בשבת הקרובה יקראו בבתי הכנסת את פרשת וירא, הכוללת את סיפור עקדת יצחק, שנחשב לסיפור מכונן וחשוב ביהדות. על פי חז"ל, היה זה המבחן העשירי והקשה ביותר מתוך עשרת הניסיונות שבהם ניסה הקדוש ברוך הוא את אברהם אבינו. הקטע העוסק בעקֵדה נכלל בתפילת שחרית הנאמרת מדי יום, נקרא בבתי הכנסת גם בראש השנה ומופיע באינספור קטעי פיוט ושירה.
אלא שסיפור העקדה הוא גם חלק משמעותי בזהות הדתית של מוסלמים ודרוזים. ב"עיד אל-אדחא" (חג הקורבן, בערבית), שנחשב לחג חשוב בלוח השנה המוסלמי ונחגג גם בקרב העדה הדרוזית, מציינים את נכונותו של אברהם (איבראהים) להקריב את בנו, ואת הצלתו של הבן ברגע האחרון. אומנם סיפור העקדה קיים במסורות השונות, אבל קיימות מספר גרסאות בנוגע לשאלה אחת מרכזית: מי הבן שנעקד?
פרופ' אוריאל סימונסון, ראש חממת חיפה לחקר דתות באוניברסיטת חיפה, ארגן לפני מספר שנים מפגש בין אנשי דת יהודים, מוסלמים ונוצרים, שהתקיים בסמוך לחג הקורבן המוסלמי. לבקשת המארגן, אחד האימאמים דיבר על החג ועל משמעותו והוא סיפר על נכונותו של איבראהים להקריב את בנו ישמעאל. "בהפסקה ניגש אליי אחד הרבנים, נסער למדי", מספר פרופ' סימונסון, "הוא אמר לי: 'אני לא מאמין – האיש פשוט מסלף את ההיסטוריה'".
ומה הייתה תגובתך?
"כהיסטוריון, מצאתי את עצמי במבוכה מסוימת. האם עקדת יצחק, או ישמעאל, היא בכלל אירוע היסטורי במובן שבו היסטוריונים משתמשים במושג? מנקודת המבט של ההיסטוריה הקדושה, בוודאי שכן. אבל כאן בדיוק טמון העניין: שתי הדתות מספרות סיפור דומה מאוד, ובכל זאת כל אחת מהן רואה בו חלק מההיסטוריה שלה. מבחינת הרב, היה ברור שהנעקד הוא יצחק; מבחינת האימאם, היה ברור לא פחות שמדובר בישמעאל. המפגש הזה המחיש לי עד כמה סיפורים דתיים אינם רק סיפורים על העבר, אלא גם דרך שבה קהילות מגדירות את זהותן בהווה".
אברהם מוכן להקריב את בנו, ישמעאל – מיניאטורה עות'מאנית משנת 1583
סימונסון מציין כי בניגוד לתורה, הקוראן כלל אינו מציין את שמו של הבן שאברהם הצטווה להקריב. לדבריו, בסורת א-צאפאת, בפרק 37, מסופר על אברהם החולם שעליו להקריב את בנו, ועל נכונותם של האב והבן להיענות לציווי האלוהי – אבל שמו של הבן אינו מופיע. הוא מוסיף ואומר כי הזיהוי של ישמעאל עם הבן המיועד לקורבן הוא פרי התפתחותה של המסורת הפרשנית המוסלמית.
"מחקרו החשוב של חוקר האִסלאם ראובן פיירסטון מראה שבמאות הראשונות לאסלאם התקיימו זו לצד זו מסורות שונות בשאלת זהותו של הבן", לדבריו. "למעשה, רבות מהמסורות המיוחסות לחכמי האסלאם הקדומים ביותר זיהו דווקא את יצחק כמי שאברהם התכוון להקריב. בהדרגה התחזק הזיהוי עם ישמעאל, עד שהפך לעמדה הדומיננטית במסורת המוסלמית. מדובר בתהליך היסטורי מרתק, המלמד שהגבולות בין המסורות הדתיות לא תמיד היו חדים כפי שהם נראים לנו כיום. הפרשנות המוסלמית הקדומה הייתה קשובה גם למסורות יהודיות ונוצריות, ורק במהלך הזמן התגבשו פרשנויות שהדגישו יותר את ייחודו של האסלאם".
