לכאורה, מירב עלמה סבר כבר לא שם. היא כותבת את דעותיה ברשתות החברתיות בצורה משוחררת למדי, אומרת מה שהיא רוצה, מתלבשת כמו שמתחשק לה. בפועל, הלב שלה עדיין נכמר ומתכווץ מהמחשבה על נשים חרדיות רבות שנותרו ללא קול. "השנה הזאת הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי, אבל גם השנה הכי טובה ומשמעותית בחיים שלי", היא משתפת. "אין מה לעשות, כדי להיוולד מחדש צריך להסכים למות. צריך להסכים לאבד את כל מה שיש לך".
אנחנו נפגשים בחודש אלול, כשראש השנה כבר מעבר לפינה. כשהיא נזכרת איך הרגישה בתקופת הימים הנוראים, כשעוד הייתה עמוק בתודעה החרדית, היא נשברת. "חשבתי שאלוהים שונא אותי", היא אומרת ודמעות נקוות בעיניה. "התפללתי על שידוך, הייתי הכי צדיקה, הייתי סוגרת גם את הכפתור האחרון בחולצה. הייתי כל כך ממושמעת. הייתי אומרת, אלוהים, מה אתה רוצה? הרי אתה רואה כמה אני טובה. זה שורט. בסוף הבנתי שהסבל הזה קורה כי הנציגים של אלוהים סוגרים עליי את השער, כי הנציגים של אלוהים סותמים לי את הפה, כי הנציגים של אלוהים מאפשרים לי לחיות באקס-טריטוריה".
משפחה חרדית. "לימדו אותנו לא לשאול שאלות ולקבל דברים בתמימות"
(צילום אילוסטרציה: Moshe Einhorn / Shutterstock)
ספרה החדש של סבר, "איך היא אוחזת" (הוצאת ידיעות ספרים), הוא כתב אישום נוקב כלפי החברה החרדית, בפרט כלפי הממסד החרדי. הספר נכנס ישירות לרשימת רבי המכר של אתר עברית וכבר התחיל לעורר הדים. זה ספרה הראשון הפונה גם לקהל חילוני, אחרי שני ספרים שכוונו לקהל החרדי. "אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי, ולא העזתי לקוות ולפלל להם, זה כמה שהספר מחובק על ידי אנשים מהמגזר החרדי – יכולתי לראות את זה במאות התגובות והפניות שהגיעו אליי בעקבותיו, ואני לא מגזימה", היא מספרת. "אנשים מודים לי ואומרים שלראשונה מישהי מביאה את המציאות כפי שהיא".
סבר מתארת מציאות מקבילה שמתקיימת בקהילות חרדיות בישראל – מציאות של מערכת משומנת, הנבדלת משלטון החוק הדמוקרטי, שמדכאת את חופש המחשבה ואת זכויות הפרט. מציאות שבה כל דבר שנתפס כסטייה קלה מהתלם עלול להרוס את שמה של משפחה שלמה ולהחריב את חיי הצאצאים. מציאות שיש בה פשטות ותמימות, אבל לא פעם היא מוּנעת בעיקר בידי פחד.
ספרה מבוסס על סיפוריהן האמיתיים של נשים חרדיות, בעיקר כאלה שפגשה במהלך עבודתה כעיתונאית. בסיפורים משולבים וידויים בגוף ראשון. התכנים קשים לעיכול: אישה אחת מתמודדת עם בעל אלים, וכאשר היא נמלטת למקלט לנשים מוכות, הוריה רוצים לשלוח אותה לפסיכיאטר, כאילו איבדה את שפיות דעתה; אחרת מצייתת לרב שממליץ לה בנוקשות להימנע מתהליך שימור פוריות, וכעבור זמן מה מגלה שאיחרה את הרכבת; תלמידת סמינר נופלת קורבן לפגיעה מינית בתוך הבית, אבל בקהילה מעדיפים לא לערב את המשטרה ולא להרחיק ממנה לצמיתות את אחיה הפוגע, כדי לא "לפרק את המשפחה"; חוזרת בתשובה מגרשת את בתה הנערה המרדנית מהבית, בעצת יועץ חינוכי שבהמשך מתגלה כעבריין מין; ואלה רק דוגמאות ספורות.
