"היצירה הזו נולדה במקרה, בעקבות שיעור שהתקיים לפני חמש שנים במסגרת הכנסת ספר תורה, לזכרה של אמא שלי, למכינה הקדם-צבאית 'רוח השדה'. ראש המכינה, הרב אילעאי עופרן, הציג ניתוח טקסטואלי של שני פיוטים שנכתבו באותה תקופה – לפני 900 שנה – האחד בספרד והשני באשכנז. שני הפיוטים מספרים את סיפור עקדת יצחק מנקודת מבט שונה מאוד, וכל אחד מהמשוררים מציג תפיסה אמונית אחרת". כך מספר מישאל וקנין, עורך הפרויקט "סיור סליחות", על היצירה החדשה במסגרת המיזם, "עקדת יצחק", שמשלבת פיוטים שנכתבו במאה ה-12 בצפון אפריקה ובאשכנז עם יצירתו של לאונרד כהן, "סיפורו של יצחק", שנכתבה במחאה נגד מלחמת וייטנאם.
היצירה תבוצע במופע "עקדת יצחק – מסע בן 900 שנה אל פיוטי העקדה מספרד ואשכנז ועד לאונרד כהן", בהשתתפות אהוד בנאי, אנסמבל הפיוט ירושלים ומאיה בלזיצמן, שיתקיים ב-6 בספטמבר בבית החייל בתל אביב.
עקידת יצחק, ציור של רמברנדט מ-1635עקידת יצחק, ציור של רמברנדט מ-1635
עקדת יצחק בציור של רמברנדט מהמאה ה-17. רגשות מעורבים וספק או רצון עז למלא את רצון האל?
בבסיס היצירה עומדים שני פיוטים. האחד הוא הפיוט "עת שערי רצון" ("עוקד והנעקד והמזבח"), שנחשב לאחד מרגעי השיא בתפילות הימים הנוראים בנוסח הספרדים ועדות המזרח. הוא נכתב בידי רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס, שהיה דיין בקהילת פאס במרוקו, אחרי שהתבשר שבנו היחיד, שמואל (סמואל אל-מוגרבי), החליט להתאסלם. לא רק שאותו בן הפך למוסלמי, אלא שהוא גם כתב חיבור תאולוגי נגד הדת היהודית שנהפך לפופולרי בעולם המוסלמי עד היום הזה: "אִפְחַאם אל-יַהוּד" (בשמו המלא: בַּד'ל אל-מג'הוּד פִי אִפְחַאם אל-יהוּד; בערבית: המאמץ להשתקת היהודים).
בפיוט "עת שערי רצון" מתאר המשורר את אברהם ויצחק כמי שניגשים אל מעשה העקדה ברגשות מעורבים, עם ספק גדול. מצד אחד, קיימת החובה הדתית לציית באופן מוחלט לציווי האלוהי. מצד שני קיימים רחמיו של אברהם על בנו, וחששו של יצחק לגורלו שלו ולגורלה של אימו, שרה, אם תשמע שבנה היחיד הוקרב. "בפיוט הזה יש שורה שהיא תמצית התפיסה הדואלית הזו של המשורר – 'עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ' – אותו ביטוי שלצערנו אנחנו שומעים בשנים האחרונות ממשפחות שכולות, ומבטא את הרצון לחיות לצד הכאב הגדול על האובדן", אומר וקנין.
באותה תקופה, במרחק כאלפיים קילומטרים, בגרמניה, כתב אפרים בן רבי יצחק מהעיר רגנסבורג את הפיוט "אם אפס" ("אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן"). בפיוט הזה מהלל המשורר את דבקותם של אברהם ויצחק בציווי האלוהי. להבדיל מהפייטן המרוקאי, המדגיש את השבר הגדול של אברהם ויצחק שמקווים עד הרגע האחרון שגזרת האלוהים תתבטל, אצל הפייטן האשכנזי אין פשרות ואין רחמים. אלוהים ציווה – חייבים לציית.
למרות העובדה שנכתב באשכנז, הפיוט "אם אפס" תופס מקום מרכזי בסליחות הספרדיות, ונאמר בהן בכל אחד מימי הסליחות. אצל האשכנזים נהוג לומר אותו רק פעם בשנה, ביום הרביעי של עשרת ימי תשובה.

