סיפורה של ויטה גיטשטיין, בת 37 מהוד השרון, נשואה ואמא לשתיים (תשע, חמש), סטודנטית לחינוך בבית ברל וסייעת משלבת בגן ילדים:
"יום אחד גללתי בקבוצת הווטסאפ של מתחם המגורים שלנו בהוד השרון, ונתקלתי בהודעה על ילדה שזקוקה לכליה. זיהיתי את השם של אמא שלה: כשהייתי בחופשת לידה השתתפתי בסדנאות שלה, אבל לא היינו חברות. ההורים שלה לא התאימו לתרומה וחיפשו לה תורם חי.
בתחתית ההודעה היה קישור של 'מתנת חיים', עמותה ללא מטרת רווח המעודדת תרומות כליה. אמרתי לעצמי, יאללה, מה אכפת לי לבדוק? ומילאתי שאלון ראשוני. די מהר קיבלתי רשימת בדיקות, ומהרגע הראשון הייתה לי תחושה פנימית שאתאים. אני צעירה, בריאה, סוג הדם שלי O פלוס, וזה אומר שאני יכולה לתרום לכולם. משהו בי ידע שאני יכולה לעשות את זה.
"חלק מהחשש נבע מזה שלא הכרנו את העולם הזה. במגזר הדתי זה מוכר ונפוץ יותר, אבל בסביבה החילונית שלי לא פגשתי אנשים שעשו את זה"
ילדים הם העולם שלי. אני עובדת איתם, לומדת חינוך, וגם מתנדבת ב'דובוני החלמה', עמותה שמחלקת דובוני חיבוק וחיזוק. עד אז בכלל לא חשבתי שאעשה דבר כזה. זה לא היה חלום ישן או החלטה שחיכתה לרגע הנכון, אבל כשקראתי על הילדה הזאת, הרגשתי שיש פה הזדמנות לעשות מעשה טוב אמיתי.
לא כולם ראו את זה כמוני. למעשה, כמעט כולם התנגדו בהתחלה. את בעלי שיתפתי רק אחרי שהבנתי שאני באמת מתאימה. הוא אמר לי שאני משוגעת, אבל זה לא ממש הפתיע אותו. הוא מכיר אותי, אני תמיד מתנדבת. ההתנגדות שלו באה מדאגה. הוא איש קבע ולא נמצא בבית רוב השבוע, והוא פחד ממה שיקרה אם ההחלמה תהיה קשה או אם לא אחזור לתפקד כמו קודם.
חלק מהחשש נבע גם מזה שלא הכרנו את העולם הזה. במגזר הדתי זה מוכר ונפוץ יותר, אבל בסביבה החילונית שלי לא פגשתי אנשים שעשו את זה, וגם בעלי לא.
"אחד המשפטים הכי קשים ששמעתי היה 'מה תעשי אם בעתיד הבת שלך תצטרך כליה ולא תוכלי לתת לה'. עניתי שאני מאמינה בקארמה טובה"
גם ההורים שלי התנגדו. אחד המשפטים הכי קשים ששמעתי היה: 'ומה תעשי אם אחת הבנות שלך תצטרך יום אחד כליה ולא תוכלי לתת לה?' התשובה שלי הייתה שאני מאמינה בקארמה טובה. כשעושים טוב, הטוב חוזר אליך.
במסגרת התהליך עברתי הרבה בדיקות וגם ועדה של משרד הבריאות, שמוודאת שהתרומה נעשית מרצון חופשי, בלי לחץ ובלי תמורה. במקרה שלי גם התעכבו על הגיל. בדרך כלל מעדיפים שנשים יתרמו אחרי שסיימו ילודה, משום שתרומת כליה עלולה להפוך היריון עתידי להיריון בסיכון. שאלו אותי שוב ושוב אם אני בטוחה שאני לא רוצה עוד ילדים, ועניתי שכן. יש לי שתי בנות, אני לא מתכננת עוד ילדים, ולכן יכולתי להמשיך בתהליך.
לבנות שלי סיפרתי רק כשבועיים לפני הניתוח. הסברתי להן בצורה פשוטה שיש ילדה שלא מרגישה טוב, שהיא צריכה כליה, ושאני מתאימה לעזור לה. עניתי על השאלות שלהן בצורה עניינית, בלי להפחיד ובלי להיכנס לפרטים מיותרים. הבטחתי להן שאחרי האשפוז אחזור הביתה ואהיה בסדר.
בלילה שלפני הניתוח אושפזתי בבילינסון ולא הצלחתי להירדם. לא עברתי ניתוחים לפני כן ולא ידעתי איך זה להיות בהרדמה מלאה. ועדיין, בתוך החשש, החזקתי בראש מחשבה אחת: אני הולכת לעשות משהו טוב.
בבוקר העבירו אותי לשניידר.למה גם וגם כשהתעוררתי, התחושה הראשונה הייתה: עשיתי טוב בעולם. ההחלמה לקחה בערך שבועיים, ובכל יום התחושה השתפרה. היה לי חשוב לקום, ללכת, לזוז, לחזור בהדרגה לחיים.
את הילדה שתרמתי לה פגשתי רק כשלושה חודשים אחרי התרומה, כשהיא הייתה מוכנה לכך. באתי אליה הביתה עם הבנות שלי, וזה היה מרגש. לראות ילדה שחוזרת לבית הספר ונפגשת עם חברות זו תחושת סיפוק שקשה להסביר. היא כתבה לי ברכה ובה משפט אחד שאני מסתובבת איתו מאז: 'תודה ששינית לי את החיים'".
שורה תחתונה: "תרומת כליה זה לא פשוט, אבל זה גם לא מפחיד כמו שחושבים. לפעמים מעשה אחד של אדם רגיל יכול לפתוח למישהו אחר דלת חזרה לחיים".