מירב עלמה סבר בימיה כחרדית. "לא חשבתי בכלל מה אני מרגישה"
הסיפורים מציגים גוונים שונים של חרדיות. "הוא מורכב גם מהאישה החרדית המודרנית שטסה לפריז עם האיש שלה ונואמת שהנשים החרדיות רוצות את כל זה, כי היא לא צריכה לשלם את המחיר ולא רואה שיושבת לידה בעבודה מישהי שמגלחים לה בכוח את השיער, מישהי שבעלה פוגע בה מינית או מישהי שחוטפים לה את הילדים כי בחסידות לא מרוצים מהחינוך בבית", מציינת המחברת. "הספר הוא כמו מצלמת פנורמה שמצלמת את בני ברק וירושלים ומודיעין עילית, גם את הפינות המוארות וגם את האפלות ביותר. הוא מציב כתב אישום נגד אנשים רבים בחברה החרדית שלא רואים מה קורה להם מתחת לאף או בוחרים לשתוק. כל הגיבורות מתמודדות לבד, מפחדות לבד, כואבות לבד ובשקט. בכל חברה יש אנשים אלימים ושחיתות, אבל רק החברה החרדית מגדירה עצמה חברת מופת מושלמת".
אני אומרת לממסד החרדי: איזו מין דת המצאתם, שהיא יכולה להחזיק מעמד רק במצב כל כך מטורף, שאתה מנתק בן אדם מכל דוגמה אחרת ומכל קשר אנושי אחר? רק על ידי הפחדות וניתוק מהאנושיות? איזה מין מוצר יש לכם ביד, שהוא לא עומד בשום בקרת איכות, בשום מבחן ריסוק? יש לכם מוצר חלש
בחברת הלומדים החרדית מקובל שהאישה היא המפרנסת היחידה (במקביל לגידול עשרה ילדים פחות או יותר), ולמרות זאת מעמדן נחשב משני לעומת מעמד הגברים – כי סמל הסטטוס החשוב ביותר בחברה הזו הוא לימוד התורה.
"נכון, זה חלק מהתחכום. המנגנון החרדי בנוי כולו על גבה של האישה החרדית, מבלי שהיא אי פעם שאלה מי היו האנשים שניסחו את הכללים האלה ומדוע. אישה חרדית אחת אמרה לי: 'אני פתאום לא מצליחה להבין – אני עובדת, אני מפרנסת, אני מביאה את הכסף, ואני לא מחליטה כלום'. הרב מאיר קסלר ממודיעין עילית, למשל, התעקש שנשים חרדיות מהקהילה ירוויחו שכר מועט. הוא ביקש שגם נשים שהולכות להייטק לא ירוויחו הרבה, כדי שהן לא ירימו את האף. שיֵדעו את מקומן. גם לא מרשים לנשים ללכת לאקדמיה, כי האקדמיה מצמצמת ילודה, מחקרים מוכיחים את זה. לאישה חרדית אין אפילו שנייה אחת לפתוח ספר ולאתגר את מה שלימדו אותה בסמינר.
"לאישה חרדית ברבים מהמקומות אסור לנהוג ברכב. נשים רבות סיפרו לי שהעיפו את הילדים שלהן מהחיידר, כי עשו רישיון. לאישה אחת מנהל תלמוד התורה אמר: 'את גם גרושה וגם נוהגת, זה יותר מדי'. כשהיא התחננה והסבירה שהיא עם ארבעה ילדים לבד, הוא הציע לה לחכות עד שתתחתן והבעל המיועד ייקח אותה. אישה אחרת שקראה את הספר סיפרה לי בדמעות שהיא סובלת ממחלה כרונית, אבל נאלצת לנדוד באוטובוסים במאמצים מרובים, כי היא לא יכולה להסתכן שיעיפו את הילדים שלה ממוסדות הלימוד. אפילו בסעודיה כבר מותר לנשים לנהוג, למה במגזר החרדי אסור? כי היה פסק של הרב וואזנר שאין לו שום בסיס הלכתי או תורני. כלום. אבל אישה חרדית מחונכת מגיל אפס לשני דברים עיקריים: ציות ל'דעת תורה' וציות לדעת הבעל".
