אפרת בוימולד הייתה בת 24 כשהגיעה לצילומי "השיר שלנו" ופגשה את חנה לסלאו, שגילמה את אמה בסדרה. לסלאו, שכבר הייתה אז שחקנית ותיקה ומנוסה, נכנסה לסט עם ביטחון עצמי ונוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. בוימולד, לעומת זאת, עמדה מולה והרגישה שהיא בכלל לא בטוחה מה היא עושה שם.
"היא הייתה גדולה מהחיים", נזכרת בוימולד בריאיון לפודקאסט "מחוץ לפריים". "היא באה עם כל האנרגיה שלה, עם כל הניסיון והמון ביטחון. היא הרשתה לעצמה לעשות דברים שאני בחיים לא הייתי מרשה לעצמי לעשות. בכלל לא הבנתי איך אני הולכת לתת קונטרה לדבר הזה, להיות בדיאלוג בכלל".
לסלאו, היא מספרת, קיבלה אותה בזרועות פתוחות והפכה עבורה למעין בית ספר למשחק. "אני זוכרת את זה בעיקר כי הדהים אותי השחרור. בן אדם שהוא בחופש, שפשוט מרשה לעצמו להיות כמעט בכל רגע נתון. הוקסמתי מזה, אבל זה אוטומטית גם הדגיש את חוסר החופש שאני חווה".
"היא הייתה גדולה מהחיים". חנה לסלאו ואפרת בוימולד
(צילום: מאיר פרטוש)
"השיר שלנו" הפכה את בוימולד ואת חבורת השחקנים הצעירים - בהם רן דנקר, אליענה בקייר, עמוס תמם ונינט טייב, שההתפרסמה זמן קצר קודם לכן - לכוכבים גדולים. הסדרה עצמה הפכה לתופעה תרבותית.
"על פניו נראיתי מישהי עם המון ביטחון ועם המון חופש ומאוד זוהרת, אבל לא הרגשתי ככה", היא אומרת. "כולנו לוקים באיזשהו חוסר ביטחון כזה או אחר, וכשהייתי צעירה אז הייתי יותר חסרת ביטחון… הדבר הזה, של קצת תסמונת 'המתחזה' - שאני לא מספיק טובה ומתי יגלו שאני לא יודעת מה אני עושה בעצם. אני גם באמת לא כל כך ידעתי, הכול היה מאוד אינטואיטיבי. תמיד היה נראה לי שכולם יודעים מה הם עושים, שהם באים עם איזו משנה מסודרת ולכולם יש תוכנית ורק לי לא".
כשראיתי אותך כנועה שחר ב"השיר שלנו" ראיתי אפרת בוימולד בשיאה. בפנים זה לא הרגיש ככה?
"זה לא שבפנים היה איזה שפל, אבל לא הייתי בשיאי. היום אני מרגישה הרבה יותר מוצלחת. אני חושבת שהיום אני יודעת הרבה יותר מה אני שווה כשחקנית, אני חושבת שהיום אני הרבה יותר מעניינת. אז באמת היה משהו זוהר נורא שקשה להתחרות איתו, אני יכולה להבין, אבל אני לא רואה את זה ככה".
"זה לא שבפנים היה איזה שפל, אבל לא הייתי בשיאי". מתוך "השיר שלנו"
(צילום: יוסי צבקר)
מה הופך אותך לשחקנית יותר טובה?
"קודם כל, אין מה לעשות, ככל שמתבגרים וחוויות החיים בונות אותנו - כך אני רוצה לקוות שאני מבינה יותר ורואה דברים בצורה יותר מורכבת ממה שראיתי כשהייתי ב'השיר שלנו'. אני לא לוקחת מאפרת של פעם את מה שמגיע לה, אבל זה לא אותו דבר. ואני גם חושבת שבגיל יש איזה שחרור. אני מרגישה היום הרבה יותר חופשייה על הבמה, וגם מול מצלמה. אני מרגישה הרבה יותר שלמה עם עצמי, והרבה יותר בנוח עם עצמי. יותר קל לי להיות אמיתית, למרות שאני חושבת שהאמת שהרגשתי תמיד הובילה אותי - אבל היום עוד יותר. זה חלק חשוב בלהפוך לשחקן טוב".
