מלח מסייע למנוע ריח רע מהפה, כמון מסוגל לעצור דימום, ואפשר להשתמש בחומץ לא רק בסלטים אלא גם כתכשיר רפואי. מי שחוקר את סממני המרפא האלה מהעת העתיקה הוא פרופ' זהר עמר, מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. במשך שנים ארוכות הוא סקר בספרות היהודית והקלאסית אזכורים של צמחים, מינרלים ובעלי חיים, סייר בארץ ובחו"ל וניסה להשוות את המקורות היהודיים הקדומים לידע המדעי בימינו.
"המחקר שלי הוא לא רק מחקר היסטורי, אלא ניסיון להבין בשטח את המציאות הקדומה על פי המציאות בהווה. בשנים האחרונות אני מסתובב ברחבי העולם ומבצע מחקרים אתנו-פרמקולוגיים, בוחן חברות מסורתיות שעדיין משתמשות בחומרים טבעיים לצורכי רפואה, והדבר מסייע לנו להבין את המקורות הקדומים. הייתי בין השאר בבחריין וראיתי דברים מדהימים בתחום השימוש בחומרי המרפא המסורתיים. מבחינת התיעוד אנחנו במרוץ נגד הזמן, מאחר שזהו עולם הולך ונעלם".
אחרי לימודים בישיבת מרכז הרב ושירות צבאי, החליט עמר כי התחום האקדמי שהוא מעניין להתמחות בו הוא תולדות הטבע והרפואה. "הנושא לא היה מספיק מפותח ומצאתי בקעה להתגדר בה", הוא אומר בלשון עשירה, המעידה על שליטה נרחבת במקורות.
אילו עקרונות רפואיים מלמדת אותנו המשנה?
"המשנה היא לא ספר רפואה אלא ספר הלכתי, והאזכור של סממני מרפא מופיע רק כאשר יש הקשר הלכתי", הוא מבהיר. "למשל, על פי ההלכה, בשבת יש איסור על הוצאת חפצים מהבית לרשות הרבים. במסכת שבת (פרק ו' משנה ה') נכתב כי מותר לאישה לצאת לרחוב 'בְּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ... שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב, רַבִּי מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים'".
ומה למדת מזה?
"קודם כול צריך לבודד שמות של סממני מרפא, וחשוב להדגיש שלא מדובר רק בצמחי מרפא, כי הסממנים כוללים גם חומרים מהחי כמו דבש, דונג ('שעווה' בלשון חז"ל) וחלב, וגם מחצבים כמו גופרית, מלח, זפת, כחל ותרכובות שונות. אחרי סריקה של כל הספרות התנאית והקלאסית מגיעים ליותר מ-70 סממנים הנזכרים בהקשר הארץ-ישראלי, שהם כרבע מכלל הפרטים המוזכרים בספרי הרפואה העתיקים שנכתבו באותה תקופה ברומא וביוון. בשלב הבא משווים את הידיעה הרפואית מאז לידע הרפואי שיש היום. לדוגמה – מה אומר לך הרופא לאחר טיפול שיניים כדי למנוע זיהום?"
לגרגר מי מלח?
"כן, כי הוא מונע זיהום וסופח דם. רק שבתקופת המשנה לקחו גושי מלח מים המלח, שברו לגושים קטנים ונשים שתמיד הקפידו על ההיגיינה, שמו מתחת ללשון גרגיר מלח גדול, ומצצו כמו סוכרייה כדי לנטרל ריח פה רע. המלח היה זול ולכן השתמשו בו העניות. המשנה מזכירה גם את הפלפל שבו השתמשו העשירות, והכוונה היא כמובן לפלפל שחור או לבן, תבלין שהיה אז יקר יותר, וכמובן אין קשר לפלפל החריף שאותו למדו להכיר רק לאחר גילוי אמריקה. ארץ ישראל הייתה חלק ממרחב תרבותי ענק ובעקבות התפשטות המסחר הימי עם הודו בתקופה הרומית, הפלפל השחור החל להיות נפוץ בכל האימפריה".
מתברר שגם הלכות הקשורות לברית מילה בשבת הן מקור לידע רב. "במסכת שבת במשנה (פרק י"ט, משנה ב') נכתב גם: 'עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בְּשַׁבָּת... וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית וְכָמוּן... אִם לֹא שָׁחַק מֵעֶרֶב שַׁבָּת – לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו – וְנוֹתֵן'. ביוונית תחבושת נקראת אִספלנית, והשימוש במילה הזו מעיד על השפעה של התרבות הנוכרית", מעיר פרופ' עמר. "אשר לכמון, היו כותשים אותו לאבקה, וזורים על חתך המילה. הסיבה לכתישה היא כי בשמן האתרי של הכמון יש קומינל עם יכולת אנטי-ספטית ואנטי-בקטריאלית".
5 צפייה בגלריה
פרופ' זהר עמר עם תרופות קדומות מהאוסף המדעי שלו. "המשנה והתלמוד הם לא ספרים רפואיים אלא ספרים הלכתיים"
אם את הפלפל היו מייבאים לארץ, מה היו מייצאים לחו"ל?