"אם יש צנזורה, זו לא בחירה חופשית"
מירב עלמה סבר, רווקה בת 33, גרה בגבעתיים. היא גדלה במשפחה חרדית ספרדית בת עשרה ילדים בבני ברק. עד לפני מספר חודשים הייתה כתבת תחקירים וחברה בישראל היום. בימים אלה היא כותבת סדרת טלוויזיה על סיפור חייה ועובדת על מופע, לצד הרצאות והנחיית סדנאות כתיבה. "הבנתי שאני מצליחה לגעת באנשים ולהשפיע על המציאות הרבה יותר בדרך של אומנות. אני רואה מה הספר עושה", היא אומרת.
סבר מסבירה שלנשים החרדיות יש כוח עצום בידיים, אבל הן לא בהכרח מודעות אליו: "לא לחינם דיכאו כל כך דווקא את הנשים בחברה החרדית. אם מחר בבוקר כל הנשים החרדיות לא יוצאות לעבודה, עושות שבתון – אין חברה חרדית. אם מחר בבוקר הנשים החרדיות עושות שביתה – אין עולם התורה, אין ישיבות, אין מגזר חרדי. נקודה. בגלל זה מלמדים את הנשים, ואני הייתי ביניהן, לציית באופן מוחלט, לא לשאול שאלות ולקבל דברים בתמימות".
שלט המבקש להפריד ברחוב בין גברים לנשים בבני ברק. "הקיצוניות אינה יודעת שובע"
(צילום: רוני גרין שאולוב)
מה לגבי הטענה שהנשים החרדיות בוחרות בעצמן באורח החיים הזה ולכן צריך לכבד את הבחירה שלהן?
"זה מה שאמרתי לפני ארבע שנים בריאיון לגלית גוטמן בטלוויזיה. אמרתי לה: את אישה פמיניסטית, את לא תגידי עליי שאני לא בוחרת, אני רוצה שתהיה הפרדה ואני רוצה שלא יהיו חברות כנסת חרדיות. אבל אז הבנתי שהתודעה שלי נחטפה. כדי שתתקיים בחירה צריך כמה תנאים. תנאי אחד הוא שכל המידע פרוס בפניה. אם יש צנזורה, ובחסידויות מסוימות אפילו מתקינים תוכנת מעקב וסינון על מכשירים אישיים וקוראים התכתבויות של אנשים בוואטסאפ, המידע לא נגיש לנשים האלה. בנטפרי, תוכנת סינון האינטרנט שיש לרבים מהמגזר החרדי, חסמו גם את ויקיפדיה. כל אישה שרוצה אפילו להעביר זום לנשים אחרות, שיעור תורה או קורס על תזונה נכונה, נדרשת לבקש מהם אישור.
"תנאי נוסף הוא שאישה תוכל לבחור בלי לשלם מחירים עצומים. אם בפועל אישה יכולה לבחור רק מה שרוצים שהיא תבחר, וכל סטייה קטנה מהכללים תגרור סנקציות מטורפות, זו לא באמת בחירה. עוד מבחן נוגע לשאלה האם המנהיגים של החברה מתנהגים כמו שהם דורשים מהנתינים – וגם זה לא מתקיים. אנשים חושבים שכשאני אומרת 'לא תהיה חברה חרדית' זה אומר שלא תהיה שמירת תורה ומצוות. זו לא הכוונה. כל בן אדם יכול להאמין במה שהוא רוצה, כל בן אדם יכול לקיים מצוות. הדבר היחיד שאני אומרת זה שתפורק הכת המרשעת הזאת. אני רוצה שהמדינה תפרק את התלות של הילד החרדי והילדה החרדית בעסקנים שגוזלים מהם את ההווה ואת העתיד. אני רוצה שנשים יֵשבו סביב השולחן כשמתקבלות החלטות שנוגעות לחייהן. ועוד לא דיברנו על חוסר הפיקוח והאכיפה".