אם פעם אמרתי לעצמי, 'מה, בגיל 60 אני אעשה אודישנים?', אז היום אני אומרת - יכול להיות שכן. זה בסדר שלמישהו יש את הבייבי שלו, וגם אם אני מישהי שכבר עשתה דברים ומכירים אותה - הוא ירצה לבדוק אותי. לגיטימי
בוימולד אולי מרגישה שהשנים הפכו אותה לשחקנית טובה יותר, אבל בתעשייה שבה הגיל נחשב לא פעם למכשול - בעיקר עבור נשים - לא בטוח שכולם רואים את הדברים באותה צורה. כשהיא נשאלת אם התעשייה מחבקת את אפרת בוימולד בגיל 46, היא עונה: "תמיד יש תפקידים לבנות 46 ויותר מזה. זה לא מוגבל לגיל 30 ומטה. ככל שאתה מתבגר התפקידים דווקא נהיים מעניינים יותר, עסיסים יותר, עמוקים יותר ומורכבים יותר - והרעב המקצועי שלי רק גדל בגלל זה. אני חושבת שככל שאנחנו מתבגרים יותר, אנשים נופלים, כלומר פחות ופחות שחקניות שורדות את המקצוע הזה. מה שלא מחבק זה הדבר הזה שכל הזמן אתה צריך להיבחר מחדש, וזה לא נגמר. בגיל 46 צריך ללכת לעשות אודישנים, צריך שירצו אותך, זה משהו שקשה לתחזק לאורך זמן. אני יכולה להבין את מי שאומר 'די, נמאס לי, נמאס לי לבקש שיבחרו אותי', ולכן אנשים נפלטים, אבל תפקידים לגילים האלה יש".
זה משפיע עלייך כשאת הולכת לאודישן ולא מתקבלת?
"זה אף פעם לא נעים. אני לא אוהבת שאומרים לי 'לא'. אבל היום יש לי יותר פרופורציות. משהו השתנה אצלי ברגע שהבנתי שאודישנים זה חלק מהעבודה, זה לא איזה סרח עודף, איזה מחיר שאני צריכה לשלם. זה חלק מהעבודה, אני עובדת גם בזה. כמו שלמישהו שבונה סטארט-אפ יש בדרך כל מיני בירוקרטיות ודברים שהוא צריך להתגבר עליהם ואולי פחות נהנה. ברגע שהבנתי שזה חלק מהעבודה, נהייתה לי השלמה. אם פעם אמרתי לעצמי, 'מה, בגיל 60 אני אעשה אודישנים?', אז היום אני אומרת - יכול להיות שכן. זה חלק מהעניין. זה בסדר בעיניי שלמישהו יש את הבייבי שלו וגם אם אני מישהי שכבר עשתה דברים ומכירים אותה - הוא ירצה לבדוק אותי. נראה לי סופר לגיטימי".
מוכנה לעשות אודישנים בכל גיל
(צילום: ערן לוי)
עד כמה זה משפיע על היומיום שלך?
"זה חלק מהכיף. המקצוע הזה שומר עלינו ילדים. לפעמים יש דברים שאני מאוד רוצה ואני משתדלת להצליח לקבל, ואז כשאומרים לי לא - זה יכול מאוד להכאיב, ואני יכולה למצוא את עצמי איזה יום-יומיים מבואסת על זה. אני לא מתרסקת, אני לא לא-מתפקדת, אבל זה יכול להרוס לי את המצב רוח וזה בסדר. גם עם זה השלמתי".
עשית כבר את תפקיד חלומותייך?
