אחת מהן חובשת פאה והשנייה חיג'אב, אך שתיהן מגיעות בכל בוקר לעבודה דווקא בבית ספר ממלכתי חילוני - ונהנות מכל רגע. נסיבות החיים הובילו את מירי נאמן, חרדית מבני־ברק, ואת עליא ואדי קדאח, ערבייה מוסלמית מאילת, לעבוד בבתי ספר ממלכתיים חילוניים. אצל שתיהן ההתחלה לא הייתה פשוטה, והתגובה המיידית שבה נתקלו הייתה התנגדות, אך מהר מאוד הן כבשו את לבבות הצוות, הילדים וההורים, שראו את הנשמה והכישרון שמאחורי החזות והמבטא.
עוד כתבות בלאשה
"בימי הולדת, כשילד מכבד אותי בפרוסת עוגה, אני מכבדת אותו וטועמת. הגאווה של הילד והעיניים הנוצצות שלו כשהמורה טועמת מהעוגה שאמא הכינה, חשובים לי יותר מכללי הכשרות, כי דרך ארץ קדמה לתורה", מספרת מירי נאמן, חרדית ואם לשניים (בן 29, אברך ובת 26, עובדת במשרד עורכי דין), מורה לכיתות א'־ב' בבית הספר יהל"ם ברמת־גן.
נאמן גדלה בבית חרדי בבאר־שבע. “גרנו בשכונה מעורבת ולא חרדית, כי ההורים שלי דגלו ברעיון של התקרבות בין חילונים לחרדים”, היא מספרת. “אבא שלי תמיד אמר שכולם שווים ואיש באמונתו יחיה ושאסור לזלזל בדעה של אדם אחר ולחשוב שאתה טוב יותר, אלא צריך לכבד את כולם. אני ממשיכה את דרכו”.
נאמן (50) ניהלה בעבר חנות אופנה בבני־ברק, והחיבה שלה להופעה אלגנטית ניכרת בבגדיה ובאיפור המוקפד שלה. היא סיימה לימודי תעודה בהוראה, אך לא התכוונה לעבוד בתחום. לפני כ־20 שנה, לאחר שאביה נפטר, החליטה שהיא רוצה לעבוד עם ילדים. "רציתי לעשות משהו לנשמה”, היא מספרת. "כשחברה סיפרה לי שמחפשים עובדת לצהרון ברמת־גן, החלטתי ללכת על זה". מהר מאוד התאהבה נאמן בילדים והילדים התאהבו בה. כשמנהלת בית הספר גילתה במקרה שיש לה תעודת הוראה, היא הציעה לה להתחיל ללמד כיתות א'־ב'. "אמרתי לה, 'את בטוחה? אין לי תואר בכלל'". והיא אמרה לי, “זה לא משנה. תשלימי את הלימודים. אני סומכת עלייך ועל היכולות שלך”. הלכתי על זה. זה לא היה קל כי שני הילדים שלי היו קטנים ובמקביל גם למדתי לתואר, אבל עובדה שאני במקצוע עד היום".
איך ההורים קיבלו אותך?
"בהתחלה הרימו גבה. הרגשתי את הספקות וגם שמעתי עליהם. בדיעבד סיפרו לי שהורים רצו לפנות למשרד החינוך ואפילו לעשות הפגנה כי הם חששו מאוד מהדתה. המנהלת סיפרה לי שהיא אמרה להם, 'תנו לה הזדמנות. אל תיבהלו מהחצאית הארוכה. יש לה יכולות גבוהות'. ובכל זאת הורים חיכו לי בבוקר כדי לנסות לברר מה אני עושה ואיך אני מתנהלת. הייתה אמא אחת שאמרה לי כמה פעמים: 'אצלנו בבית אוכלים בשר לבן'”.
מירי נאמן: "הורים רצו לפנות למשרד החינוך ואפילו לעשות הפגנה כי הם חששו מהדתה. המנהלת אמרה להם, 'תנו לה הזדמנות. אל תיבהלו מהחצאית הארוכה"
מה ענית לה?
"אמרתי לה שאני לא מחטטת בכריך של אף תלמיד. אני באתי ללמד ומה שחשוב לי זה שלילדים יהיה כיף. מהר מאוד היא הפסיקה עם זה כי לילד שלה היה טוב".
פתחת את הנושא מול ההורים ישירות? התייחסת לזה באספת ההורים?
"בהחלט. אמרתי להורים, 'אני רוצה שתאמינו בי. ילדיכם הם ילדיי ואתן את כל כולי. בשבילי זו שליחות. לא באתי להחזיר בתשובה, אני מכבדת את כולכם'. אחרי שבועיים חל מהפך. הורים באו אליי ואמרו לי: 'הילדים מרוצים, את מחבקת ומכילה. הם מחכים לבוקר לבוא לכיתה'. מה הורה צריך יותר מזה?"