הדיון על סוגיית ההפרדה המגדרית מכעיס אותה במיוחד. בהקשר הזה, היא מתייחסת לחוק המאפשר הפרדה בין גברים לנשים באקדמיה גם בתארים מתקדמים. "גפני יושב בכנסת ליד נשים, גולדקנופף יושב ליד נשים", היא מזכירה, "חברי כנסת ישבו במליאה, גברים ונשים ביחד, כדי לנסח את החוק של ההפרדה בתארים המתקדמים. בשדולה למען האישה החרדית בכנסת אין אף אישה חרדית. לאליטה של הליטאים וש"ס יש תארים מתקדמים. רק לאליטה מותר. בסופו של דבר המסלולים בהפרדה הם ברמה נמוכה, בלי היצע של מקצועות ועם צנזורה של התכנים".
גפני וגולדקנופף. "הם דווקא יושבים בכנסת ליד נשים. לאליטה מותר"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בינתיים במקומות מסוימים ההפרדה הגיעה גם למדרכות.
"מה שקורה בבני ברק הוא סדום ועמורה. אתם מדברים על צניעות? אתם רוצים שאנשים יהיו מבודדים מהעולם החיצון, ולא יוכלו להתלונן ולדבר על מה שקורה להם. אתם רוצים לנתק אנשים מהאנושיות שלהם, מהטבע האנושי. הקיצוניות אינה יודעת שובע. הרי דבר אנושי זה כשאני יושבת מולך, גבר, ואנחנו מדברים. יש קהילות שבהן דוחפים לגברים כדורים פסיכיאטריים (לדיכוי החשק המיני, ש"מ) רק כי הם אנושיים. האם בגלל זה יש פחות פגיעות? לא. אחרי פרשת חיים ולדר זה קצת עלה למודעות, אבל אנשים עדיין לא מבינים. מדברים רק על אלה שנתפסו. כשתיפתח לגמרי תיבת הפנדורה של הפגיעות המיניות במגזר החרדי, זה יהיה חושך על פני תהום".
כשאסור לכתוב את המילה "אהבה"
כחרדית היא רצתה להצטיין, להיות אדוקה ולהתמסר בצורה מוחלטת לערכים שחונכה עליהם. "כל המצב של הנשים בחברה החרדית הוא כי הן לא יודעות שום דבר על החיים שלהן", היא אומרת, "כל מה שהן עושות זה כי שכנעו אותנו מגיל שלוש שהזכות הכי גדולה היא להיות שפחה. אמרו לנו שזה 'כתר' ו'זכות', ואני אמרתי שאני רוצה לפרנס בעל תלמיד חכם, כשאין לי מושג מה זה אומר. אני לא גדלתי במדינת ישראל. גדלתי תחת חוקי מאפיה. לא יכולתי לדבר ולא יכולתי לחשוב אחרת. לא היה לי אינטרנט בכלל עד גיל 26. פסלתי שידוכים על ימין ועל שמאל, לא הייתי מוכנה שיהיה לבחור אפילו טלפון מסונן או שהוא יעבוד אפילו בעבודה תורנית. לא הייתה מירב, היה רובוט. לא חשבתי בכלל מה אני מרגישה".
המוצא המשפחתי לא עזר לה, כמובן. "אף אחד לא לימד אותי שאם אני מזרחית אני נחותה, אבל הבנתי את זה לבד", היא מעידה. "הייתי חרוצה, הייתי טובה, אבל לא התקבלתי לסמינר. הייתי מגיעה לשידוכים, ואני צדיקה, אני מוכשרת, יש לי עבודה מדהימה – וזה לא מספיק. יש 'בני ברק עילית' ויש 'בני ברק תחתית'. לא הפנמתי את החוקים של בני ברק תחתית".
