לאורך תקופה של שנתיים שירת שלמה אפרתי במילואים במחנה שורה, שאליו הגיעו גופות הנרצחים והחללים בטבח 7 באוקטובר, ובהמשך חללי צה"ל מהתמרון הקרקעי ברצועת עזה. החשיפה לגופות הנרצחים בטבח גבתה ממנו מחיר נפשי כבד, אבל הוא לא מתחרט שנסע לבסיס ליד רמלה כשנקרא לשם ב-7 באוקטובר. "הייתי מוכן לשלם את המחיר הזה עוד אלף פעמים, אם היה צורך. אני מדבר איתך אחרי ארבעה לילות בלי שינה", הוא אומר בריאיון ל-ynet. "הלוואי שכל זה לא היה קורה, כל הסבל של הנרצחים ושל המשפחות, אבל אחרי שזה קרה, אני מרגיש שהשירות בשורה היה משימת חיי".
בשבועיים הראשונים שאחרי מתקפת הטרור הקטלנית, לקחו הוא וחבריו טביעות אצבעות מכ-700 אזרחים חללים – מפסטיבל נובה, מהקיבוצים, מחוף זיקים, משדרות, מאופקים ועוד – כדי לסייע בזיהוי הנרצחים ולאפשר לבני המשפחות להיפרד מיקיריהם. בהמשך הוא עבר לטפל בגופות חללי צה"ל מהמלחמה ולעסוק בהכנתן לקבורה. הרשמים של אפרתי מהשירות במחנה שורה כונסו לאחרונה בספר "בין חלל לחלל" (הוצאת ידיעות ספרים), יומן שירי מטלטל, בעריכת יונדב קפלון ובליווי איורים של ברק טויטו.
גלריה
מכולה במחנה שורה לאחר הטבח. "כאילו נכנסתי לפרק של 'מראה שחורה' וזה יימשך לנצח"
(צילום: יאיר שגיא)
ב-7 באוקטובר 2023 גויס אפרתי בצו 8 ליחידת מאנ"ח – מרכז איסוף נתוני חללים, במסגרת המפקדה לטיפול בחללים הפועלת תחת הרבנות הצבאית. המפקד שלו מהמילואים שלח לו הודעה במוצאי שבת שמחת תורה. "נסעתי לשורה ולא היה לי מושג מה אני הולך לפגוש. היה טור ארוך של משאיות קירור בכניסה, והרבה אלונקות עם שקיות עליהן", הוא משחזר. "ניסיתי להבין איך זה אמור לעבוד. כינסו אותנו, התיישבתי ליד מישהו. שאלתי אותו איך קוראים לו, הוא אמר לי 'עודד'. אמרתי לו: אני שלמה, ומעכשיו אנחנו ביחד. מאותו רגע ועד סוף המילואים היינו צמודים. שמו עודד קינד, והקדשתי לו את הספר".
לְאַחַר לֵדַת בִּתִּי, אוֹרִי שֶׁבַע, אֶתְמוֹל,
כְּשֶׁגִּלְגַּלְתִּי אֶת מִטַּת הַמַּתֶּכֶת בַּמִּסְדְּרוֹן
וּבְתוֹכָהּ הַתִּינֹקֶת,
שַׂמְתִּי לֵב: נַעֲלַי מֻכְתָּמוֹת מִדַּם הַלֵּדָה.
אֲנִי זוֹכֵר יָפֶה מִטַּת מַתֶּכֶת אַחֶרֶת
וְדָם אַחֵר מַכְתִּים אֶת נַעֲלַי.
(שיר שכתב שלמה אפרתי ב-30 ביולי 2025. מתוך "בין חלל לחלל")
בגלל היעדר סִנכרון בין הנתונים של צה"ל למשטרה, הוא וחבריו התבקשו לסייע בזיהוי האזרחים שנרצחו בטבח, באמצעות לקיחת טביעות אצבעות מהגופות. "אחוזים גבוהים מאוד מהנרצחים זוהו בדרך הזו", הוא אומר.