מהר מאוד נהפכה נאמן למורה אהובה ומבוקשת שהורים נלחמים כדי שהילדים שלהם יגיעו דווקא לכיתה שלה. “הילדים הם בנשמתי", היא אומרת. "אני מקבלת כל כך הרבה אהבה. הם רצים בבוקר ומחבקים אותי. להם בטח לא משנה אם אני חרדית או לא. אני חושבת שזה מקרב. ילדים והורים שמכירים חרדית כמוני רואים שחרדים הם בני אדם ולא עב"מים. יש הרבה שמחבר בינינו. כולנו סועדים ארוחת שבת ביחד, כולנו עושים בר מצווה ובת מצווה. לומדים לקבל זה את זה. זה שיעור הדדי".
"בימי הולדת, כשילד מכבד אותי בפרוסת עוגה, אני מכבדת אותו וטועמת, גאווה של הילד והעיניים הנוצצות שלו כשהמורה טועמת מהעוגה שאמא הכינה, חשובים לי יותר מכללי הכשרות"
איך קיבל אותך הצוות?
"קיבלו אותי באהבה, ועם הזמן נוצרו גם חברויות. כשיצאנו לאירועים, למשל, תמיד דאגו שהמקום יהיה כשר, למרות שאני כל פעם אומרת, 'אל תתאבדו בשבילי, אני אסתדר'. תמיד יש מוּדעות והשתדלות. אני מעריכה את זה מאוד. זה לא מובן מאליו".
למה בעצם לא הלכת ללמד בבית ספר חרדי?
"אני חושבת שבעצם היותי אישה מודרנית באישיותי ובהופעתי, קל לי יותר להשתלב בפתיחות של העולם החילוני. אני לא חוצה את הקווים שלי וחיה לפי הכללים, אבל לא מצפה שהסביבה תתנהל לפיהם. אני מקבלת כל אחד ולא רוצה לשנות אחרים אלא מתאימה את עצמי. אני למשל משתדלת לומר 'אלוהים' ולא 'אלוקים', אני אומרת לעצמי שאלוהים יבין שיש לי כוונה טובה ואני לא רוצה ליצור אנטגוניזם. אני מכבדת את העולם החילוני שקיבל אותי ומפרנס אותי והעניק לי המון אושר וסיבה לקום כל בוקר. אני בהכרת תודה".
עטופה בחום של אילת
גם עליא ואדי קדאח, ערבייה מוסלמית בת 41 מאילת, לא נכנסה למערכת החינוך בעיר בקלות. במשך שלוש שנים היא לא הצליחה להתקבל לעבודה בעיר, ורק לאחר שפנתה לבית המשפט הצליחה לקבל משרה כמורה לערבית. ההתחלה הקוצנית לא בישרה על המהפך שהתרחש בהמשך. היא התחילה לעבוד בחטיבת הביניים גולדווטר בעיר, ותוך שנתיים התחילה לעבוד גם כמחנכת, בנתה לעצמה מקום של כבוד בבית הספר ובעיר, והורים מבקשים שילדיהם ילמדו בכיתות שהיא מחנכת. לפני שנה גם הייתה אחת הזוכות בתואר "המורה של המדינה".
ואדי קדאח, שגדלה ברמלה, עבדה בבתי ספר ערביים. לפני עשור, כשבעלה התחיל לעבוד באילת כמהנדס בחברת חשמל, החליטה למצוא מקום עבודה בעיר. "נאלצו לקבל אותי בכפייה", היא מחייכת, "אבל היום מתים עליי. הסטיגמות, החששות והפחדים התחלפו בהערכה ובכבוד".
4 צפייה בגלריה
עליא ואדי קדאח. "מאמינה שההיכרות איתי משנה להם את ההסתכלות על ערבים"
(צילום: אביגיל עוזי)
נתקלת בסטיגמות?
"ברור. אני גם ערבייה וגם מסתובבת עם כיסוי ראש. בתחילת הדרך אמרו לי, 'יש פה הרבה ימנים, יש פה דעות קדומות, זה לא יהיה קל'. עם זאת, הצוות תמך בי מההתחלה. המנהלת כל הזמן אמרה לי שהיא פה בשבילי והאמינה בי. רציתי להיות מורה מגיל צעיר. זה משהו פנימי שקיים בי, האמונה שאני יכולה להשפיע על ילדים וההבנה שאם אני משפיעה על ילד וטוב לו, זה טוב לחברה כולה. היא קלטה את זה".
עליא ואדי קדאח: "נאלצו לקבל אותי בכפייה, אבל היום מתים עליי. הסטיגמות, החששות והפחדים התחלפו בהערכה ובכבוד"
הכינו את הילדים ואת ההורים לבואך?
