בעוד כחודש ימלאו עשר שנים למותו של הרב מנחם פרומן, והרבה השתנה בעשור שחלף. אלמנתו, הדסה, משוכנעת שאילו היה בחיים, היה לו קשה לראות חלק מהתופעות שהתגברו במרחב הציבורי בישראל – כמו הקרע בחברה ושיח החרמות שהתפתח. "לפעמים אני אומרת שה' ריחם עליו, וחסך לו הרבה כאב לב", היא אומרת.
לדבריה, גם התמורות שעברה הציונות הדתית – המתבטאות, בין השאר, בסגנון ההנהגה של המפלגה הנושאת את שמה – לא היו מוצאות חן בעיניו. "מנחם היה בן בית אצל הרב צבי יהודה הכהן קוק, והיה שייך לעולם של ישיבת 'מרכז הרב'. לרב קוק הייתה תפיסה של שותפות רחבה עם הכלל-ישראליוּת", היא מסבירה. "מנחם היה שייך למרחבים ישראליים רבים. כל ההתכנסות, ההדרה והתפיסה שמי שלא בדיוק כמוך פסול, ויש לזה הרבה ביטויים קיצוניים – זה היה רחוק מאוד מהתפיסה שלו, הפוך לגמרי".
היא מוסיפה בכאב כי "זה רחוק מאוד ממה שהוא תפס כחידוש הגדול של הרב קוק. הוא ראה את הציונות הדתית ואת מרכז הרב כנקודת מרכז, שמחברת את הקצוות האחרים, והיום אנחנו בציונות הדתית לגמרי איבדנו את זה. זה כאב גדול".
8 צפייה בגלריה
הדסה פרומן לצד בעלה המנוח, הרב מנחם פרומן, בעצרת זיכרון במלאת 16 שנה לרצח רבין ב-2011
(צילום: שאול גולן)
במסגרת פסטיבל "בסוד קולות רבים" בספרייה הלאומית, המתקיים בשיתוף פעולה עם עמותת "סנונית", תשתתף הערב (יום ה') הדסה פרומן באירוע "שיבה אל שיריו של הרב מנחם פרומן". לצידה ישתתפו אריאל הורוביץ וחגי הלברטל, שיבצעו שירים שלו שהם הלחינו. דרך השירים, הדסה מתבוננת מחדש בדמותו המורכבת והמיוחדת של מי שפעל לאורך שנים בניסיון לקדם את השלום, דרך מפגשים עם מנהיגים פלסטינים וערבים – גם כשהדבר גרם לו להיות מוקצה או עורר נגדו כעס במקום מגוריו, תקוע שבגוש עציון. מנגד, הוא ספג בחייו ביקורות גם משמאל, על רקע העובדה שהוא חי מעבר לקו הירוק.
"לרב קוק הייתה תפיסה של שותפות רחבה עם הכלל-ישראליוּת. מנחם היה שייך למרחבים ישראליים רבים. כל ההתכנסות, ההדרה והתפיסה שמי שלא בדיוק כמוך פסול, ויש לזה הרבה ביטויים קיצוניים – זה היה רחוק מאוד מהתפיסה שלו, הפוך לגמרי"
"מה שאולי מאפיין כל כך את מנחם זה שבתוך הקול שלו היו קולות רבים", היא אומרת. "'בסוד קולות רבים' הוא שם שבעיניי יש לו כוח מרפא, בתקופה שיש בה הרבה התנגשות בין הקולות השונים, ויש קולות שבאים להשתיק או לנפץ קולות אחרים. זו קריאה חזקה, שיש סוד בקולות הרבים, שהם יכולים להשתלב ולהשלים אחד את השני, ולא רק להשתיק או לבטל זה את זה".
8 צפייה בגלריה
הדסה פרומן. "הקולות הרבים יכולים להשתלב ולהשלים אחד את השני, ולא רק להשתיק או לבטל זה את זה"
(צילום: אלבום פרטי)
לכתוש את האגו
מעבר להיותו רב נודע ופעיל שלום, הרב מנחם פרומן היה גם משורר. בשנת 2015, לאחר מותו, יצא לאור פרויקט "כנפי רוח" שבמסגרתו מוזיקאים הלחינו וביצעו שירים שלו. בין השאר השתתפו באלבום אהוד בנאי, ברי סחרוף, שלמה גרוניך, מיכה שטרית, קובי אוז וארז לב ארי. בין שירי האהבה שכתב הרב ופורסמו לאחר מותו, בעיקר בספר "דין וחשבון על השיגעון" (הוצאת משיב הרוח וקשב לשירה, 2015), מפתיעה מידת הביטול העצמי שנראה לעיתים כמו שנאה עצמית. כך למשל הוא כתב בשיר "זו לעומת זו":
אַתְּ אֵינֵךְ מְבִינָה
כַּמָּה אֲנִי בּוֹדֵד.