"שאלה מעולה. התשובה היא לא", היא אומרת ואז מסתייגת במקצת, "זאת אולי הייתה טעות להגיד 'לא', כי אני מקבלת בתיאטרון תפקידים נפלאים, במיוחד בשנים האחרונות, כמו בתיאטרון באר שבע - אני מקבלת הזדמנויות נהדרות, ואני עושה תפקידים נהדרים וגדולים ומשמעותיים. אני מאוד מוקירה את זה. אני כן חייבת להודות בכנות שאני מרגישה שעל המסך עוד לא קיבלתי את התפקיד שאני יכולה להביא בו לידי ביטוי את היכולות שלי. אני מרגישה היום שחקנית הרבה יותר עמוקה והרבה יותר משוחררת ממה שהייתי לפני 20 שנה - ולכן אני גם מאוד משתוקקת להביא את זה לידי ביטוי על המסך".
קרואסון לא טרי בדרך הביתה
לצד תפקידים בטלוויזיה, כמו הסדרות "מתוקים" ו"באש ובמים", בוימולד ממשיכה כאמור לפקוד בקביעות את במות התיאטרון, אבל גם אחרי שנים ארוכות במקצוע היא לא מנסה לייפות את המציאות שמאחורי הקלעים. גם עבור שחקנית מוכרת ומנוסה, הדרך אל מחיאות הכפיים עוברת לא פעם בנסיעות מתישות, באוכל מתחנות דלק ובשעות ארוכות הרחק מהבית.
"זה הכי לא זוהר שיש. בוא נגיד ככה, התיאטרון מחבר אותך לקרקע. אתה יושב בוואן, נרדם ונוזל לך רוק ואתה מת מעייפות. עוצרים ב-M הדרך וקונים איזה קרואסון לא טרי ואתה חוזר בלילה גמור. אף אחד לא מאפר אותך, אתה מאפר את עצמך. זה הכי הכי לא זוהר שיש - וזה גם חלק מהיופי בזה, אני חושבת - זאת עבודה סיזיפית, קשה, לפעמים זה נמאס, זה חוזר על עצמו, אבל זה ה-דבר. לעשות כל יום את אותה ההצגה, עם אותה העייפות - ובתוך זה למצוא עוד רגע של קסם. ומה שהכי מדהים זה שאתה בכל פעם פוגש קהל חדש, ואין אין אין תחליף לזה".
"אין תחליף למפגש עם הקהל". מתוך ההצגה "איזבלה"
(צילום: אילן בשור, באדיבות תיאטרון באר שבע)
אחרי שהייתה בדרכים גם עם בית ליסין והבימה, בשלוש השנים האחרונות היא בתיאטרון באר שבע, שם צפוי לעלות המחזה "איזבלה" מאת איה קפלן, בבימויו של אמיר וולף. "זה מחזה שמתרחש בירושלים בשנות ה-50", מספרת בוימולד שמככבת בתפקיד הראשי. "היא עוזבת את בעלה, שאיתו יש לה יחסים מורכבים, לוקחת את הילדה הצעירה שלה וחוזרת לבית של אמא שלה בירושלים.
"על פניו זה מחזה תקופתי, אבל אני אוהבת אותו כי הוא מאוד מתכתב עם ימינו. בסוף זה סיפור על אישה שנלחמת על הזכות שלה לחיים קטנים ומאושרים. היא כל הזמן אומרת שהיא לא מוכנה למות בעודה בחיים, היא רוצה לחיות, אבל מסביב יש כל הזמן התרחשות גדולה ממנה שסוגרת עליה. זאת התקופה של ערב מלחמת מבצע קדש, ויש כל הזמן דברים גדולים מהחיים שמפריעים לבן אדם הקטן לחיות את החיים הקטנים שהוא רוצה וליהנות מהדברים הקטנים. הוא כל הזמן צריך להוריד את הראש, וזה קצת מתכתב עם מה שקורה פה. אני חושבת שבשש השנים האחרונות, מאז הקורונה, אני באיזושהי חוויה שכל הזמן קורה פה משהו גדול מהחיים, שלוקח לנו את הלגיטימציה לכאוב את הכאבים הקטנים שלנו ולשמוח את השמחות הקטנות שלנו".