מסורות שהתפתחו מעולם משותף
פרופ' סימונסון מציין כי החממה שהוא עומד בראשה היא מסגרת אקדמית הפועלת לקידום שיתופי פעולה בין קהילות דתיות שונות בישראל. הוא מסביר כי הדמיון בין המסורת היהודית לזו המוסלמית, במקרה הזה, גדול מהשוני.
"בשתי המסורות אברהם ניצב בפני ניסיון אמוני קיצוני – הוא נדרש לוותר על הדבר היקר לו ביותר, בנו, בשם נאמנותו לאלוהים. בשתיהן מתברר בסופו של דבר שהאל אינו דורש את מותו של הבן, וקורבן אחר בא במקומו", הוא אומר, "אבל יש גם הבדל מעניין. בסיפור המקראי הדגש הוא בעיקר על ניסיונו של אברהם, ואילו בקוראן הבן עצמו שותף במפורש להחלטה. אברהם מספר לו על החלום, והבן משיב: 'אבי, עשה כאשר צווית, ותמצא אותי, אם ירצה אלוהים, מן הסבלנים'. במובן הזה, הסיפור בקוראן מדגיש במיוחד את ההתמסרות המשותפת של האב והבן לרצון האל".
עקדת יצחק – ציור של גרהרד וילהלם פון רויטרן מהמאה ה-19
הוויכוח בשאלה אם יצחק או ישמעאל הוא הבן שנועד לקורבן אינו רק ויכוח על פרט בסיפור.
"הוא קשור למקומם של שני הבנים בהיסטוריה הקדושה של היהדות והאסלאם. במסורת היהודית יצחק הוא ממשיך הברית שבין אלוהים לאברהם, וממנו עתיד לצמוח עם ישראל. במסורת המוסלמית ישמעאל זוכה למעמד מרכזי כאחד מאבותיה של המסורת הערבית וכמי שמסייע לאברהם בהקמת הכעבה (המבנה המקודש ביותר באסלאם, הממוקם בעיר הסעודית מֶכָּה – י"ט) במכה. כפי שמראה פיירסטון, עם התגבשות הזהות המוסלמית, שאלת זהותו של הבן הנעקד קיבלה גם משמעות של השתייכות, ירושה ובחירה אלוהית. זה מקרה מעניין שבו סיפור משותף נעשה עם הזמן גם אמצעי להבחנה בין קהילות דתיות".
בזמן שביהדות נהפך סיפור העקדה לסמל של אמונה, מסירות ונכונוּת להקרבה, באסלאם הוא עומד במרכזו של חג הקורבן, עיד אל-אדחא, שנחגג גם בקרב הדרוזים. "הסיפור מקבל בחג הזה ביטוי מעשי בשחיטת קורבן ובחלוקת בשר לבני משפחה ולנזקקים", מציין סימונסון. "יש כאן הבדל מעניין בין מסורות דתיות: ביהדות זיכרון העקדה מתקיים בעיקר באמצעות קריאה, תפילה ופרשנות; באסלאם הוא מקבל גם ביטוי טקסי מוחשי. אבל בשני המקרים מדובר בסיפור שממשיך לעצב את החיים הדתיים אלפי שנים לאחר הזמן שבו הוא ממוקם במסורת".
בעיניו, סיפור העקדה מדגים בו-בזמן את הקִרבה העמוקה בין היהדות לאסלאם וגם את ההבדלים בין הדתות: "שתי הדתות רואות באברהם דמות מופת של אמונה, ושתיהן מספרות על נכונותו להקריב את בנו ועל התערבותו של האל שמנעה את ההקרבה הזו. אבל אותו סיפור עצמו נטען במשמעויות שונות, ולעיתים אף מתחרות. אפשר לראות בכך מקור למחלוקת על השאלה למי שייכת ההיסטוריה הקדושה, ואפשר גם לראות בכך הזדמנות להכיר בעובדה שהמסורות הדתיות שלנו התפתחו מתוך עולם משותף, שבו סיפורים, רעיונות ופרשנויות עברו בין קהילות והשפיעו אלה על אלה. ההכרה הזו אינה מחייבת איש לוותר על אמונתו, אלא רק מאפשרת להבין שהזיכרון הדתי של האחר אינו בהכרח סילוף של הזיכרון שלנו".