אפרתי. "דת היא הדבר הכי נפלא והדבר הכי נורא שקיים באנושות"
(צילום: מור שקיפי)
קשה לו מבחינה רגשית לחזור למראות הקשים, אבל הוא מכיר בחשיבות העדוּת, בעולם שבו יש מי שמכחישים את טבח 7 באוקטובר. הוא מספר על חללים שנקשרו בחבלים ועל שרידי ירי שנמצאו באזורי המפשעה ואיברי המין. "אם הגיעו אליי חללים כשהם קשורים ברגליים, יכולתי רק לדמיין מאיפה לקחו אותם, איפה הם היו ומה בדיוק קרה. אני זוכר אנשים שהיו קשורים עם חבלים ברגליים, או עם שטפי דם באזור המפשׂעות, או קליעים באזורים האלה", הוא מתאר, "לפעמים היו כף יד כרותה או רגל כרותה. היו גופות שהגיעו שרופות לגמרי. אי אפשר היה לקחת מהן טביעות אצבעות, אבל לפי הנהלים היינו צריכים להיכנס ולבדוק".
המפגש עם גופת המחבל
בספרו הוא מתאר איך באחד המקרים הגיעה אליהם בטעות גופה של מחבל פלסטיני שהשתתף במתקפה. בכיסו של המחבל נמצאה חבילת קונדומים, לצד רימונים. מדובר בעדות נוספת לכך שהיה תכנון מקדים מאחורי מעשי האונס המחרידים שביצעו מחבלים מרצועת עזה; אלימות מינית שיטתית ומתוכננת, ולא רק תקיפות ספונטניות. הוא מציין שהמחבל נעל כפכפים, כך שבמקרה הזה מדובר ככל הנראה באזרח שהתלווה למחבלים מארגוני הטרור, ולא במחבל נוחבה מיומן.
...
בְּאַחַד הַיָּמִים בְּגֵיא הַהֲרִיגָה
הִגִּיעָה בְּטָעוּת גּוּפָה שֶׁל מְחַבֵּל.
כַּמָּה חֹשֶׁךְ נִכְנַס לַחֶדֶר.
הַגּוּפָה שׁוֹכֶבֶת חַסְרַת אוֹנִים עַל הַשֻּׁלְחָן.
כַּמָּה הוּא פָּגִיעַ עַכְשָׁו, חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי.
וּבַכִּיס שֶׁלּוֹ – תַּמְצִית הָרֹעַ:
שְׁלוֹשָׁה רִמּוֹנִים וַחֲבִילַת קוֹנְדּוֹמִים.
פִּתְאוֹם הִתְחִיל לְהִתְנַגֵּן לִי נִגּוּן עַתִּיק מִתְּפִלַּת יוֹם כִּפּוּר –
חֲמֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ.
כַּמָּה חֶמְלָה חֲסֵרָה בָּעוֹלָם שֶׁלָּנוּ!
אֵיזוֹ טְרָגֶדְיָה שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים שֶׁכְּלוּאִים חַיִּים שְׁלֵמִים בְּתוֹךְ הָרֹעַ הַזֶּה.
לֹא נָעִים לִי לְהוֹדוֹת, הִרְגַּשְׁתִּי רַחֲמִים עָלָיו.
לֹא עַל הַמָּוֶת שֶׁלּוֹ, עַל הַחַיִּים שֶׁהוּא חַי.
עַל הַיְּכֹלֶת שֶׁלּוֹ לִבְחֹר בַּטּוֹב
וְעַל הַבְּחִירָה שֶׁעָשָׂה, בָּרַע.
...