אַתְּ אֵינֵךְ רוֹאָה אֶת כָּל
הָרִיק
הַשְּׁקָרִים
וְהָאַפְסֻיּוֹת.
אַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתִי.
אֲנִי מֵבִין אוֹתִי
אֲנִי לְבַדִּי
אֲנִי רוֹאֶה,
לָכֵן, אֲנִי לֹא.
"הייתה לו ביקורת עצמית נוקבת מאוד", מנתחת הדסה (72). "כמה שהיה לו כוח גדול מאוד של אהבה כלפי אנשים וכלפי הקדוש ברוך-הוא, היה לו גם צד נוקב של ביקורת כלפי עצמו. בדרך כלל אנשים אוהבים את עצמם ויש להם ביקורת עצומה כלפי אחרים, ואצלו זה היה הפוך. הייתה בו תביעה ודרישה גדולה כלפי עצמו".
8 צפייה בגלריה
הרב פרומן. "בדרך כלל אנשים אוהבים את עצמם ויש להם ביקורת עצומה כלפי אחרים, ואצלו זה היה הפוך"
(צילום: אפי שריר)
התכונה הזו התבטאה גם בדמותו כאדם כותב: "הוא היה כל הזמן כותב ומוחק, כותב ומוחק. קפדן מאוד. יש לו כמה וכמה שירים על זוגיות עם סוג של ביטול עצמי גדול. הוא היה אדם עם עמידה חזקה מאוד במציאות וביטחון לעשות דברים, למשל להופיע בתקשורת הערבית והבינלאומית, ויחד עם זה היה בו איזה ביטול עצמי חזק. 'אין אני', הוא היה אומר. הוא רצה לכתוש את האגו, שאותו הוא זיהה כאויב מספר אחת".
הוא לא רצה ליפול למגלומניה.
"נכון. לכן אף פעם לא היו אנשים סביבו, הוא לא רצה שיקיפו אותו אנשים, שידבקו בו. זה היה ידוע בקרב התלמידים שלו".
הוא חשב שהכוח משחית?
"כן. לכן הוא היה מנפנף את כל מי שרצה להתקרב ולהיות סביבו".
יכול להיות שהוא הרגיש בודד בגלל העמדות הפוליטיות שהוא השמיע? בתקוע הוא מצא את עצמו מבודד.
"יכול להיות. הוא היה מבודד לגמרי, לא מצא אף אחד שיכול להבין אותו. חנן פורת ז"ל היה אומר לו: 'אף אחד לא מבין על מה אתה מדבר – ואני, שאני מבין, מתנגד לזה'. יכול להיות שהייתה לו תחושה פנימית עמוקה של בדידות, מין כוכב בודד. בנקודות עמוקות הוא הרגיש לבד. הוא היה אדם מיוחד מאוד, בעיניי נדיר. הכרתי המון אנשים, ועוד לא הכרתי אחד שדומה לו".
("דין וחשבון על השיגעון": אריאל הורוביץ שר את מילותיו של הרב פרומן)
האחר הוא המקלט היחיד
הביטול העצמי שהצמיח אהבה אצל הרב פרומן בא לידי ביטוי בצורה נוספת בשיר אחר, "שיר אהבה לאשתי", שבו הוא כתב בין השאר: "מָה אֶכְתֹּב לָךְ אֶת שִׁירִי / וְלִי אֵין נְיָר וְלֹא עֵט וְלֹא מָה / אֶת הַנְּיָר אֶקַּח מִסַּבְלָנוּתֵךְ הָרְחָבָה, / וְאֶת עֵט עֲדִינוּתֵךְ, / אֶטְבֹּל בְּמַעְיַן מְסִירוּתֵךְ, / אֶכְתֹּב לָךְ אֶת אַהֲבָתֵךְ הַגְּדוֹלָה לִי".