בגיל 22 היא כמעט התחתנה, מה שהיה יכול לשלוח אותה למסלול החרדי הרגיל. "זה נפל על כסף, המשפחה של הבחור רצו מההורים שלי הרבה כסף למימון הדירה ולא היה לנו", היא מספרת. "היינו משפחה ענייה, שבבני ברק זה הדבר הסטנדרטי".
חיים ולדר. רק קצה הקרחון
(צילום: מאיר סלם)
בעבר, תחת שם העט מירה דביר, כתבה סבר טור אישי על עולם השידוכים ב"קטיפה" – שבועון לנשים מבית העיתון החרדי-ליטאי "יתד נאמן", המזוהה עם מפלגת דגל התורה. "היה אסור שם לכתוב 'אהבה', במקום זה היה צריך לכתוב 'הערכה'", היא מגלה.
כתבת במשך שנים טור על שידוכים ולא יכולת להזכיר את המילה "אהבה"?
"נכון, היה אסור. ישב מבקר ועבר על כל מילה שלי. פעם הצלחתי להכניס טור על שימור פוריות, בצורה מרומזת. כתבתי שהחיים הם כמו לונה פארק, ומי שרוצה להספיק לכל המתקנים צריכה להבין שיש זמן קצוב, שהשערים נסגרים וצריך להקפיא את הזמן. שמתי את כתובת המייל שלי בסוף. נשים הבינו את זה ופנו אליי, ונתתי להן שמות של רבנים שמתירים. אגב, היה אסור גם לכתוב בעיתון 'היריון'. בסופו של דבר החלטתי שאני לא מוכנה יותר לחיות בצנזורה".
אני מרגישה שנולדתי מחדש. בתקופה הזו אני מתחילה לעשות צעדים של ילד בן שנה או שנתיים, שהולך בעולם ומתחבר לרגשות אנושיים נורמליים. עכשיו אני כמו הילד שאומר 'המלך עירום'. יש לי חברות חרדיות שטוב להן, אבל תחושת החנק שהרגשתי היא תחושה שמרגישים אלפי אנשים
את תהליך היציאה מהחברה החרדית החלה לפני כארבע שנים, רק כשהחלה לעבוד עם אנשים שאינם חרדים, בעיתונות הכללית. "אם מי שנותן לך את הלחם והחלב זו החברה החרדית, אתה לא יכול לעשות כלום", היא מסבירה. "בתחילת התהליך, פחדתי פחד מוות להודות בפני עצמי שאני לא מאמינה בזה ולא רוצה עוד להיות חרדית. רציתי למות. ברגע שהצרכים הבסיסיים שלי לא הגיעו מהמגזר החרדי, היה לי יותר ביטחון בקיום שלי, ויכולתי לראות דברים".
אישה חרדית עם ילדים
(צילום אילוסטרציה: יאיר שגיא)
בממסד החרדי יגידו שזה רק מוכיח את טענתם, שמסוכן לעבוד לצד חילונים ואנשים שאינם חרדים, כי זה מוביל לעזיבה.
"לזה אני עונה: איזו מין דת המצאתם, שהיא יכולה להחזיק מעמד רק במצב כל כך מטורף, שאתה מנתק בן אדם מכל דוגמה אחרת ומכל קשר אנושי אחר? רק על ידי הפחדות וניתוק מהאנושיות? איזה מין מוצר יש לכם ביד, שהוא לא עומד בשום בקרת איכות, בשום מבחן ריסוק? איזה מין דבר יש לכם ביד? יש לכם מוצר חלש.
"החרדים אוהבים להגיד 'תראו כמה אנשים נושרים מהציונות הדתית. אנחנו מצליחים, כי אנחנו נשארים'. לא, זה לא העניין. גם אני, אם אקח מישהו מהרחוב, אקשור אותו, ארביץ לו ואאיים עליו, אוכל להגיד שנתוני הבריחה פחות גבוהים. הציונות הדתית פשוט מאפשרת יותר ממה שהחברה החרדית מאפשרת. יש הרבה אנשים אנוסים, שמתחננים לצאת".