"אספלט ים המלח, למשל. הוא נודע בכל העולם העתיק כ'תרופת כלבו' שנעזרו בה בשלל מחלות, ובמיוחד נודע בהכנת תכשיר נגד הרעלות שנקרא 'תריאק' והמצרים השתמשו בו לצורך חניטת גופות. דומה לסממן שמופיע בספרות חז"ל וגם בספרות הקלאסית היא לעיסת מסטיק. בתוספתא שבת נכתב: 'אין לועסין מסטיכי בשבת. אימתי? בזמן שמתכוון לרפואה. אם מפני ריח הפה – הרי זה מותר'.
"קודם כול, המילה מסטיק מגיעה מיוונית ומשם חדרה לערבית ולעברית, עד שכיום כל גומי לעיסה נקרא מסטיק. השם מגיע משיח אלת המסטיק שאומנם קיים בארץ, אבל כשביקרתי בכפרי ה'מסטיקוחוריה', שבאי כיוס ביוון, ראיתי שיחים עתיקים וענקיים בגודל של עצי זית. הכפריים שם לימדו אותי את התהליך שמאפשר להפיק את השרף הנקרא 'מסטיקא', ואת אותו תהליך יישמתי בהמשך גם בארץ. המשנה מייצרת הבחנה בין שימוש שנעשה בחומר למטרת רפואית, כמו למשל בחיזוק החניכיים וטיפול בשיניים, ובין צורך קוסמטי לשם שמירה על ריח פה נעים, דבר שכאמור היה מקובל יותר אצל נשים".
חשיבות הרפואה המונעת
בעבר קיים פרופ' עמר סדרת הרצאות בבית אבי חי בירושלים שבהן הסביר כי חכמי המשנה והתלמוד, ובימי הביניים רופאים כמו הרמב"ם, הבינו את חשיבות הרפואה המונעת הרבה לפני שהנושא הפך פופולרי בעולם המערבי.
"הרופא לא רק עסק כמו בימינו באבחון ובטיפול רפואי, אלא נתן הנחיות לתזונה נכונה שתמנע מראש מחלות", הוא מסביר, "לכן יש דיון מפורט בשאלה האם בשבת מותר לאכול ולשתות מזונות שיש בהם ערך בריאותי, כמו 'הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו, לֹא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְּדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא, נִתְרַפֵּא' (שבת י"ד, ד'). כלומר, ברור שחומץ שימש לא רק לתיבול, דבר שמותר בשבת – אלא שכמו היום, הוא נחשב חומר בעל יכולת רפואית".
אולי מאיר שלו צדק וכשכתוב חומץ במקורות הכוונה לחימצה, הלא היא החומוס הפופולרי?
"בפסוק במגילת רות שבו נכתב 'וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ' זה אכן נשמע כמו חומוס, אבל זה לא תואם את מסורות הלשון הקדומות והמחקר האקדמי".
מדובר בשיבוש?
"אגיב ביתר סלחנות – זו פרשנות מודרנית ושערי פרשנות לא ננעלו", הוא צוחק.
לדבריו, "עוד דוגמה ממסכת שבת לסממנים ששימשו גם למאכל וגם כתרופה היא בפרק י"ד משנה ג': 'אֵין אוֹכְלִין אֵזוֹבְיוֹן בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים. אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר, וְשׁוֹתֶה אַבּוּבְרוֹעֶה'. עיון בספרות הרומית והיוונית מעלה שהאזוביון הוא הלָבֶנְדֶּר, ששימש בין השאר לטיפול בכאבי בטן. מאחר שלא מדובר במאכל אלא בתרופה, הדבר אסור בשבת. לעומת זאת כתוב שמותר לשתות שיקוי מאבוברועה, אבל 100 שנים לאחר שנכתבה במשנה המילה הזו, חכמי התלמוד כבר לא ידעו מה פירושה.
"פרשני התלמוד הבבלי הציעו שמדובר במין מנתה (נענע). לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי כתוב שהכוונה היא לפוליטריכון. היות שזו מילה יוונית בדקתי בספר של פדניוס דיוסקורידס, שהיה רופא ופרמקולוג בצבא הרומי. ובכן, לא רק שיש ערך למילה פוליטריכון אלא גם צורף איור שמבהיר כי מדובר בצמח המכונה שערות שולמית".
על מי אתה סומך בהקשר הזה, על התלמוד הבבלי או על התלמוד הירושלמי?
"אני כמובן מעדיף את הירושלמי הארץ-ישראלי. באותה תקופה השרך שערות שולמית שימש בין השאר כתרופה למחלות הכבד. כמובן גם התלמוד הירושלמי הוא חיבור הלכתי ולא רפואי, ובכל בעיה רפואית צריכים להתייעץ עם רופא המשפחה", הוא מוסיף בחיוך.
פורסם לראשונה: 07:28, 06.02.25