"הוא היה כל הזמן כותב ומוחק, כותב ומוחק. קפדן מאוד. הוא היה אדם עם עמידה חזקה מאוד במציאות וביטחון לעשות דברים, למשל להופיע בתקשורת הערבית והבינלאומית, ויחד עם זה היה בו איזה ביטול עצמי חזק"
"הוא אומר בשיר הזה שאת הכישרון ואת הכוח הוא לוקח מהאהבה שלי אליו. היה בו ביטול עצמי גדול, אבל מתוך זה צמחה גם אהבה גדולה", מציינת הדסה. "זה היה גדול מהחיים, אבל הוא לא ראה את זה. הוא היה אומר: 'אני, אין לי מה לתת. אני לא יודע לאהוב'. הוא הרגיש שהוא לא עושה מספיק בשביל אחרים. היה חוזר אחרי שלוש שעות של תפילה ואומר: 'היום לא התפללתי. זו לא הייתה תפילה, לא הצלחתי'. הייתה בו ציפייה לדבר גדול שהוא לא מצליח לממש. מצד שני, בכל דבר שהוא עשה היה משהו חזק ועוצמתי".
לא טריוויאלי לקרוא שירים חשופים של רב על אהבה.
"רוב השירים שהוא פרסם בחייו היו קשורים יותר לסוגיות ציבוריות. השירים האלה נמצאו בניירות אחרי שהוא נפטר. יש שירים שלא פרסמנו כי הם היו יותר מדי אינטימיים".
8 צפייה בגלריה
הרב פרומן נפגש עם תושבי כפר יאסוף בדצמבר 2009 ומעניק להם ספרי קוראן, לאחר שפעילי ימין קיצוני הציתו את המסגד המקומי
(צילום: עמית שאבי)
האירוע בספרייה הלאומית ייפתח בשיר "הקדמה גם לתפילה", שהולחן בידי חגי הלברטל, ושופך אור על הדרך שבה ראה הרב פרומן את דמותו של האחר:
הָאַחֵר הוּא הַגֵּיהִנּוֹם שֶׁלִּי
זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד
שֶׁלִּי הוּא פָּשׁוּט וּבָרוּר כָּל־כָּךְ
שֶׁאֵין לִי מַה לְפָרֵשׁ
אוֹ לְהוֹסִיף עָלָיו דָּבָר
שֶׁהָאַחֵר הוּא גַּם הַמִּקְלָט הַיָּחִיד
מִן הַגֵּיהִנּוֹם
שֶׁלִּי.
"מנחם לקח את המשפט המוכר ממחזה של ז'אן-פול סארטר וחיבר אותו לעולם של אמונה ותפילה", מסבירה הדסה פרומן. "במצבו הקיומי, אדם בתוך עצמו הוא גר, וכל מה שסביבו הוא 'אחר' לעומתו – ומכאן שורש בדידותו. מצד שני, רק האחר יכול להוציא אותו מבדידותו – ולשקף לו את עצמו. להפרות אותו ולחבר אותו אל האל, שהוא האחר האולטימטיבי. הוא קרא לשיר 'הקדמה גם לתפילה', כי בהקדמה לתפילה אומרים 'הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך', ואז פונים לקדוש ברוך-הוא".
(השיר בגרסה המולחנת של חגי הלברטל)
את הדברים היא אומרת אחרי שחזרה ממפגש של יום שלם בין תושבים יהודים לחברים פלסטינים מאזור גוש עציון. ההתייחסות לאחֵר כמקלט באה לידי ביטוי בפעילותו של הרב פרומן למען דו-קיום, ומאז פטירתו אשתו ממשיכה את דרכו מהבחינה הזו, בין השאר במסגרת פעילויות של תנועת "נשים עושות שלום". כמוהו, היא מאמינה שהמפתח לפתרון הסכסוך במזרח התיכון נמצא במפגש בין אנשי דת.
"ביחס לאנשים אחרים, הוא היה ממוסס את כל הפרדיגמות, וכמעט לא ראה אותן", היא אומרת. "היה בו משהו חודר שנכנס ישר למהות של האדם שמולו, ולכן הוא היה יכול להתחבר לאנשים רחוקים מאוד. לפנות לאחר זה לא דבר פשוט. האחר שונה ממני, הפוך ממני. הוא מייצג את כל מה שהוא לא אני. אבל האחר הוא גם המקלט היחיד".
