורה, אבל הדבר לא התקבל בעין יפה בקרב מי שראו בכך ניסיון מתריס לחתור נגד "מנהג המקום". מאז ראש חודש טבת תשמ"ט, דצמבר 1988, נוהגות נשות הכותל לקיים תפילה מדי ראש חודש. כבר בשנים הראשונות הן נתקלו בהתנגדות אלימה, כולל קללות וגידופים, מכות והשלכת חפצים מצד מתפללים ומתפללות במקום. בעקבות האירועים, רב הכותל בזמנו, הרב מאיר יהודה גץ, אסר על הנשים להתפלל ליד הכותל כשהן עטופות בטלית וקוראות בתורה.
ב-1994 נדחתה עתירה של נשות הכותל לבג"ץ. המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט מנחם אלון, דתי אורתודוקסי באורחות חייו, פסק שיש לרחבת הכותל מעמד של בית כנסת אורתודוקסי וטען שהדבר הולם את ה"סטטוס-קוו" שהתקיים במשך דורות. השופט שלמה לוין, שהחזיק בתפיסה חילונית ליברלית, חלק עליו וקבע שאין לראות בכותל בית כנסת לכל דבר ועניין הפועל רק לפי כללי ההלכה. נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, כתב שיש לחפש דרכים שבהן כל אדם יוכל להתפלל בסגנונו ובדרכו, ובתנאי שלא תהיה "פגיעה של ממש בתפילתם של אחרים".
המאבק המשפטי נמשך גם שנים לאחר מכן. בשנת 2013 קבע השופט משה סובל בבית המשפט המחוזי בירושלים כי תפילת נשות הכותל אינה אסורה ואינה נחשבת עבירה על החוק, אלא נכללת תחת ההגדרה של מנהג המקום. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לא ערער על ההחלטה.
באתר קשת רובינסון הוכשרה באופן חלקי רחבת תפילה מעורבת, שבה הייתה אמורה להתאפשר תפילה כדרכן של נשות הכותל וכן תפילה ללא הפרדה מגדרית, אבל הן המשיכו לדרוש דריסת רגל ברחבה המרכזית, בנימוק שהרחבה שיועדה להן מעולם לא הוכשרה כראוי וסמכויות הניהול בה לא הוסדרו. במקביל, ההתנכלויות מצד מתפללים אורתודוקסים נמשכו. מתווה הכותל היה אמור להסדיר ולהרחיב את רחבת התפילה המעורבת שהוקמה ("עזרת ישראל"), אבל המתווה הזה נקבר בלחץ הפוליטיקאים החרדים.
16 צפייה בגלריה
בחורה ברחבת הכותל המערבי בירושלים, 1968
(צילום: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
התיקון לחוק השמירה על המקומות הקדושים, שיזם ח"כ אבי מעוז, מבקש למעשה לבטל גם את הרחבה המעורבת – באמצעות מתן סמכות לרבנים הראשיים לקבוע באופן בלעדי את הנהלים באתר, והגדרת כל פעילות המנוגדת לפסיקות הרבנות הראשית כחילול המקום הקדוש. בינתיים הוא הספיק לעבור בקריאה טרומית בכנסת.
"אני חשבתי שזו הייתה טעות מבחינת נשות הכותל והזרמים הליברליים להסכים לפשרה של 'עזרת ישראל' שהציע נפתלי בנט", אומר בר. "אני חושב שזו טעות קולוסלית, כי בעצם הן הסכימו לכותל ג'. לא לכותל א' הראשי, לא לכותל ב' של הנשים, אלא לכותל ג'".
עכשיו גם את כבשת הרש רוצים לקחת להן.
"נכון. זה טמטום וזה מעצבן. ראש הממשלה נתניהו הבטיח ונסוג מההבטחות שלו בעניין מתווה הכותל. בשנים האחרונות, עם כל הבלגנים שיש לנו במדינה, העסק הזה זז לשוליים לגמרי".
16 צפייה בגלריה
הכותל ושכונת המוגרבים בתקופת המנדט הבריטי
(צילום: אוסף המושבה האמריקאית בספריית הקונגרס)
16 צפייה בגלריה
הר הבית והכותל המערבי לאחר הריסת שכונת המוגרבים, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים
(צילום: אילן ברונר, אוסף התצלומים הלאומי)
יש בכותל גם תקנה אבסורדית שלפיה אסור להכניס לשם ספר תורה מבחוץ. היה גם שלב שבו מאבטחים חיטטו בתיקים כדי לוודא שהן לא מחביאות בהם ספר תורה קטן.
