"גזר הדין של אמיר רז, שרצח את אחותי, דיאנה שלי, מתקרב. התקופה כל־כך משוגעת, ימי מלחמה, שאני כבר לא יודעת באיזו טרגדיה עליי להתמקד: הטרגדיה האישית שלי, או הטרגדיה הלאומית שכולנו חווים פה בחודש וחצי האחרונים?
ליום הזה, ה־22.11, שבו אמיר ייכנס לצינוק, חיכיתי בכיליון עיניים. זה המקום שמתאים לו, ומגיע לו להיות שם בשארית חייו.
האירועים האחרונים במדינה גרמו לי להבין כמה דברים. הרגשתי שהזוועות לא זרות לי, וקלטתי שכבר הייתי עדה לאכזריות כזאת לפני לא הרבה זמן. נזכרתי איך אמיר רז קשר את שלושת האחיינים שלי כשהרביעי, תינוק בן שנה, יושב בכיסא האוכל שלו, וכפה עליהם לצפות בו רוצח את אימם באכזריות, תוך כדי שהוא מכה אותה, דוקר אותה ויורה בה מטווח אפס, כשדיאנה שלי מתחננת על חייה. פתאום הבנתי שסיפורי זוועות מחזירים אותי שנתיים וחצי אחורה לטראומה המשפחתית שלנו. הזעזוע הלך וגדל כי אכזריות כמו של אמיר רז, רוע טהור ששמענו עליו בסיפורי שואה, התגלתה גם בטבח הכי נוראי שהמדינה הזאת ידעה.
אני מסתכלת על האחיינים שלי מנסים להתמודד עם המצב הקיים והלב שלי בוכה וזועק: אלוהים, איזה גורל הועדת להם? שנתיים וחצי שאנחנו לא ישנים, ועכשיו עוד יותר, כי הם לא מוכנים לישון בנפרד. אני ישנה על הרצפה בחדר המוגן, וארבעת הילדים מצטופפים על מיטה אחת גדולה בפחד אדיר שאין לו תקנה, כי אמא דיאנה איננה כאן כדי להגן עליהם. האחיינים שלי לא רק ישנים יחד, אלא גם הולכים לשירותים יחד ומתקלחים יחד, מהקטן ועד הגדולה, כי כשהם נשארים בחדר אחר לבד ללא עוד אנשים אחרים, דמותו המפלצתית של הרוצח מגיעה למחשבותיהם והפחד חוזר ממש כמו ביום הרצח, כשהבת הגדולה, שהייתה אז רק בת 7, אמרה להם: "תהיו בשקט שאבא לא יהרוג גם אותנו".
"האירועים האחרונים במדינה גרמו לי להבין כמה דברים. הרגשתי שהזוועות לא זרות לי, וקלטתי שכבר הייתי עדה לאכזריות כזאת לפני לא הרבה זמן. נזכרתי איך אמיר רז קשר את שלושת האחיינים שלי וכפה עליהם לצפות בו רוצח את אימם באכזריות"
כשהפחד קיומי, אי אפשר לעשות את פעולות היומיום לבד. כן, כן, למרות הטיפולים הנפשיים האינטנסיביים שהם עוברים מאז היום ההוא שהם מנסים כל כך להדחיק, הפחד ירדוף אותם תמיד, גם בחלומות שנהפכו לסיוטים.
כשנשמעות אזעקות כולם מתחבאים בבכי וצרחות מתחת למיטה ונזכרים איך אמיר רז דקר את אמא בירך וירה לה בראש תוך כדי שהוא צועק: "אין אמא יותר". תסריט אימים שאף אחד מאיתנו מעולם לא דמיין. בכל אזעקה הם בטוחים שהם עומדים למות. הם הרי כבר נחשפו למוות של האישה שהכי אהבו בעולם. אז עכשיו מלחמה? כאילו שלא מספיקה המלחמה התמידית שנכפתה עליהם, מלחמת הישרדות של ארבעה ילדים שפעם חיו בסוג של אידיליה והמלחמה היחידה שהכירו הייתה מלחמה ביניהם על צעצוע אהוב.
