7 צפייה בגלריה
מחנה השמדה טרבלינקה
מחנה השמדה טרבלינקה
שלט מחנה ההשמדה טרבלינקה
(ארכיון יד ושם)
באחד מפרקי הסדרה "משפט קסטנר" (מוטי לרנר, 1994) פונה סנגורו של מלכיאל גרינוולד, עו"ד שמואל תמיר, לד"ר ישראל קסטנר ואומר לו: "אני שואל אותך שאלה פשוטה...". על כך עונה קסטנר תשובה מדויקת עד כאב: "אי אפשר לשאול שאלות פשוטות על מה שקרה שם. מה שקרה שם לא היה פשוט".
במהלך מלחמת העולם השנייה נפלו בשבי הגרמני יותר מחמישה מיליון חיילים מהצבא האדום. רבים מהם נשבו בתנאים תת-אנושיים, ללא מזון, במחנות ללא מבנים שכללו רק גדר תיל ובתנאי אקלים בלתי אפשריים. שיעור השורדים ממחנות שבויים דוגמת חלם ורובנו עמד על כ-15%. הגרמנים טענו לאחר המלחמה שלא היה להם די מזון אפילו לעצמם, אבל הסיבה המרכזית ליחס לשבויים קשורה באופן ישיר לאידיאולוגיה הנאצית, וליחסה לקומוניזם ולגזע הסלאבי.
מתוך השבויים הללו גייס האס.אס משתפי פעולה, אוקראינים בעיקר, לטובת מבצע ריינהרד - השמדת יהודי הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי בשטחי פולין המזרחית שנכבשו ולא סופחו לגרמניה). האס.אס הבטיח להם אוכל חם, משכורת, חופשות, תספורת, סיגריות והטבות נוספות. אותם שבויים צעירים לא ידעו בשלב זה מה יהיה אופיו של שיתוף הפעולה. במהלך מחקריי השונים על טרבלינקה נתקלתי בעדויות של משתפי פעולה שטענו כי למעשה לא נותרה להם ברירה אלא להיענות להצעתם של הגרמנים.
7 צפייה בגלריה
מחנה רובנו שבויים שבויי חיילי הצבא האדום
מחנה רובנו שבויים שבויי חיילי הצבא האדום
שבויים מהצבא האדום במחנה רובנו. תנאים תת-אנושיים
(ארכיון יד ושם)
7 צפייה בגלריה
שבויי מלחמה הצבא האדום
שבויי מלחמה הצבא האדום
טורי ענק של שבויים מהצבא האדום
(ארכיון יד ושם)
קשה שלא לחשוב מה היה עושה כל אדם שיודע שסיכוייו לשרוד אם לא ייענה בחיוב שואפים לאפס. אבל העובדה שרבים מאותם שבויים שגויסו המשיכו לשתף פעולה – וברצון - גם לאחר שהיה ברור מה תפקידם, הביאה אותי להתעמת עם טענת ה"אין ברירה" ולשאול מה היו הסיבות לבחירות שקיבלו.
היו משתפי פעולה שהשירות בטרבלינקה הפך אותם לעשירים: "ואכמנים לא קיבלו כסף משום שלא היה צורך בכך - היה להם מספיק כסף וזהב שאותו לקחו בדרכים שונות מהנידונים למוות"
יחס הציבור לקסטנר נותר מורכב גם כיום אבל אין ויכוח על כך שצדק בתשובתו שלא ניתן לשאול שאלות פשוטות על מה שקרה "שם" ויחד עם זאת אני טוען שאי אפשר שלא לשאול, בעיקר בתקופה בה יש ניסיונות שונים לשכתב את אירועי התקופה.