בני ברק עילית ובני ברק תחתית
היא מקבלת תגובות רבות גם מאנשים שעזבו את החברה החרדית, כמוה. "אנשים יוצאים כל כך פצועים נפשית, רגשית, מלקקים את הפצעים שלהם, והמדינה או החילונים מסתכלים עליהם כמו נטע זר, כמו מהגרים. המיליארדים שהמדינה משלמת ומממנת הולכים לשימור האקס-טריטוריה החרדית. כל כך הרבה אנשים שעזבו את החברה החרדית, נשים וגברים, כתבו לי: נתת לי תוקף. זה עוזר להם להרגיש שהם לא משוגעים. חסיד בויאן לשעבר, שעבר פגיעות מיניות, כתב לי: 'חשבתי שהסיפורים האלה לעולם לא יסופרו'. כיום הוא דתי בצבא", היא משתפת.
מספיק להעיף מבט בחשבונות שלה ברשתות החברתיות כדי להבין שהיא אחת שעומדת על עקרונותיה וזועקת את האמת שלה ללא מעצורים. "אני מרגישה שנולדתי מחדש. בתקופה הזו אני מתחילה לעשות צעדים של ילד בן שנה או שנתיים, שהולך בעולם ומתחבר לרגשות אנושיים נורמליים. עכשיו אני כמו הילד שאומר 'המלך עירום'", היא משתפת.
כריכת הספר "איך היא אוחזת"
(צילום: הוצאת ידיעות ספרים)
מה תעני למי שיטענו שהפכת להיות "אנטי חרדית"?
"יש לי חברות חרדיות שטוב להן. משפחות שמחות, טובות ומאושרות. אבל התחושה של החנק שאני הרגשתי היא תחושה שמרגישים אלפי אנשים מתוך המגזר החרדי. יש גם נשים פמיניסטיות ואקטיביסטיות שסיפרו לי שזנחו מאבקים חשובים בגלל איומים. חרדית מודרנית שבעלה עובד והבן שלה בצבא כתבה לי שהיא חוששת לדבר בגלל המחירים. מצד שני, יש חרדים מודרניים שכרתו ברית עם הממסד. הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, תמורת דברור המערכת והימנעות מביקורת.
"כאמור, יש 'בני ברק תחתית' ויש 'בני ברק עילית'. 'ירושלים תחתית' ו'ירושלים עילית'. חרדיות לייט לא בהכרח חיות את זה. אבל אם אין לך ייחוס, אם אין לך כסף, אם היית צריכה להגיע לבית הדין ולהתגרש, אם היית ספרדייה שלא מתקבלת לסמינר – במקרים כאלה את מרגישה אחרת. עד עכשיו אף אחד לא אמר שהספר אנטי חרדי. אמרו לי שהוא מדויק עד אחרון הניואנסים".
עם כל הזעם המבעבע, היא שואבת מהמציאות גם אופטימיות. "לראשונה אני מרגישה שאנחנו בתהליך של גאולה אמיתית", היא מספרת. "שנים אני עומדת לבד, צועקת לבד וחוטפת, כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר. עכשיו המון נשים כתבו לי איך הן אמרו לעצמן: 'מה, אני משוגעת? רק אני רואה שזה לא הגיוני? רק אני רוצה שבעלי יֵצא לעבוד? רק אני רוצה לשמור על הילדות שלי, ללמד אותן לשמור על הגוף שלהן ועוד דברים בסיסיים?' אגב, אתה יודע מי אמר לי שאני שונאת חרדים? אנשים שלא משלמים את המחיר. חילונים, מסורתיים, אנשים שהולכים בבוקר לאקדמיה ונוהגים ברכב. הם רוצים את בני ברק עילית, את התמונה הוורודה. הם לא רוצים שאני אהרוס להם".
"אנשים רוצים את בני ברק עילית, את התמונה הוורודה". תלמידים בישיבת פוניבז', ארכיון
(צילום: שאול גולן)
בספר שלך יש אזכור בין השאר להתמקדות בלבוש של הנשים, בגלל ההקפדה היתרה על צניעות, שיוצרת לא מעט רגשות אשמה. בעצם שמים על כתפי הנשים את האחריות להתנהגות של הגברים.