(קטע מטקסט שכתב שלמה אפרתי ב-28 באוקטובר 2023. מתוך "בין חלל לחלל")
"כולם טיפלו בו בצורה מכובדת, כמו שטיפלו בכל גופה אחרת, אבל השיח בין החברים היה שיח קשה", הוא מספר על הטיפול בגופת המחבל. "אני חשבתי על זה שהוא היה מורכב משני חלקים. החלק הראשון הוא החלק של הבחירה שלו, שנעשתה על ידי הנשמה שלו. הוא בחר לעשות בחיים שלו את המעשים הכי רעים שיכולים להיות, אבל ברגע שהנשמה כבר לא בגוף, נשאר רק החלק השני, הגוף שלו – ובגוף יש מונח שנקרא צלם. צלם א־לוהים. בשלב הזה, הגוף שלו הוא כמו הגוף שלי. אני רואה בן אדם מונח מולי, והחלק שבחר לעשות את הזוועות כבר לא נמצא שם. זה בן אדם שמייצג בעיניי את הרוע המוחלט, בלי ספק, וטוב שהוא מת – היה עדיף שהוא ימות לפני שהוא עשה את המעשים הנוראים שעשה – אבל אחרי שהוא מת, בגוף שלו יש צלם אלוהים, וצריך לטפל בו בקדושה ובכבוד".
אתה כותב שיש לך גם רחמים עליו, על כך שהוא בזבז את החיים האלה על רוע.
"זה היה קשה נורא. הוצאנו לו את הדברים מהכיס, והיו לו שם רימונים, מצית וחבילת קונדומים פתוחה. חוץ מזה היה לו גם ספר קוראן קטן כזה, כמו ספרי תהילים שיש במהדורות כיס. אתה רואה שם את הרוע המוחלט. הבן-אדם הזה הגיע לרצוח ולאנוס, זה מה שהוא הגיע לעשות. בדו-שיח פנימי שלי עם אלוהים אמרתי, איך בן אדם מגיע למצב שזאת הבחירה שלו בחיים? איך זה קורה?"
מאחורי זיהוי גופות הנרצחים במחנה שורה
(צילום: דוברות משטרת ישראל)
איך מתמודדים עם השאלות האלה?
"כמו שיש מפגש עם אלוהים בטוב, יש מפגש עם אלוהים בלא-טוב. הסתובבתי בשורה עם אלוהים בכיס. ברור שהיו טרוניות, יש לי טרוניה קשה לאלוהים, ועם זאת יש לי הכרה עמוקה בערך החיים שלי ובערך הנשמה שיש באדם. יש לי תודה עמוקה על הזכות לחיות את החיים האלה ולהספיק את מה שאפשר להספיק פה".
האבסורד הנורא הוא שגם המחבל ההוא, שיצא מהבית במטרה לרצוח ולאנוס, חשב שהוא הולך עם אלוהים בכיס. בסוף הוא עשה את הזוועות האלה בשם הדת, כביכול בשם אלוהים.
"נכון מאוד. דת היא הדבר הכי נפלא שקיים באנושות והדבר הכי נורא שקיים באנושות. היא הגורם להרבה מאוד מלחמות, זוועות ושנאה בין אנשים, והיא הגורם להרבה מאוד מעשים טובים ורצון של אנשים להיטיב. תלוי לאן לוקחים את זה. בכל מקרה, אני מנתק את ההיבט הדתי מההיבט הרוחני שחוויתי בשורה. דת היא לבוש. אני אדם דתי, אבל זה הלבוש שלי, זו שפת האם שגדלתי לתוכה. הדרך שלי לדבר עם אלוהים היא על ידי אלמנטים דתיים, תפילות ומצוות, ואני מגדל את הילדים שלי בדרך הזאת – אבל זו שפה אחת, ואני לא משלה את עצמי שזו השפה היחידה שקיימת. אני מכבד מאוד את זה שיש אנשים שדוברים שפות אחרות".
חברו של אפרתי לשירות, עודד קינד, אישר בפנינו את הפרטים המתוארים בכתבה – הן לגבי החפצים שנמצאו בבגדי המחבל, הן לגבי סימני ההתעללות בגופות והאיברים הכרותים שאנשי היחידה נחשפו אליהם.