הדרך להקמת מחנה-על

מטרתם של המחנות שהוקמו במבצע ריינהרד - בלזץ, סוביבור וטרבלינקה - הייתה להביא לחיסול יהודי הגנרלגוברנמן, שמספרם בסתיו 1941 נאמד בכ-1.5 מיליון בני אדם. את ניהול המבצע הפקיד ראש האס.אס היינריך הימלר בידיו של אודילו גלובוצניק, שהיה מפקד האס.אס והמשטרה במחוז לובלין, תפקיד שאותו מילא בהצטיינות יתרה.
הימלר היה אחראי על יישובם מחדש של פולקסדויטשה (אנשים ממוצא גרמני שגרו מחוץ לגרמניה) בשטחים שנכבשו. מעט לאחר תחילת מבצע ברברוסה בקיץ 1941 סברו רבים בצמרת ההנהגה הנאצית שהמלחמה תוכרע במהרה. באמצע יולי החליט הימלר ליישב פולקסדויטשה במחוז לובלין, ועד ספטמבר הושלמה תוכנית לפינוי 300 אלף יהודי המחוז. בסתיו אותה שנה התברר שהניצחון מתמהמה, ובאוקטובר התקבלה ההחלטה לרצוח את היהודים באזור.
ב-13 באוקטובר התקיימה ישיבה שבה התקבלה ככל הנראה ההחלטה להרחיב את הרצח ולהכליל את כל יהודי הממשל הכללי. המבצע קיבל את שמו בסוף מאי 1942, לאחר ההתנקשות בחייו של ריינהרד היידריך. השם ניתן בזמן שמחנות בלזץ וסוביבור כבר פעלו.
7 צפייה בגלריה
2013. שרידי מחנה טרבלינקה
2013. שרידי מחנה טרבלינקה
2013. שרידי מחנה טרבלינקה
(צילום: AFP)
מחנה בלזץ החל לפעול במרץ 1942 והמשיך עד יולי 1943. סוביבור החל לפעול במאי עד דצמבר 1943. טרבלינקה החל לפעול באוגוסט 1942 עד נובמבר 1943.
האמירה הבאה חשובה במיוחד לענייננו: כל מחנה שהוקם היה דגם משופר של זה שקדם לו. כך נחשב טרבלינקה למחנה-על של מבצע ריינהרד, מה שבא לידי ביטוי, בין השאר, במספר הנרצחים בו. לכך יש להוסיף את העובדה שטרבלינקה נועד להשמדת גטו ורשה, שהיה הגטו היהודי הגדול ביותר.
הבשורה הרעה מבחינת היהודים הייתה שלרוב התחברו המניעים של השבויים וחיזקו את הרצון שלהם לקבל את התפקיד. נתון זה עשוי להסביר התנהלות שפעמים רבות עלתה באכזריותה על זו של אנשי האס.אס
גלובוצניק הקים כוח של 450 איש, בהם אנשי משטרה ואס.אס שפעלו תחת פיקודו, ואליהם נוספו מי שלקחו חלק במבצע המתות החסד (אותנסיה T-4). היה ברור שלטובת המבצע נדרש כוח רב ולשם כך גויסו משתפי פעולה, רובם כאמור מבין שבויים מהצבא האדום. לפיכך הוקם מחנה אימונים בטרווניקי, לא רחוק מלובלין, שנועד להכשיר אותם לתפקידים השונים שהם עתידים למלא במבצע ריינהרד. למפקד המחנה מונה קרל שטרייבל שיצא באופן אישי לכמה ממחנות השבויים כדי לאתר בהם משתפי פעולה פוטנציאליים.