"בשנים האחרונות היה תהליך של משטור הכותל. בעבר היה הרבה יותר אפשרי ונורמטיבי להתנהג על פי מנהגים קהילתיים, משפחתיים. בשנים האחרונות, כחלק מהחרדיזציה של המקום, הביטויים האלה הלכו ונעלמו. בהקשר של נשות הכותל, מנצלים את המשטור הזה כדי למנוע את התופעות האלה שנראות בעיניהם כמסוכנות. אגב, הג'וב של רב הכותל הפך להיות אחד הג'ובים היציבים במדינה. הנשיא מתחלף, ראש הממשלה מתחלף, כולם מתחלפים ורק רבינוביץ (הרב שמואל רבינוביץ, הממונה על הכותל משנת 2000 ועד היום – ש"מ) נשאר לעולמי עד".
מקבוצת נשות הכותל נמסר: "נשות הכותל היא קבוצה של נשים מאמינות, מכל זרמי היהדות. יש כאלה שמנסים במשך שנים לפקפק בטוהר כוונותינו ולהדביק לנו ניסיונות ל'פרובוקציה'. הדבר נובע אך ורק מהניסיון להדיר ולהשתיק נשים, ולשמר את השליטה החרדית הבדלנית והקיצונית במקום. בימים אלה מקדם ח"כ אבי מעוז תיקון לחוק שמשמעותו היא שמי שלא יתפללו במקום לפי דעת הרבנות הראשית, מי שלא יתלבשו או ינהגו במקום לפי השקפתה של הרבנות, יהיו חשופים לעונש של שבע שנות מאסר! יֵדע הציבור ויבין, מי הם אלה שמנהלים את הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, ומה פניו האמיתיות של המקום, לצערנו הרב".
יו"ר מפלגת נעם, ח"כ אבי מעוז, הגיב על הדברים: "הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, קדוש לכל אורכו וחובתנו לשמור על קדושתו ועל צביונו לדורות, עבור מיליוני המתפללים והמבקרים הפוקדים אותו מדי שנה, ולכך החוק שלי נועד. נוסף על כך, החוק יגן על נשות הכותל האמיתיות, הנשים הצדקניות שבאות להתפלל ביראת קודש מדי יום ביומו, ולא יאפשר לנשות הפרובוקציה להפוך את המקום הקדוש לזירת מאבק נגד המסורת והזהות היהודית של מדינת ישראל".
בין הכותל להר הבית
בר הוא בן לשתי משפחות ירושלמיות ותיקות מאוד. הוא דור שביעי בירושלים. "מאז שהייתי ילד הסמטאות האלה הן חלק מהוויית החיים שלי", הוא מעיד. "אני זוכר את עצמי הולך לכותל עם אבא שלי ואמא שלי, שניהם באים ממשפחות חרדיות של היישוב הישן. אני זוכר את ההתרגשות שלי מהחפירות הארכאולוגיות באזור. אבל לצערי הרב, כיום הכותל לא אומר לי הרבה, והוא אפילו מרתיע אותי – בגלל הזהות האולטרה-אורתודוקסית, העסקנות וההפרדה בין גברים לנשים".
16 צפייה בגלריה
פרופ' דורון בר. "לצערי הרב, כיום הכותל לא אומר לי הרבה, והוא אפילו מרתיע אותי"
(צילום: איתי נדב)
כגיאוגרף היסטורי הוא עסק גם בשינוי פני הכותל לאורך השנים. זמן קצר לאחר איחוד ירושלים, בתי שכונת המוגרבים המוסלמית נהרסו כדי לפנות מקום, וכך סמטה צרה הפכה לרחבת הכותל המערבי המוכרת לנו כיום. רבבות מבקרים, דתיים וחילונים כאחד, נהרו למקום בימים שלאחר מכן. היו מי שאפילו מילאו שקיקים בעפר "קדוש" שנאסף ברחבת התפילה והציעו אותם למכירה. האדריכל יוסף שנברגר עמד מאחורי תוכנית זמנית לרחבת הכותל, אבל כמו דברים רבים במדינת ישראל, הזמני נהפך לקבוע.