הפריד בין האידיאולוגיה לאדם
באחד השירים, "ההתחלה", עסק הרב פרומן בעיר עזה. המילים עדיין נראות רלוונטיות: "אֶת עַזָּה אֶפְשָׁר לִרְאוֹת כָּל עֶרֶב בְּמַבָּט קַר. / נִשְׂרֶפֶת בְּלַהַט צְמִיגֶיהָ וּמִתְגַּלְגֶּלֶת מִי־יוֹדֵעַ־לְאָן מִי / יוֹדֵעַ מָתַי מִי יוֹדֵעַ / מִי יָכוֹל לַעְצֹר לַעֲזֹר לְעַזָּה / פַּחַד, בְּמַבָּט קַר נִרְאֶה כָּל הַתַּהֲלִיךְ / חַד־כִּוּוּנִי וְלֹא הָפִיךְ דֶּרֶךְ עֲקֻמָּה לְלֹא מוֹצָא / הוֹלֶכֶת לַעֲזָאזֵל".
"הוא היה מגיע לתא חמאס בעזה, כשעדיין הייתה שם נוכחות ישראלית, ופגש גם את המושל של עזה, שהיה ממש ידיד שלו", נזכרת הדסה. "יש בשיר הזה ערבוב של העזות של עזה, שיש לה גם פנים קשים של אכזריות וטרור, עם משהו אנושי חזק. יש שם ביטוי לכך שהוא מצא חיבור לאסלאם ולערבים. זה היה קשר של אהבה ושנאה, אבל הייתה שם נקודה חזקה של חיבור. הוא הסתכל על כל אחד כמו שהוא, בפני עצמו, ולא דרך אידיאולוגיה. כשאתה מסיר את האידיאולוגיה, אתה רואה הוויה שעומדת כשלעצמה".
"הוא היה מבודד לגמרי. חנן פורת ז"ל היה אומר לו: 'אף אחד לא מבין על מה אתה מדבר – ואני, שאני מבין, מתנגד לזה'. בנקודות עמוקות הוא הרגיש לבד. הוא היה אדם מיוחד מאוד, בעיניי נדיר. הכרתי המון אנשים, ועוד לא הכרתי אחד שדומה לו"
נדמה שהיום ליותר ויותר אנשים קשה להפריד בין האידיאולוגיה לאדם.
"זו בדיוק הנקודה שהוא רצה לרכך. באידיאולוגיה יש משהו יהיר, של 'אני יודע ואחרים טועים'. גם בנושא הדתי, הוא רצה לעמוד בפשטות מול הקב"ה, ולא להעמיד אידיאולוגיה באמצעים אינטלקטואליים".
הרב פרומן אמנם נפטר מסרטן ב-2013, אבל דמותו נשארה חיה בתרבות הישראלית ובקרב מוקירי זכרו. יוצרי הסרט "אגדת חורבן", למשל, ביססו על פניו את דמותו של רבן יוחנן בן זכאי.
אפשר לומר שלפחות בסוף ימיו הורעפה עליו אהבה – בין השאר כשהוא כיכב בלילות הושענא רבה בתקוע, במופעים משותפים עם מוזיקאים כמו ברי סחרוף, אהוד בנאי וקובי אוז?
"בהלוויה שלו המשטרה אמרה שהיו 11 אלף צעירים. בהלוויות של אנשים מבוגרים בדרך כלל נמצאים מבוגרים. בשירים הוא נראה בן אדם כבד מאוד, אבל היה לו איזה הומור פולני שהעיף את כולם".
אולי הוא התרכך בעניין הרתיעה מלהקיף את עצמו באנשים.
"נכון, בסוף זה קרה. הוא גם היה כבר חלש, אז לא היה יכול להתנגד".
מי שהייתה שותפה למסע הכתיבה של הרב פרומן היא המשוררת חוה פנחס-כהן, שהלכה לעולמה לפני כשלושה חודשים, וגם לשירתה יוקדש אחד האירועים בפסטיבל "בסוד קולות רבים". "היה ביניהם קשר יקר", מספרת פרומן, "שניהם היו מחוברים לגוונים השונים של התרבות הישראלית, ומתוך זה רצו לסלול דרך של התחדשות רוחנית שמחוברת למרכיבים של עולם הרוח היהודי, גם בהקשר של ההתנחלויות ו'גוש אמונים'. כשחוה פנחס-כהן הקימה את כתב העת 'דימוי', הוא היה שותף לדבר הזה. הייתה ביניהם שותפות עמוקה ומרגשת".