הרצאות פוליטיות ורצח יהודים

כבר כשפלשו הגרמנים לברית המועצות הם זכו לשיתוף פעולה מאורגן או ספונטני מצד רבים מבני ובנות האוכלוסייה המקומית, אולם כאן אני מתייחס נקודתית למשתפי הפעולה בטרבלינקה. כפי שהוצג קודם, רבים ממשתפי הפעולה עשו זאת במטרה להציל עצמם ממוות בטוח, אולם נמצא שהיו לכך סיבות נוספות כגון:
1. לאומנים אוקראינים שהחזיקו בשנאה יוקדת לשלטון הקומוניסטי וקיוו שהשלטון הנאצי ייזכה אותם בעצמאות כתמורה לשיתוף הפעולה. 2. אנטישמיות: שילוב של שנאת יהודים מסורתית עם החיבור שנעשה בין היהודים והקומוניזם. 3. מצב כלכלי קשה של השבויים עוד לפני פרוץ המלחמה, ותקווה ששיתוף הפעולה יסייע להם ולמשפחותיהם.
הבשורה הרעה מבחינת קורבנותיהם של משתפי הפעולה הייתה שלרוב התחברו המניעים אלה עם אלה וחיזקו את הרצון של השבויים לקבל את התפקיד. נתון זה עשוי להסביר התנהלות שפעמים רבות עלתה באכזריותה על זו של אנשי האס.אס. הסיבות שהוצגו לעיל גם מסבירות מדוע לגרמנים לא הייתה בעיה להניח בידיהם של אלו שזה עתה נלחמו בהם רובים ואקדחים ולהכשיר אותם כלוחמים לכל דבר ועניין.
7 צפייה בגלריה
משתפי פעולה משתתפים בחיסול מרד גטו ורשה
משתפי פעולה משתתפים בחיסול מרד גטו ורשה
משתפי פעולה משתתפים בחיסול מרד גטו ורשה
(ארכיון יד ושם)
(צילום: שמיר אלבז)

לאחר גיוסם נשלחו השבויים להכשרה במחנה האימונים טרווניקי. על תקופת הכשרה זו העיד אחד ממשתפי הפעולה: "בבית הספר לוואכמנים (כוח עזר, ת"ה) עברנו הכשרה צבאית. למדנו את מבנה הרובה, עברנו אימוני סדר, הכשרה טקטית, למדנו את השפה הגרמנית, פקודות גרמניות, עברנו אימוני ירי, למדנו ושרנו שירים גרמניים. מלבד זאת שמענו הרצאות בנושאים פוליטיים, שוחחנו על המצב בחזית ושיבחנו את הצבא הגרמני (…) היה ברשותי (רובה) קרבין וכאשר נסעתי הביתה לחופשה נתנו לי אקדח".
לתאוותם לכסף וזהב יש להוסיף רעב תמידי למין. בטרבלינקה חיו נשים שהובאו מאוקראינה לעבודות שירות, ובינן לבין משתפי הפעולה התקיימו יחסים אינטימיים גם במקרים שבהם המעורבים הותירו נשים ובעלים בבית
לאחר ההכשרה נשלחו משתפי הפעולה למשימות שונות, בין היתר למחנה ההשמדה בטרבלינקה. כ-120 משתפי פעולה שירתו בו. הם השתתפו בכל הפעילויות במחנה ומזמן הופרכה הטענה שלפיה תפקידם הסתכם בשמירה על המגדלים ובקבלת הרכבות. אוקראינים פעלו באזור תאי ההשמדה ובלזרט ("מרפאה") שם נורו החולים, הפצועים והזקנים.
על פעילותם של אותם ואכמנים ניתן ללמוד מהדברים הבאים: "לא היה אף גרמני, צוגואכמן, אוברואכמן וואכמן (דרגות של משתפי הפעולה, ת"ה) אשר לא השתתף בפריקת הרכבות, בהובלת האנשים ל'חדרי ההלבשה' ולתאי הגזים, ולירי העצורים ב'מרפאה', משום שבכך התבטא שירותנו ואף אחד לא יכול היה להימנע משירות זה בלי להסתכן בירי… עשו זאת כולם… אף אחד לא יכול היה להימנע מכך".