פרופ' דורון בר: "הכותל הוא לא סתם מקום. הוא לא שייך למגזר מסוים בחברה הישראלית. אני לא תמים, אני לא חושב שצריך שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אבל עצם האמירה הזאת, 'אנחנו הרוב, אנחנו המתפללים שם כל הזמן ולכן זה שלנו', נראית לי בעייתית מאוד"
אתה מתאר איך מבקרים שהכירו את הכותל המערבי לפני המלחמה עמדו נדהמים מול אובדן המראה הרומנטי שלו.
"אחת האכזבות הגדולות ביותר של אנשים שהתחילו לבוא לכותל אחרי 1967 הייתה שהמקום בעצם איבד מהקסם שלו. בתקופה שלפני 48' אנשים היו מתארים שהם הולכים בין הסמטאות של בתי המוגרבים ופתאום עומדים מול הקיר העצום הזה. עם הרחבה הענקית הזאת, אנשים היו אומרים שכל הרומנטיקה נהרסה".
כשמוטה גור דיבר ברשת הקשר במלחמת ששת הימים, הוא הכריז "הר הבית בידינו", לא "הכותל בידינו". הייתה הבנה שהר הבית הוא מקום המקדש, והכותל משני יחסית אליו.
"אתה צודק לגמרי. פה אנחנו מגיעים לעניינים הפוליטיים. היה לרגע דגל ישראל שהונף על כיפת הסלע בהר הבית, ולא סתם משה דיין ביקש להוריד אותו, אמר שזה לא מתאים והוציא את החיילים משם. זו לא חוכמה להסתכל על הסיפור הזה במציאות של 2026. צריך להסתכל על זה במציאות של 1967, מציאות של מלחמה שבה הרגע כמעט השמידו אותנו, ועכשיו ניצחנו בה אבל כולם רוצים לקום עלינו. התפיסה הייתה – בואו לא נעורר שדים מרבצם".
עולי הר הבית היהודים רואים בזה החמצה היסטורית.
"זה שיח רווח מאוד היום. אומרים, 'איזה אידיוט היה משה דיין'. ב-1967 היה כמובן ניצחון גדול, אבל היינו עדיין בתחושה של מדינה קטנה, נרדפת, שנסמכת על ארצות הברית ועל המעצמות האחרות. המחשבה הייתה שיש לנו מספיק צרות גם בלי הסיפור הזה. בסוף הר הבית הוא גם החראם א-שריף, המקום השלישי בקדושתו באסלאם. לא רצו לטלטל את המציאות הזאת ולעורר בלגן".
ההתנגדות לשינויים בסטטוס-קוו בהר הבית נשענת, כמובן, על נימוקים ביטחוניים. החשש של תומכי הסטטוס-קוו הוא שכל צעד עלול להוביל לידיעות כוזבות על כך שישראל רוצה כביכול להשתלט על ההר, ואפילו להיות תירוץ לגל טרור, כמו שקרה סביב אירועי מנהרת הכותל ב-1996, עליית אריאל שרון להר הבית ב-2000 או סערת המגנומטרים ב-2017.
לסערות הידועות סביב הר הבית קדם אירוע מטלטל שהתרחש ב-1969. "נוצרי תמהוני, אוסטרלי בשם מייקל רוהאן, ניצל את חוסר הערנות של השומרים של הווקף והצית שריפה בתוך מסגד אל-אקצא. זה היה מבחן קריטי לרשויות המדינה", אומר בר. "זה היה מבחן לגולדה מאיר שעמדה בראשות הממשלה ולגורמים נוספים – להבין איך מבהירים שלא אנחנו עשינו את זה, כי המוסלמים האשימו את מדינת ישראל שהיא בעצם גרמה לשריפה הזאת".
לאורך השנים הייתה הקפדה שיהודים לא יתפללו בהר הבית, לפחות לא באופן גלוי. נראה שגם לממשלות ישראל היה נוח עם הסידור שבו יהודים מתפללים בכותל ומוסלמים בהר הבית. בשנים האחרונות חל שינוי, ועולים יהודים החלו לקיים בהר הבית תפילות במניין בקול רם ובגלוי. מספרי העולים להר הבית הולכים וגדלים עם השנים, אבל הכותל המערבי היה ונשאר האתר היהודי שמושך את מספר המבקרים הגבוה ביותר.