מחכה לתפקיד הגדול הבא. אפרת בוימולד וחנן סביון מתוך "באש ובמים"
(צילום: דניאל מילר)
ב-2009 התחתנה בוימולד עם עופר אייזנברג ונולדו להם שני ילדים - הבכורה מעיין (17) והבן הצעיר עומר (14). לפני תשע שנים חלה האחרון בסרטן הדם והמשפחה עברה טלטלה, שעליה בוימולד מבקשת לא להרחיב. "זה שלו", היא מסבירה, "הוא כבר ילד גדול ומדבר על זה בפני עצמו". את ההתמודדות שלה באותם ימים היא מתארת כמשימתית: בלי מחשבות על העתיד - רק מה שצריך לעשות כאן ועכשיו. בדיעבד, היא אומרת, זה מה שהשאיר אותה חזקה ונתן לה את הכוחות.
מטבע הדברים, בתקופה ההיא לקחה בוימולד הפסקה מעולם המשחק, ומאז כאמור חזרה במלוא הנחישות והרצון. אחד התפקידים הבולטים שלה היה בסדרת הילדים המצליחה של החינוכית "כראמל", ותפקיד נוסף שלה בעולם סדרות הילדים של החינוכית היה ב"מלון הוטל" - שם שיחקה גם בתה, שעושה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק.
"היא מוכשרת כמו שד, באמת", מעידה בוימולד על בתה, "היא יכולה להיות שחקנית אדירה ולהצליח מאוד ללא ספק. אבל הכול עוד כל כך פתוח אצלה. זאת אומרת, היא מלוא החופן, הילדה הזאת - היא מעיין נובע. היא לא רק שחקנית, היא אדם סקרן ויש לה כל כך הרבה תחומי עניין. אין לדעת לאן זה יילך - יכול להיות שהיא תהיה שחקנית ויכול להיות שלא, אבל כרגע, בגלל שהיא עושה כל כך הרבה דברים, אז אני מרגישה שגם יש לה המון פרופורציות. זה מאוד לא מגדיר אותה".
"היא יכולה להיות שחקנית אדירה". (שלישית מימין) מעיין אייזנברג, בתה של אפרת בוימולד, מתוך "מלון הוטל"
(צילום: חורחה נובומינסקי, באדיבות כאן 11)
את רואה דברים שעושים לך חשק לבוא לגונן עליה, לשמור עליה?
"אם הייתי יכולה הייתי מגוננת עליה מהכול. החיים מלאים בדחייה ובתסכול, לא רק במקצוע הזה. אני בעיקר מאחלת לה שהיא תלך עם התשוקה שלה, ואם היא תגיע למסקנה בשלב מאוחר יותר בחיים שזה הדבר ושעל זה היא הולכת בכל הכוח - אני אגבה אותה ואני גם אשמח בשבילה".
למרות כל מה שעברה מאז, יש דמות אחת שבוימולד כנראה לא תצליח להיפרד ממנה לחלוטין. אותה נועה שחר מ"השיר שלנו" ממשיכה ללוות אותה גם יותר מ-20 שנה אחרי שהסדרה עלתה לאוויר: קטעים ישנים ממשיכים להופיע ברשתות החברתיות, וגם דור חדש של צופים מגלה את הסדרה. אבל כשהיא נשאלת על האפשרות לאחד מחדש את חברי הקאסט, היא מפתיעה.
"אני מוקירה את 'השיר שלנו' וזה דבר מקסים שקרה, שדמות שלי היא כזאת אייקונית, ואני מברכת על זה וזה כיף. אני מסתכלת על זה עם המון אהבה, אבל אני בדיפולט שלי לא בן אדם מאוד נוסטלגי. הנטייה שלי היא פחות להסתכל ולהתרפק על העבר. לעשות איחוד זה מרגיש לי כמו איזה דשדוש, מרגיש לי מיותר, זה לא באמת מקדם בעיניי. האיחודים האלה אף פעם לא הוכיחו את עצמם".