חַשְׁתִּי בְּנוֹכְחוּתוֹ בְּכָל מָקוֹם
רָאִיתִי אוֹתוֹ
הֵרַחְתִּי אוֹתוֹ
וְיָמֵשׁ צֶלֶם
וּכְמוֹ מִתּוֹךְ תְּמוּנַת מַרְאָה
הִזְדַּהֵר לוֹ בְּמַקְבִּיל הַצֶּלֶם שֶׁלִּי
הוֹלֵךְ וְזוֹהֵר,
הוֹלֵךְ וְזוֹהֵר
זֶה קְצָת אַכְזָרִי
שֶׁצֶּלֶם זֵהֶה יֵשׁ לְחַיָּל גִּבּוֹר
שֶׁהִגִּיעַ עִם וֵסְט וְכַדּוּר בַּכָּתֵף
וְלִמְחַבֵּל עַרְבִי שֶׁבָּא עִם כַּפְכַּף
וְקוֹנְדּוֹם בַּכִּיס
וְלִי
שֶׁעוֹמֵד בְּחֶדֶר אַרְבַּע
וּתְפִלָּה בְּלִבִּי
בַּלֵּילוֹת אֲנִי נִפְגָּשׁ אִתָּם
עִם הַצְּלָמִים
וּבַבֹּקֶר אֲנִי לוֹקֵחַ מַקֵּל גָּדוֹל וְשׁוֹבֵר אוֹתָם לְאַלְפֵי חֲתִיכוֹת
כִּי קָדִימָה צָרִיךְ לְהָכִין
סֶנְדְּבִיץ' שׁוֹקוֹלָד לְזֹהַר, לַגַּן
(שיר שכתב שלמה אפרתי באוגוסט 2026. מתוך "בין חלל לחלל")
על סף האינסוף
אפרתי, בן 39, מתגורר בחריש. הוא נשוי למעין ואב לחמישה ילדים – הקטנה שבהם, אוֹרי שבע, נולדה במהלך המלחמה. הוא גדל בגבעת שמואל בסביבה דתית-לאומית בורגנית, והכתיבה שלו ספוגה בהשפעות מהמקורות היהודיים.
בעבר היה עוזר מנכ"ל עיריית חריש, מנכ"ל היישוב עץ אפרים בשומרון ומנכ"ל המועצה המקומית אורנית. כיום הוא מייעץ כעצמאי לרשויות מקומיות בניהול מיזמים גדולים. "בימים אלה אני עובד עם מִנהלת תנופה על פרויקט של שיקום הצפון מהמלחמה", הוא אומר. "העבודה שלי ארצית מאוד. יש בי את שלמה הפרקטי שקורא מסמכים, בודק פרטים של מכרז ומעיר עליהם, רב עם קבלנים ועם משרד הבינוי והשיכון על תקצוב – ויש בי גם את שלמה הכותב".
"ראינו רוע מוחלט". מחבל נוחבה ב-7 באוקטובר
בשירות הסדיר הוא התגייס בכלל לחטיבת הנח"ל. "באימון המתקדם נדפקו לי הברכיים, אז העבירו אותי לרבנות הצבאית והייתי מש"ק דת", הוא מספר, "רק במילואים שיבצו אותי למאנ"ח".
כריכת ספרו של שלמה אפרתיבאדיבות הוצאת ידיעות ספרים. עיצוב: ברק טויטוהקטעים בספר, שיושק הערב (יום ד', 7.10, 20:00) באירוע שיתקיים במכון הרטמן בירושלים, נכתבו במקור כהודעות בטלפון. "זה היה המוצא הכי זמין עבורי כדי לפרוק את החוויה שאני עובר", הוא מסביר, "בהתחלה כתבתי את זה בקבוצת וואטסאפ עם האחים שלי, אחר כך עם כמה חברים מהמילואים". חלק מהספר התפרסם במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ. מי שהיה עורך המוסף, בני ציפר, השווה את הכתיבה של אפרתי לפואמה "בעיר ההרֵגה" של ביאליק, שנכתבה בעקבות פרעות קישינב.
בשיר הראשון בספר, מ-8 באוקטובר 2023, כתב אפרתי בין השאר: "בַּבֹּקֶר יוֹצֵא רֶגַע הַחוּצָה / וְאוֹר בַּשָּׁמַיִם! / כְּאִלּוּ מַזָּל שֶׁלְּפָחוֹת אֶת זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָכַר הַיּוֹם / לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ". "זה טקסט שנכתב בסוף הלילה הראשון", הוא מספר, "נכנסנו לסרט נע, לא היה לנו זמן אפילו לשבת ולנשום. הגיעו עוד ועוד גופות, ראינו דברים שלא דמיינתי שאראה בחיים שלי. היה שלב שבו הרגשתי שנכנסתי ללופ והלילה הזה לא ייגמר לעולם. כאילו נכנסתי לפרק של 'מראה שחורה' וזה הולך להימשך לנצח. פתאום היה אור בשמיים..."