שני בנים, משפחה אחת
המחלוקת על העקדה העסיקה גם את חכמי ישראל בימי הביניים, על רקע הפולמוס הדתי בין היהדות לאסלאם. אחד הבולטים שבהם היה רב סעדיה גאון (רס"ג), שחי במאות התשיעית והעשירית והתמודד בכתביו עם טענות מוסלמיות נגד היהדות. בין השאר טענו חכמי דת מוסלמים כי התגלות מוחמד והקוראן מבטלים את תורת משה. כראיה לכך הם הביאו את סיפור העקדה שבו האל מצווה על אברהם להקריב את בנו, ולאחר מכן משנה את דעתו. לדבריהם, אם האל ביטל צו אחד, הוא יכול לבטל גם את התורה כולה.
עקדת ישמעאל – מתוך כתב יד פרסי של ההיסטוריון חאפז אברו
בתגובה כתב רב סעדיה גאון את ספר "הנבחר באמונות ובדעות" ("ספר האמונות והדעות"), שבו הוא יצא להגנת נצחיוּת התורה והסביר מדוע העקדה אינה הוכחה לביטול מצוות. בין השאר הוא טען שיש להבחין בין ביטול חוקים נצחיים ובין ניסיון זמני כמו שהיה לאברהם. הוא הסביר כי חוקי התורה שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני הם נצחיים ואינם ניתנים לביטול או החלפה בדת אחרת.
הרב ד"ר יעקב נגֵן, נשיא המרכז הבין-דתי ירושלים, מסביר כי השאלה מי היה הבן שנעקד וכמעט נשחט ממשיכה להעסיק עד היום את חכמי הדת. "חבר שלי, שייח' מוסלמי מנצרת, הוזמן להתראיין באולפן טלוויזיה", הוא מספר, "המראיין אמר לו מראש, 'אני מתכוון לעצבן אותך, ולכן אתחיל בשאלה – מי היה הבן בסיפור העקדה, יצחק או ישמעאל?'"
ומה הייתה התשובה?
"חברי השיב בפשטות: 'אם זה ישמעאל – זה אבא שלי. אם זה יצחק, זה דודי. כך או כך, זו המשפחה שלי, משפחה שעלינו לאהוב וללמוד ממנה'. התשובה שלו מציעה דרך להתבונן במסורות השונות – במקום ויכוח בשאלה מי הוא ממשיכו של אברהם, זו תזכורת לכך שאנו משפחה. קריאה קשובה בסיפורים שבתורה ובקוראן מגלה שבשניהם נזכר גם האח האחר בסמיכות לסיפור העקדה, ובשניהם מודגשת הברכה שהעניק לו האל.
"חמי, חוקר המקרא פרופ' אוריאל סימון ז"ל, הגה בהקשר הזה את המושג 'עקדת ישמעאל'. הוא הצביע על כך שבאותה פרשה שבה קוראים על עקדת יצחק, התורה מספרת גם על ניסיון אחר של אברהם – שילוח הגר וישמעאל אל המדבר. בשני הסיפורים הבן נתון בסכנת מוות, ובשניהם מלאך השם מתערב ברגע המכריע, הבן ניצל ומובטחת ברכה לצאצאיו. באמצעות הצמדת הסיפורים, התורה מדגישה כי שני בניו של אברהם, יצחק וישמעאל, זוכים לברכת השם".
עקדת יצחק – ציור של רמברנדט משנת 1635
לדברי הרב נגן, "מרתק לגלות בקוראן מעין תמונת ראי של הצמידוּת שעליה הצביע סימון בתורה. לאחר סיפור העקדה, הקוראן ממשיך בבשורה על יצחק ובברכה לו: 'ובישרנו לו על יצחק אשר יהיה נביא בישרים. בירכנו אותו ואת יצחק' (קוראן, סורת הערוכים [37], פסוקים 112–113)".
מה לדעתך המסר העולה מכאן?
"שיהודים ומוסלמים נקראים להכיר בברכה שניתנה לשני ענפיה של משפחת אברהם, ולראות זה בזה בני משפחה. הד לתודעה הזו אפשר למצוא גם בצלאת אל-איבראהימיה, הברכה על אברהם וצאצאיו הנאמרת במסגרת חמש התפילות היומיות באסלאם. תחושת הקִרבה משתקפת גם בכינוי שהקוראן מעניק ליהודים: אַהְל אל־כִּתַאב, 'אנשי הספר' (ממנו נוצר הביטוי 'עם הספר', י"ט). למילה אַהְל יש משמעויות של משפחה, בית ושייכות. המשמעויות האלה מזמינות אותנו לחשוב על הקשר בין בני המסורות כקשר שיש בו קרבה ושייכות".