נהיו מיליונרים בטרבלינקה

אם יש גורם שבלט בהשפעתו על פעילותם של הוואכמנים במחנות הייתה זו תאוות הבצע - לכסף ולזהב. מדי פעם הוא אף עמד בדרך עקיפה לצד היהודים. כמה פעמים ביקשו אסירי המחנות לשחד את האוקראינים כדי שיסייעו בבריחה או בהשגת נשק. לרוב לקחו משתפי הפעולה את שהוצע להם ולא הגישו את הסיוע. יחד עם זאת, הם לא הלשינו על המשחדים בשל החשש שהגרמנים ייקחו מהם את השוחד.
על פי המקורות שבפנינו היו משתפי פעולה שהשירות בטרבלינקה הפך אותם לעשירים. כך סיפר ב-1965 העד ניקולאייביץ' ששירת בטרבלינקה ובמחנות נוספים: "על שירות זה הגרמנים נתנו לנו כסף, נתנו בגדים ונעליים והאכילו חינם. אך ככלל, ואכמנים לא קיבלו כסף משום שלא היה צורך בכך - היה להם מספיק כסף וזהב שאותו הם היו לוקחים בדרכים שונות מהנידונים למוות".
בעדות נוספת נמסר: "לגרמנים ולאוקראינים היה כל כך הרבה כסף עד שהדבר לא נחשב אצלם ביותר. אני חושב שכולם נהיו מיליונרים בטרבלינקה".
7 צפייה בגלריה
דובים בגן החיות של ה SS ומשתפי הפעולה טרבלינקה
דובים בגן החיות של ה SS ומשתפי הפעולה טרבלינקה
דובים בגן שהוקם בטרבלינקה לרווחת אנשי ה-SS ומשתפי הפעולה
(ארכיון יד ושם)
לתאוותם של משתפי הפעולה לכסף וזהב יש להוסיף רעב תמידי למין. בטרבלינקה חיו נשים שהובאו מאוקראינה לטובת עבודות שירות כגון כביסה, בישול, ניקיון ועוד. בין הנשים הללו ובין משתפי הפעולה התקיימו יחסים אינטימיים גם במקרים שבהם המעורבים הותירו נשים ובעלים בבית.
כך בעדות הבאה שנחשפה לאחר הסרת מסך הברזל: "ייגר אלכסנדר היה מפקד כוח הוואכמנים… חי עם חברה שלי אנסטסיה ממרץ עד ספטמבר 1943. רוברטוס חי עם אותה אנסטסיה תקופה מסוימת. אלכסנדר חייתי איתו כמו בעל עד מאי 1943. מרצ'נקו איבן (שהתביעה בישראל סברה כי הוא איוואן דמיאניוק, ת"ה) ממאי עד ספטמבר 1943 חי איתי כמו עם אשתו".
בדוחות שהפיק המשרד בלובלין בתקופה זו אנו מוצאים שמות של ואכמנים שבחרו לברוח, וכ-20 מתוך 25 ניסיונות בריחה הסתיימו בהצלחה. בין הבורחים היו כאלה שהצטרפו לפרטיזנים ולפעולותיהם כנגד הנאצים
אם כל זאת לא הספיק להם הרי שרבים ממשתפי הפעולה מצאו סיפוק בזנות בכפרים שמחוץ למחנה, בהם וולקה אוקגרולניק, שאליו הגיעו ואכמנים לעתים תכופות. למשתפי הפעולה היו חופשות קבועות, אולם רבים מהם העדיפו לנצל אותן לביקור בכפרים הסמוכים על פני האפשרות לשוב אל נשותיהם וילדיהם, ביקור שדרש נסיעה ממושכת.