זירת הטבח בפסטיבל נובה ביער רֵעים
(צילום: Jack Guez / AFP)
עם כל השאלות הקשות שאין עליהן תשובות, הוא עדיין מגדיר את עצמו אדם מאמין. "השיח שלי עם אלוהים הוא לא שיח של פקפוק, אבל ברור שאלה היו ימים של הסתר פנים גדול מאוד", הוא אומר. "כל חלל שם מספר סיפור, מהבגדים שלו או מהקעקועים שלו. אתה מנסה רגע לקטלג אותו: היא זקנה מאופקים, והוא בחור מגניב מהמסיבה עם שיער ארוך, והיא עם נצנצים בעיניים. כל חלל מספר סיפור, אבל מצד שני, הגוף שלו מנותק מהנשמה. זה הדגיש לי שבן אדם חי הוא יצירה אלוהית, יצירה נִשמתית. כי אני יודע איך הגוף שלו נראה בלי נשמה. כשאתה נמצא כל כך הרבה זמן על סף תהום, על סף האינסוף, החיים לא מובנים מאליהם. בן אדם חי הוא לא דבר מובן מאליו".
2.11.23
מְנַקֶּה כִּפָּה מְלֵאָה בְּדָם.
כַּמָּה כְּאֵב יֵשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה!
קִבַּלְנוּ תְּהִלִּים שֶׁל אֶחָד,
הַסִּימָנִיָּה בְּפֶרֶק ס' – "אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ,
פְּרַצְתָּנוּ".
יֵשׁ לִי חֹר בַּלֵּב.
(שלמה אפרתי, מתוך "בין חלל לחלל")
התעללו גם בתאילנדים
כמו רבים אחרים ששירתו במחנה שורה ב-7 באוקטובר ובימים שאחריו, אפרתי אובחן עם פוסט-טראומה והוכר כנכה צה"ל. הוא שוחרר מהמילואים עם כל היחידה שלו. לדבריו, גם דברים קטנים יכולים להיות טריגר ולהציף את המראות משם: "הרבה סיטואציות מהיום-יום מזכירות לי את שורה. יש לי קטע עם לק ג'ל, בגלל טביעות האצבעות שלקחנו. אני יכול להיזכר בשורה גם כשאני מותח סדינים על המיטות של הילדים שלי. זה יכול להזכיר לי תכריכים. בגינה הקהילתית מתחת לבית שלי יש ערוגות ארוכות מעץ, שאני מגדל בהן עגבניות, והן ממש נראות כמו ארונות קבורה. הטריגרים הם אינסופיים. טיפלתי במשך שנתיים במאות רבות של גופות. קרה שהוצאתי טלפון מכיס של חייל וראיתי שאמא שלו מתקשרת".
שלמה אפרתי בתמונה שצולמה בלילה שבין 7 ל-8 באוקטובר 2023
(צילום: עודד קינד)
חלק מהקטעים בספר עוסקים בפועלים התאילנדים שנרצחו בעוטף עזה. "הייתה התעללות קשה בגופות של התאילנדים. ראו שריססו אותם, גם הרבה אחרי שהם מתו", מספר אפרתי. "אתה רואה את זה וחושב על מי שעשה את זה, באמת, מה יש לך? מה יש לך מהתאילנדים? למה? מה הם עשו לך? באת להילחם על אדמה, אלוהים, סבבה... שחרר את התאילנדים! מה יש לך מהם? נגיד שלא בא לך בטוב שהם קיבלו תלוש שכר מהציונים, אז הרגת אותם. נניח. למה אתה מתעלל בגופות שלהם? היה שם משהו שהבהיר לי עד כמה זה פשוט רוע. עד כמה זה סטרא אחרא (מארמית: הצד האחר; כינוי לכוחות הרוע בעולם – ש"מ). יש סטרא אחרא בעולם".