"את לומדת שאת חטא, שכל הקיום שלך מכשיל. מישהי שנחשבת 'לא טובה בצניעות' היא למשל מישהי שהיה לה קוקו טיפה גבוה. הקוקו צריך להיות בדיוק באמצע – על דברים כאלה משגעים ילדות. לקח לי שנים להבין שהרבה מהשריטות והבעיות שלי עם דימוי גוף קשורות לזה".
"הציבור החילוני צריך להתעורר"
סבר עדיין מאמינה באלוהים, ולדבריה, כיום היא מרגישה אפילו קרובה אליו יותר. "אם לא הייתי בן אדם מאמין, לא הייתי עושה את מה שאני עושה", היא אומרת. "הרי אלוהים ברא את האדם בצלמו, ובסוף אם בן אדם מחובר לעצמו, לצלם האלוהים שלו, הוא הרבה יותר קרוב לאלוהים. אני קרובה יותר לערכים שכתובים בתורה, של עזרה לחלשים והציווי לשפוט בצדק".
מפגינים חרדים נגד הגיוס בתל השומר
(צילום: יובל חן)
היא מרגישה שבעולם ההלכתי יש איפה ואיפה: "ההלכה גמישה מאוד כשהיא מגיעה לגברים. למשל בכל מה שקשור לכספים, מצאו דרך לעקוף את האיסור על ריבית. שם פתאום מעגלים פינות. במה שקשור לנשים, זה לא קורה. הרב הראשי דוד יוסף אמר שצריך לבזות אישה שמעיזה לבקש לטבול לבד בלי בלנית שתשגיח עליה. האם עוקבים אחרי גבר חרדי, אם הוא לומד מספיק או לא אומר לשון הרע?
"באופן כללי, הטירוף שיש עכשיו לא היה בעבר. בקום המדינה גברים חרדים גם התגייסו לצבא. ממתי גברים חרדים לא עבדו? הם כל הזמן טוענים שהם מדברים בשם התורה, אבל בכתובה החתן מתחייב לזון ולפרנס את האישה! אני ישבתי בסמינר ואמרו לי שאני צריכה לפרנס בן תורה".
בעבר היא הצביעה לש"ס בקביעות. בשלב מסוים היעדרן של נשים מהמפלגות החרדיות הפריע לה, ובשתי מערכות הבחירות הקודמות היא לא הצביעה כלל. "אפילו בפרלמנט באיראן יש נשים! נשים הן 50% מהאוכלוסייה, וכבר בתנ"ך היו נשים מנהיגות", מזכירה סבר.
אריה דרעי. פעם היא עוד הצביעה לש"ס
(צילום: אלכס קולומויסקי)
את נוהגת לדבר ולכתוב הרבה על העסקנים, אבל מה עם הרבנים? לרבנים אין אחריות למצב?
"גם הרבנים נבלעו בידי המפלצת שנקראת האקס-טריטוריה החרדית. אנשים חושבים שאם רב יגיד להתגייס, אנשים יתגייסו. אני אומרת להם: הצחקתם. כשהרב שטינמן ניסה לדבר על גיוס של מי שלא לומד, הוא חטף מכות. אנשי הפלג הירושלמי קראו לו פשרן. גם הרבנים נבלעו בידי העסקנים, אלה שיש להם אינטרס לשמור את האקס-טריטוריה הזאת בורה, ענייה וחלשה".
בשיח הציבורי כיום ביחס לחרדים יש בולטות מיוחדת לנושא הגיוס. יכול להיות שההתעקשות של רבים על הנושא הזה היא טעות, ועדיף להתמקד בשינויים אחרים – כמו חיוב לימודי ליבה ודאגה לזכויות נשים בחברה החרדית?