מה ששורף את הנשמה זה שזה לא משנה מה וכמה אנחנו - הוריי שהפכו הוריהם הרשמיים, ואני, שבגיל 28 הפכתי לדודה במשרת אמא לפני שזכיתי להיות אמא בעצמי - נשקיע בהם. את הבור שהרוצח יצר להם אי אפשר לתקן, את החור בלב אי אפשר יהיה למלא, ולא משנה כמה אהבה, תמיכה, ביטחון וסיוע מקצועי נעניק. דיאנה לא תחזור.
גם אני מתמודדת עם זה לבד, מנסה לאסוף את השברים שלצערי אף פעם לא נצליח להרכיב מחדש כי דיאנה הייתה עמוד התווך של המשפחה.
כל יום מחדש אני מנסה למצוא מילים שירגיעו, שייתנו איזו הבטחה שהכל יהיה בסדר והעיקר שאנחנו בחיים ויהיה יותר קל עם הזמן, אבל זה לא משנה מה אומר. הצלקת שהרוצח השפל יצר אצל הילדים הטהורים האלה לא תגליד, ושום מאסר עולם לא יתקן את חרדת המוות שקיימת אצלם בראש.
"אני ישנה על הרצפה בחדר המוגן, וארבעת הילדים מצטופפים על מיטה אחת גדולה בפחד אדיר שאין לו תקנה, כי אמא דיאנה איננה כאן כדי להגן עליהם"
אני זועקת את זעקת אחייניי: אמיר רז צריך לשבת בצינוק כל ימי חייו, עד המוות, כדי שהם יהיו בטוחים. כדי שהם ידעו שאף אחד לא יכול לפגוע ולהתחמק מהעונש שמגיע לו. כדי שיפסיקו לשאול האם הוא יחזור יום אחד הביתה כדי לסיים את מה שהתחיל. הרי לרצח לא היו סימנים מקדימים, כתובת על הקיר או נורות אדומות. אמיר רז הוא רוצח שקט שהאובססיה והאגו שלו היו חשובים יותר עבורו מחייה של אחותי ז״ל, והוא צריך להיות בכלא כל חייו כדי שכל הרוצחים הפוטנציאליים - שקטים כמוהו או כאלה שתמיד היו אלימים - יבינו שהעונש כבד ויש להם המון מה להפסיד.
אני חושבת לפעמים, איך יכול להיות ש־13 שנה חיינו עם טרוריסט לא פחות מתועב מהחמאס ולבטח קר רוח כמוהם? שנתיים וחצי אנחנו צריכים להגיע לדיונים ולראות את הפרצוף הזחוח שלו, זה שלא לוקח אחריות, זה שהצמיח מהר מאד כיפה וציציות כמו מיטב הפושעים. שומעים אותו מאשים את דיאנה באלף ואחד דברים לא הגיוניים כדי לחמוק מהעונש שלו או לפחות להפחית ממנו. והפחד שלנו מגזר הדין מטורף. אנחנו אמנם מלאי ציפייה להגיע לזה סוף סוף ולסיים את המפגשים הקשים איתו, אבל חוששים שיחוסו עליו.
כבר יצא לי לשמוע התבטאויות של גברים אלימים שמאיימים על בנות הזוג שלהם שיעשו להן את מה שאמיר עשה לדיאנה ולילדים. לכן אני קוראת לשתי השופטות ולשופט המכובדים שיגזרו את דינו מחרתיים: העונש של אמיר צריך להיות הכי כבד שניתן על פי החוק בישראל, גם על הרצח של דיאנה וגם על רצח הנפש של ארבעה ילדים.
אני דורשת צדק מלא לא רק בשבילנו, אלא בשביל מדינה שלמה שבה רצח נשים הפך להיות מגפה קשה שמשאירה אחריה הרוגים, פצועים והרס בלתי נגמר".
אם אתן נמצאות במערכת יחסים אלימה, אל תישארו לבד. חייגו 6724* לקו הסיוע האנונימי לנפגעות אלימות.