"לא. המנהלת אמרה לי שהיא מתרשמת שאני הולכת להצליח בגדול, והיא לא מתכוונת לעשות הכנה. היא אמרה, 'אם יהיו הפתעות - נטפל בהן', ולשמחתי לא היה בכך צורך".
אז בוקר בהיר נכנסת לכיתה מורה ערבייה עם חיג'אב. איך הילדים מגיבים?
"ההתלהבות והסקרנות של הילדים היו כל כך גדולות שלא יכולתי ללמד. הם רצו לדעת מי זו האישה הזאת שעומדת מולם בשמלה ארוכה וכיסוי ראש בחום של אילת. שוחחתי איתם בפתיחות על הדומה והשונה בינינו. ככה מגשרים על הפערים".
ההורים גם זרמו כך?
"בכיתה הראשונה שלי חלק מההורים היו מאוד לא מרוצים, אבל גם ההורים האלה ביקשו בסוף השנה שאמשיך עם הכיתה עוד שנה".
"אחרי פיגועים הילדים לפעמים שואלים אותי איך אני מתייחסת לאירוע, ואני עונה להם שאני שוחרת שלום. זו האמת"
היום הילדים עדיין שואלים אותך שאלות או שכבר התרגלו?
"היום כבר מכירים אותי, אבל התלמידים מתחלפים, כך שהנושא חוזר בכל מיני וריאציות".
איך את ניגשת לנושאים בעייתיים יותר, כמו חגים יהודיים או יום הזיכרון?
"אני מלמדת לפי תוכנית הלימודים ולא מביעה דעות אישיות. העיקרון שמנחה אותי הוא להיות קשובה למה שהילדים מעלים, אבל לא להיכנס למקומות האלה. אחרי פיגועים הילדים לפעמים שואלים אותי איך אני מתייחסת לאירוע, ואני עונה להם שאני שוחרת שלום. זו האמת".
איך ההיכרות איתך תרמה לתלמידים לדעתך?
"הילדים למדו לראות אותי כאדם, כעליא, ולא כערבייה. הרבה מחסומים נפרצו, ואני מאמינה שההיכרות איתי משנה להם את ההסתכלות על ערבים. גם הילדים שלי (בת 18, בן 16, בן 14 ובת 10) עברו תהליך דומה בהסתגלות שלהם כתלמידים בבתי הספר בעיר. לא היה להם קל בהתחלה, אבל הם הסתדרו. לילדים קטנים יש הרבה פחות דעות קדומות מאשר למבוגרים. צריך רק לתת להם אפשרות להכיר והם זורמים".
רופא ערבי כן ומורה לא?
במכללה האקדמית לחינוך בחיפה מכשירים מורים ערבים ללמד ילדים יהודים
"מקומם אותי לשמוע שחסרים מורים", אומרת פרופ' רנדה חיר עבאס, נשיאת המכללה האקדמית לחינוך בחיפה. "יש הרבה מורים מוכשרים מהמגזר שלנו, שסיימו לימודים במכללות איכותיות ויכולים לתת פתרון למחסור. אבל למעט מקרים ספורים, הם נתקלים בסירוב בבתי הספר היהודיים. כשהולכים לרופא זה לא משנה אם הוא יהודי או ערבי, וכך צריך להיות גם לגבי מורים".
4 צפייה בגלריה
פרופ' רנדה חיר עבאס. מקומם אותי לשמוע שחסרים מורים
(צילום: המכללה האקדמית לחינוך חיפה)
במכללה האקדמית לחינוך בחיפה נפתח לפני שלוש שנים המרכז להשתלבות מיטבית בהוראה במגזר היהודי כדי לקדם את המטרה הזאת. "כדי להשתלב, על הסטודנטים הערבים להכיר את העולם התרבותי ואת המנטליות והקודים הסמויים של העולם היהודי החילוני", מסבירה חיר עבאס, “החל במה זה בר ובת מצווה וכלה במנהגי האבלות. הסטודנטים שלנו מתנסים בסימולציות גם בחיי היומיום, למשל, בשיח עם ילדים. בחברה המסורתית ילדים לא מביעים דעה כשההורים מדברים. ההורים הם הסמכות. בעולם הפתוח החילוני־הליברלי הילד הוא חלק מהשיח. אלה דברים שלא כתובים בספרים וצריך להכיר אותם".
חיר עבאס נולדה בכפר יאסיף, כפר מעורב של דרוזים, מוסלמים ונוצרים. לאחר שנישאה עברה המשפחה להתגורר בג'וליס, וכיום היא גרה בנהריה. היא אם לשלוש בנות ונחשבת לאישה הדרוזית הראשונה שסיימה תואר שלישי ומובילה מוסד אקדמי.