"אני חושבת שהמדינה לא יכולה לדרוש לגייס אף ילד חרדי. אתם רוצים לדבר על החובות שלהם? אנחנו רוצים לדבר על הזכויות האזרחיות שגזלו מאיתנו. אם המדינה לא מקיימת את החוזה שלה, היא לא יכולה לבוא בדרישה לאף ילד אחרי שהיא לא הייתה אחראית על האכיפה שלו, התרבות שלו והחינוך שלו. אני רוצה לתבוע כל פקיד ופקיד שעצם עיניים והעביר כספים לאקס-טריטוריה".
יש לה כעס גם על חילונים ליברליים. "מה זה 'מי שלא לומד – שיתגייס'? למה אנשים חילונים רציניים אומרים את זה? מה עם מי שכן לומד? שאלתם בכלל את הילדים האלה שכלואים מאחורי חומות ומושיבים אותם מהבוקר עד הלילה לחזור על אותן שורות? הרי זה לא מתאים לכל אחד, והם לא יכולים לבעוט בכדור, ואין להם חלומות", היא אומרת בשטף. "אתם לא מאמינים בזה, אבל אתם משלמים על זה, והפוליטיקאים שאתם מצביעים להם נופלים בתרמית הזאת. חשבתם שמה שקורה למירב בבני ברק לא נוגע אליכם. לא דרשתם שתהיה מערכת ממלכתית חרדית.
"אם לא תיקחו בעלות על ארון הספרים היהודי, יבואו הרבנים המחזירים בתשובה וידברו עם צעירים שמחפשים רוחניות. אין ואקום. זו סוגיה שהליברלים לא מצאו לה פתרון – התחושה הזו של השייכות, של הזהות היהודית, של החיבור למשהו רוחני גדול. הציבור החילוני חייב ללמד את התורה עם ביקורת המקרא. כל צעיר וצעירה חילונים צריכים ללמוד את הדברים האלה כמו שצריך. לא כאורח חיים מחייב, אלא כהשכלה. יש חילונים שאומרים על הציבור החרדי: 'אלה הערכים שלהם, אנחנו מכבדים, אנחנו לא מבינים בזה'. אנשים מעדיפים כל הזמן לכבד. אני כועסת על כל החילונים שהפקירו אותי. אנשים הסיטו את המבט".
"מדינת ישראל מפקירה צעירים חרדים ברגעים אלה". ילדים מהחברה החרדית
(צילום אילוסטרציה: עוז מועלם)
יש לה כעס גם על מוסדות המדינה, שאינם מכריחים את הממסד החרדי לתת לצעירים כלים להצלחה: "מדינת ישראל מפקירה צעירים חרדים ברגעים אלה, על ידי משרד החינוך. המדינה גורמת לכך שנשים חרדיות לא יעשו בגרויות. אני לא עשיתי בגרות, כדי שאני לא אוכל להשתלב. המדינה גרמה לכך שאני אעשה רק תואר אקוויוולנטי, שהוא לא תואר אקדמי רשמי. למדתי משהו שלא שווה שום דבר".
אז מה עושים עם האוטונומיה החרדית?
"חוקים שווים לכולם, מערכת חוק אחת, מערכת חינוך ממלכתית-חרדית עם פיקוח ואכיפה. גם הפרדת דת ומדינה – כי ברגע שכסף ושליטה לא יהיו מעורבים עם הדת, פתרת את רוב הבעיה. אין מתווכים. אין עסקנים מטעם. לא מפקירים ילדים. אתה יודע איך נשים חרדיות מבועתות מהאפשרות של מדינת הלכה? חברות הכי טובות שלי חרדיות, אבל שמירת מצוות היא עניין פרטי. כשכתבתי על חוק הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, ראיתי את השינוי. נשים חרדיות לא צעקו עליי ולא תקפו אותי. הן שאלו שאלות ואפילו התחילו להסכים איתי. הציבור החילוני צריך להתעורר, כי עד היום לחילונים היה קל לעצום עיניים, ועכשיו זה מתפוצץ להם בפנים. בגיוס, בהפרדה, בחוקי דת. הם חייבים להבין שלא מפקירים יותר ילדים, לא רבע שעה מתל אביב ולא משום מקום".
shmunitz@gmail.com