למה לא ברחתם

משתפי הפעולה זכו לחופשות קבועות והיו בידיהם נשק, כסף ותכשיטים, מה שמעלה את שאלת אפשרויות הבריחה שעמדו בפניהם. הרי כבר מתחילת שירותם כוואכמנים התברר אופיו של שיתוף הפעולה. מאז גיוסם בתקופת מבצע ריינהרד הם עברו אימון במחנה טרווניקי, השתתפו בגירוש היהודים מגטו ורשה לטרבלינקה, ולאחר מכן שירתו באחד המחנות. לטענת רבים ממשתפי הפעולה לכל אורך התקופה לא הייתה להם אפשרות ממשית לבריחה שכן הגרמנים היו מחסלים אותם.
המקורות המתייחסים לתקופה העיקרית שבה פעלו המחנות אכן מצביעים על מקרי בריחה בודדים. בחודש הראשון להפעלתו של טרבלינקה שרר במחנה כאוס מוחלט. הטרנספורט הראשון מגטו ורשה הגיע ב-23 ביולי 1942, אבל מפקד המחנה, ד"ר אירמפריד אברל (Irmfried Eberl) והסגל שלו לא הצליחו להתמודד עם משימתם. אירמפריד פוטר מתפקידו בסוף אוגוסט והוחלף בפרנץ שטנגל. לפני פיטוריו אמר לו גלובוצ'ניק שאלמלא היה אוסטרי כמוהו - סביר שכבר לא היה בחיים.
פרנץ שטנגל מפקד טרבלינקהפרנץ שטנגל
בתקופת הכאוס היו למשתפי הפעולה אפשרויות בריחה סבירות אבל גם אפשרות למלא את הכיסים ברכוש שהגיע עם הקורבנות. הרוב המוחלט בחר באפשרות השנייה. מציאות זאת השתנתה בסתיו 1943, ולכך סיבות שונות: הידיעות על שינוי ביחסי הכוחות בין ברית המועצות וגרמניה; שמועות על התקרבות הצבא האדום; מרד האסירים בטרבלינקה באוגוסט 1943; מרד האסירים בסוביבור באוקטובר ופעילות של הפרטיזנים באזור.
בדוחות שהפיק המשרד בלובלין בתקופה זו אנו מוצאים שמות של ואכמנים שבחרו לברוח, וכ-20 מתוך 25 ניסיונות בריחה הסתיימו בהצלחה. בין הבורחים היו כאלה שהצטרפו לפרטיזנים ולפעולותיהם כנגד הנאצים. בדוחות גרמניים נוספים מאותה תקופה ניתן למצוא מידע על גיוס ואכמנים כסוכנים חשאיים שתפקידם היה בין היתר לאתר את משתפי הפעולה שביקשו להימלט. אם כן, כאשר התרבו מקרי הבריחה לא היה זה בעקבות חיסול היהודים במחנה אלא בעיקר לאור ההתפתחויות בסביבה הקרובה יותר והקרובה פחות.