דּוֹקְטוֹר יָקָר,
דָּרוּשׁ לִי מִרְשָׁם
לִנְשִׁימָה
וְאִם כְּבָר, גַּם
אִם אֶפְשָׁר,
אֵיךְ נוֹשְׁמִים בַּחֲלוֹם.
(שיר שכתב שלמה אפרתי ב-16 בפברואר 2025. מתוך "בין חלל לחלל")
הטקסט תורגם בחלקו הגדול לאנגלית ומתפרסם היום, 7 באוקטובר, בגיליון אלקטרוני של כתב העת "Liberties". הכוונה היא לפרסם את הספר בהמשך במלואו באנגלית. "בעומק של מה שאנחנו עושים בעולם, לא הגענו לעולם כדי לא לסבול. הגענו כדי לממש את הנשמה שלנו, כדי לתת לנשמה שלנו לזהור. הרגשתי שזו משימת חיי", אומר אפרתי על שירות המילואים המתמשך במחנה שורה.
אתה אומר בעצם שכל המיזמים שהובלת, העבודה עם עיריות ורשויות, מתגמדים לעומת השירות במחנה שורה?
"יותר מזה. הייתי עוזר מנכ"ל של עיריית חריש בתקופה שבה בנו את העיר. מימשנו מיליארדים, בנינו בתי ספר, גני ילדים, דרכים, רחובות, שכונות... הייתי חלק מפרויקט לאומי, וזה כלום ושום דבר בעיניי לעומת המשימה הזו. הרגשתי שאין דבר טוב יותר עלי אדמות שאני יכול לעשות ברגע הנתון הזה מאשר להיות שם ולטפל בנרצחים האלה. אני מרגיש שקיבלתי שפה פנימית, רוחנית, אחרת".
מחבל מודה בחקירה שאנס אישה ישראלית ב-7 באוקטובר
(צילום: דובר צה"ל)
שם, בין חבריו שעשו ככל יכולתם כדי לכבד את החללים ולדאוג שבני המשפחות יוכלו להיפרד מהם, הייתה לו תובנה. "הבנתי שהטוב הוא אינסופי וגם הלא-טוב הוא אינסופי", הוא אומר. "האנושות מנסה כל הזמן לייצר טכנולוגיה שתהיה מתוחכמת ומשוכללת יותר ויותר, והבינה המלאכותית שפרצה בשנים האלה היא הטכנולוגיה האולטימטיבית, המכונה האולטימטיבית. במצב כזה, מה שנשאר לאדם הוא לגרום לנשמה שלו לזהור. אם הידע קיים והמכונה יכולה להגיד לי הכול, עכשיו זה הזמן לנסח מה אני יודע לעשות. מה אני יודע להגיד? מה 'חלק א־לוה ממעל' שלי יודע לייצר בעולם הזה?"
כלומר, הבינה המלאכותית דוחקת בך: תהיה בן אדם עם שאר רוח.
"בדיוק. אתה נוצרת, אז בוא תיצור. תעשה אמנות. ההוצאה של הספר וההכרה של הטקסט כבעל ערך אומנותי גורמת לי לחשוב שאני צריך להיענות לקריאה הזאת ולגלות את האמנות שלי בעולם".
למרות הכול, הוא נשאר אופטימי לגבי עתיד המדינה. "בסיפור של המלחמה, איך שהיא התפתחה, אתה רואה את אלוהים מדבר איתנו. הסיפור של מבצע הביפרים וחיזבאללה, סוריה, איראן... כמו שאלוהים סימא את עינינו למשך כמה שעות ב-7 באוקטובר, אלוהים ידע לפקוח אותן ולהראות לנו באיזה חדר באיראן נמצא הנייה ומתי לחסל אותו", הוא אומר. "ברור לי שהסיפור של איראן עוד לא נגמר. הרִשעה רוצה להתכלות. מה חשב סינוואר, שהוא יצליח להשמיד אותנו? יש לרוע איזו משאלת מוות עמוקה".