כוחות שמבקשים חיבור
לאחרונה חזר הרב נגן מכנס של הפורום הבין-דתי IF20 שנערך ביוטה שבארצות הברית. באירוע הזה, כ-700 מנהיגי דת וכן חוקרים ופוליטיקאים מ-50 מדינות התכנסו כדי למצוא שפה משותפת בעולם מפולג, ולחתום על הצהרת אחווה יהודית-מוסלמית.
על השאלה האם לנוכח המציאות המדממת במזרח התיכון, כנס כזה לא נשמע נאיבי, הוא משיב: "דווקא מתוך עוצמת הסכנה, חייבים להיאבק גם על הסיפור שבאמצעותו אנחנו מבינים את זהותנו ואת יחסינו עם האחר. ציר הרשע והאסלאם הקיצוני מציבים איום קיומי על ישראל, על העם היהודי ועל רבים אחרים, ובהם מוסלמים. חמאס ושותפיו הפכו את הדת לכלי נשק, משתמשים בשמה כדי להצדיק רצח ושנאה, ומבקשים להציג את העימות איתנו כמלחמת דת חסרת מוצא. מול רשע כזה נדרשים פיכחון, עמידה נחושה והגנה על חיינו. אולם אם נאמץ תפיסתם, שעצם הזהות היהודית והזהות המוסלמית מחייבות עימות נצחי, נשחק לידיהם".
האימאם שריף והרב נגן לאחר החתימה על "הצהרת האחווה היהודית-מוסלמית"
(צילום: הפורום הבין-דתי IF20)
הרב נגן משוכנע שחלק חיוני במאבק נגד הרשע הוא חיזוקו של סיפור אחר – סיפור אותנטי, המושרש בתורה ובקוראן, הרואה בזהות הדתית מקור לכבוד הדדי ולשותפות. "זה חזון שצריך לפעול למימושו גם בשעה שאנחנו נלחמים בנחישות במבקשי רעתנו", הוא מסביר. "גם במציאות העכשווית פועלים כוחות בכיוונים שונים. הסכמי אברהם, הנושאים את שמו של אבי המשפחה המשותף שלנו, שרדו את המלחמה, ובתחומים שונים אף המשיכו לצמוח במסגרתה. עלינו לחזק את הכוחות האלה ולהראות כיצד נאמנות עמוקה לזהותנו יכולה להיות מקור לחיבור, להכרה הדדית ולשותפות".
מבחינתו, החתימה על הצהרת אחווה יהודית-מוסלמית, לצד האימאם טליב שריף מוושינגטון, בירת ארה"ב, היא רק צעד אחד בדרך. "אנחנו מקווים להמשיך להפיץ ברחבי העולם את החזון של האמנה היהודית-מוסלמית לאחווה באמונה, ולקדם בעקבותיה יוזמות חינוכיות, לימוד משותף ושיתופי פעולה בין מנהיגים וקהילות", הוא אומר. "בלב החזון עומדת ההכרה שהיהדות והאסלאם הן מסורות ההולכות בדרכו של אברהם, כענפים שונים של עץ אחד, שיש בו מקום לכל ענף לצמוח ולהעניק את פירותיו".
קשה להתעלם מכך שלא רק כיום, אלא גם בתנ"ך הקשר בין ישמעאל ליצחק לא היה אידאלי.
"סיפורי יצחק וישמעאל אינם מעלימים את המתח ואת הכאב שעלולים להתקיים בין אחים. דווקא משום כך יש בהם תקווה – גם לאחר פרידה וקונפליקט, הקשר המשפחתי יכול לשוב ולהיות מקור לחיבור. כבר ב-1908 הכיר הרב אברהם יצחק הכהן קוק בקשיים ובמהומות המאפיינים את היחסים בין הדתות, אבל הביע תקווה לעתיד אחר, שבו 'אהבת אחים של יצחק וישמעאל' תגבר על המהומות ותהפוך אותן 'לאור ולחסד עולם'. הוא הוסיף ואמר: 'דעה רחבה זאת... צריכה להתלוות עם כל אורחותינו באחרית הימים'. בעת הזו, מוטלת עלינו האחריות לשאת את החזון הזה ולפעול למימושו".