"סיקרן אותי להבין כיצד שני פייטנים מפרשים את הסיפור של עקדת יצחק בדרך שונה כל כך זה מזה", מסביר וקנין. "מצד אחד, הפייטן המרוקאי מקווה עד לרגע האחרון שיהיה איזה נס, שיתחולל טוויסט בעלילה והדברים יסתדרו. מצד שני, אצל הפייטן האשכנזי זה בדיוק הפוך: אברהם ויצחק נראים על סף אובססיה. כאילו אברהם נלהב להקריב את בנו ויצחק ממש רוצה שישחטו אותו".
"רָאָה יָחִיד כִּי הוּא הַשֶּׂה נָאַם לְהוֹרוֹ הַמְּנֻסֶּה / אָבִי אוֹתִי כַכֶּבֶשׂ תַּעֲשֶׂה לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה", נכתב בפיוט על נקודת המבט של יצחק הנעקד. "השיעור ההוא של הרב עופרן טלטל אותי. ניסיתי להבין מאיפה זה בא. בעיקר ניסיתי להבין את התפיסה שמאדירה את מעשה העקדה", אומר וקנין. "התברר שהכול קשור למסעי הצלב, שבהם הוצבה בפני יהודי אשכנז דילמה אכזרית: להתנצר או למות. ברגנסבורג, העיר שבה התגורר רבי אפרים שכתב את 'אם אפס רובע הקן', התחוללה דרמה: אנשי הקהילה בחרו בחיים והחליטו להשתתף בטקס הטבלה המוני לנצרות במימי הדנובה. הם כמובן עשו את זה רק למראית עין, אבל בקהילות אחרות באשכנז – בעיקר בקהילת מגנצא (העיר מיינץ) – היו יהודים שהחליטו ללכת עד הסוף והיו מוכנים להקריב את חייהם ואת חיי ילדיהם. כמו שאנחנו שומעים היום אצל רבים מהחרדים – 'נמות ולא נתנצר'".
אפרים מרגנסבורג, שנולד אחרי מסע הצלב הראשון והיה עד למסע הצלב השני שהחל בשנת 1147, ראה לנגד עיניו יהודים שמקריבים את חייהם ואת חיי משפחתם. באותה תקופה התחולל ויכוח בקרב רבני יהדות אשכנז, איך מתייחסים לאותם יהודים ששחטו את ילדיהם והתאבדו. רבנו תם (רבי יעקב בן מאיר), נכדו של רש"י ורבו של אפרים מרגנסבורג, היה ממובילי הקו שתמך במעשה ההקרבה הזה. כשאפרים כתב את הפיוט הזה, הוא בעצם חשב על אותם אנשים שלא התנצרו והעדיפו לשחוט את ילדיהם.
(לאונרד כהן שר את "סיפורו של יצחק")

באותה תקופה, במרוקו חוותה הקהילה היהודית טלטלה, כאשר שושלת המוואחידון דרשה ממנה להתאסלם. רבים מיהודי מרוקו החליטו, כמו יהודי רגנסבורג, להמיר את דתם כלפי חוץ ולחיות כאנוסים – מה שמעורר עליהם ביקורת גדולה.
מי שיצא להגנתם של אותם יהודים היה הרמב"ם, רבי משה בן מימון, שבשנת 1160 כתב את "איגרת השמד", שבה הוא למעשה אמר ליהודים: אם אתם עושים את המעשה הזה רק למראית עין, לא קרה כלום. אפשר להתאסלם כלפי חוץ ועדיין להיות יהודים. אבל אם אתם לא מסוגלים לקיים חיים יהודיים בסתר, קומו ותעזבו את המקום שבו אתם יושבים, ותעברו למקום אחר.

"פיוז'ן טקסטואלי ומוזיקלי"

מלבד היצירה המיוחדת, המשתתפים במופע "עקדת יצחק" יבצעו גם פיוטי סליחות מוכרים ואהובים, חלקם בעיבודים יוצאי דופן.
וקנין, מחברם של הספרים "סיור סליחות" בגרסת ספרד ובגרסת אשכנז, הפך את הסליחות לפרויקט חייו. מלבד המחקר, הפרשנויות שליקט והמאמרים שצירף לספרים, הוא גם מפיק מופעים ואלבומים ייחודיים, בשיתוף פעולה עם אנסמבל הפיוט ירושלים, שזכו השנה בפרס מפעל הפיס לאמנויות על שם לנדאו.
מישאל וקניןמישאל וקניןצילום: גלעד מורג
הגילויים על הסיפורים שעומדים מאחורי התפיסות השונות של הפייטן האשכנזי והפייטן המרוקאי, לגבי עקדת יצחק, טלטלו את וקנין. "פניתי ליאיר הראל, המנהל המוזיקלי של אנסמבל הפיוט ירושלים, שיש לו זכויות יסוד מאחורי מהפכת הפיוט במוזיקה הישראלית, והצעתי לו לשלב את הפיוטים ליצירה אחת, מעין פיוז'ן טקסטואלי ומוזיקלי, כדי להציג את סיפור העקדה משתי הזוויות השונות מאוד שלו", הוא מספר. "אל שני הפיוטים העתיקים צירפנו את שירו של לאונרד כהן, 'סיפורו של יצחק', שמספר את סיפור העקדה כעדות של יצחק, הילד שהיה מיועד לעלות לקורבן, אבל הוא למעשה שיר מחאה נגד מלחמות, שנכתב בזמן מלחמת וייטנאם.
"פנינו לאהוד בנאי, והצענו לו לבצע את היצירה הזו עם אנסמבל הפיוט ירושלים ועם מאיה בלזיצמן. קובי מידן, שתרגם את שיריו של לאונרד כהן לעברית, ינחה את הערב הזה, ויספר את הסיפורים שעומדים מאחורי היצירות הללו".