קרן אור דקה של אנושיות

המשורר היהודי לאונרד כהן כתב בשירו The Anthem (ההמנון) שיש סדק בכל דבר, וכך האור חודר פנימה. גם באחת התקופות האפלות ביותר שידעה האנושות, וטרבלינקה מייצג היטב תקופה זו, ניתן למצוא סדק צר מאוד בדמות מקרי סיוע נדירים מצד הוואכמנים.
הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם בטרבלינקה פעלו באכזריות רבה. בין הרכבות הראשונות בסוף יולי 1942 ועד האחרונה בתום פעילות המחנה בנובמבר 1943 מוערך מספר הקורבנות ב-900-850 אלף איש, ובהם גם צוענים, פולנים ומתנגדי משטר. העזרה ליהודים הייתה נדירה. גם במקרים שבהם רצו גרמני או אוקראיני לסייע, הם חששו שהדבר ייחשף.
סוניה לבקוביץ, ששרדה את טרבלינקה, סיפרה על מקרה שבו כאשר כמעט קרסה מרעב ותשישות ניגש אליה ואכמן אוקראיני והעביר לה בחשאי קערה של דבש סינטטי שהשיג באחד מכפרי הסביבה ובכך עזר לה לשרוד.
7 צפייה בגלריה
ד"ר תמיר הוד
ד"ר תמיר הוד
ד"ר תמיר הוד
(דרור ארצי)
סיפור הצלה מדהים נוסף נוגע לניצול טרבלינקה איזידור הלפינג. כשהגיע למחנה הוא הועסק במיון חפציהם של יהודים שנשלחו להשמדה. הוא החזיק בעבודה זו קרוב לעשרה חודשים. בשלב מסוים הוא נשלח לעבוד בחלק האחורי של תאי הגזים בפינוי הגופות. כעבור שבועיים הבין שאם ימשיך בכך - חייו יסתיימו במהרה כפי שקרה לרבים בסביבתו שבחרו לשים קץ לחייהם. יום אחד, כאשר נשלח למלא מים, הצליח להימלט ולחזור לאזור המגורים שם עבד כממיין.
באזור זה הייתה אורווה עם שישה סוסים, שניים לרכיבה ששירתו את קציני האס.אס ובעיקר את קורט פרנץ (סגן מפקד המחנה שמונה למפקד בחודשים האחרונים של המחנה) ועוד ארבעה שהיו סוסי משא בהם נעזרו משתפי הפעולה האוקראינים. שבועיים לאחר מכן פנה אליו יהודי ושאל אותו אם הוא מבין בסוסים. הלפינג ענה בחיוב אף שמעולם אפילו לא עמד בסמיכות לסוס. הוא התקבל לעבוד באורווה עם יהודי נוסף ובהשגחה של שני אוקראינים.
איזידור הלפינג ניצול טרבלינקהאיזידור הלפינג
ב-1983 הוא מסר בלוס אנג'לס את העדות הבאה: "בזמן ההכנות למרד (שהתרחש ב-2 באוגוסט 1943, ת"ה) נאמר לנו שעלינו להרוג את האוקראיני שהיה אחראי עלינו ולגנוב לו את הנשק. כאשר שמעתי זאת נכנסתי למצוקה. האוקראיני הזה היה טוב אלינו, הוא הציל את חיינו. כחלק מהמשימות שלו הוא היה יוצא עם הסוס לכפרים הסמוכים ומביא אספקה לגרמנים ולאוקראינים במחנה. כאשר היה חוזר דאג להביא לי ולשותפי נקניקים פולנים משובחים וכיכרות לחם שהיו מצרך נדיר אפילו אם לא היית יהודי. לעתים הוא דאג לנו למצרכים איכותיים יותר וכך השתפר מצבי ויכולתי לראות אפשרות שאני שורד.
"פעם אחת הוא הציל את חיי בוודאות כאשר חליתי בטיפוס. הוא ידע שקצינים נאצים מגיעים לאורווה ושאם הם יראו אותי במצבי אשלח מיד אל הגז. הוא דאג להסתיר אותי באורווה במקום שאיש לא יראה ובטענה שעליי לבצע מטלה כלשהי. בכך למעשה הציל את חיי. מזל גדול או צדק התרחשו ביום המרד שכן באופן חריג אותו אוקראיני לא היה באורווה באותו יום".
לימים התברר שאנשי אס.אס ואוקראינים רבים יצאו ביום המרד לרחוץ בנהר. הלפינג לא ידע מה עלה בגורלו של אותו ואכמן וגם לא מה היה שמו. מדובר כאמור במקרים נדירים בהחלט, אבל בכל הנוגע להלפינג ולבקוביץ האוקראינים כנראה הצילו את חייהם.
תופעת שיתוף הפעולה בתקופת השואה היא רבת פנים, מורכבת וזוכה עד היום להתייחסויות הרחוקות מאחידות. התחלתי את דבריי בכך שלא ניתן לשאול שאלות פשוטות כי מה שהיה שם לא היה פשוט, אבל גם אסיים בכך שאי אפשר שלא לשאול אותן.
  • ד"ר תמיר הוד הוא היסטוריון בתחום החברה הישראלית והשואה. המאמר לקוח מפוסט דוקטורט שנכתב באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com