ההשבעה של לינדון ג'ונסון, שעות אחרי רצח קנדיההשבעה של לינדון ג'ונסון, שעות אחרי רצח קנדי
ההשבעה של לינדון ג'ונסון, שעות אחרי רצח קנדי
(צילום: רויטרס)
הקביעה הרווחת שלפיה דונלד טראמפ הוא הנשיא האמריקני הטוב ביותר אי פעם ליהודים ולמדינת ישראל מתעלמת מלינדון ג'ונסון, שכיהן בתפקיד מאז רצח ג'ון פ. קנדי ועד בחירת ריצ'רד ניקסון ב-1968. הייחוד שלו היה בעקביות שהפגין ביחסו לעם היהודי לאורך הקריירה הפוליטית שלו, כולל עשרות שנים לפני שנכנס לבית הלבן ואף לפני קום המדינה.
ראשית, כבר כחבר קונגרס במחצית השנייה של שנות ה-30 של המאה הקודמת הוא היה היוזם של "מבצע טקסס", שבמסגרתו פעל להציל יהודים שנמלטו מאירופה באמצעות הנפקת ויזות והכנסתם לארה"ב דרך נמל גלווסטון בטקסס במטרה שישתקעו במדינה. במקביל הוא תמך ב-1937 בחוק שיאזרח מהגרים יהודים לא-חוקיים שהגיעו ממזרח אירופה.
ב-1938 הוא הציל מגירוש מלחין יהודי-אוסטרי צעיר, אריך ליינסדורף, על ידי כך ששלח אותו בתחבולה לקונסוליה האמריקנית בהוואנה שבקובה כדי לקבל היתר תושבות. ניתן להניח מה היה גורלו של יהודי כזה לו היה מגורש בחזרה לאוסטריה.
היחס הזה ליהודים בא לידי ביטוי מוחשי עוד יותר בתקופת נשיאותו של ג'ונסון. הוא פעל ללא לאות למנוע התערבות סובייטית במלחמת ששת הימים, ולימים הודה שר ההגנה שלו רוברט מקנמארה שארה"ב הייתה דרוכה להגן על ישראל במידה שתהיה התערבות שכזאת.
אבל בעיקר נזקף לזכותו של ג'ונסון מיסוד "היחסים המיוחדים" בין המדינות: אחרי הטלת האמברגו הצרפתי על רקע מלחמת ששת הימים פרשה ארה"ב של ג'ונסון חסות על ישראל בסיוע ביטחוני ושמירת העליונות שלה במזרח התיכון (קודמיו קנדי ואייזנהאואר לא ציידו את ישראל בנשק מתקדם ולא הגנו עליה. הקשר לעסקת ה-35-F על אחריות הקורא בלבד).
במסגרת היחסים הללו הסכים ג'ונסון לקבל את מדיניות העמימות הישראלית סביב הגרעין ואישר למכור לישראל מטוסי סקייהוק ופאנטום תוך שהוא שקוע עד צוואר במלחמת וייטנאם.
השמדת חיל האוויר המצרי בששת הימיםהשמדת חיל האוויר המצרי בששת הימים
השמדת חיל האוויר המצרי בששת הימים
(צילום: ארכיון צה''ל במשרד הביטחון, מיקי אסטל, במחנה)
ולבסוף: ג'ונסון לא כפה על ישראל לסגת מהשטחים שנכבשו ב-67 כפי שדווייט אייזנהאואר חייב את דוד בן גוריון לצאת מסיני אחרי מבצע קדש. הוא רק הסכים עקרונית עם גישתו של לוי אשכול שהשטחים האלה יצטרכו בחלקם לשוב אל הערבים ולכן תמך בהחלטה 242 של מועצת הביטחון.
כאמור, הדעה הרווחת בישראל כיום, זו שראש הממשלה בנימין נתניהו מקפיד לטפח, היא שנשיאות טראמפ היא הדבר הטוב ביותר שקרה לנו, אבל הרשו לי לפקפק בכך. הצעדים שביצע הם דקלרטיביים בהשוואה למה שעשה ג'ונסון דה-פקטו.
ההכרה בירושלים כבירה חשובה – אך לא תהיה לה משמעות אם לא תוביל להתקדמות בתהליך המדיני עם הפלסטינים, ועובדה שהיא לא. וחשוב מכך: ראוי לזכור שטראמפ לא הכיר בגבולות ירושלים אלא הסתפק בהצהרה כללית. מבחינתו, ייתכן שגם מבשרת ציון יכולה להיות מוגדרת כבירה.
גם ההכרה ברמת הגולן כשטח ישראלי לא תרמה הרבה מעבר לטיפוח אגו של כמה אנשי ימין ואת השלט המיותם "רמת טראמפ" על קרקע שלא ברור אם ומתי ייבנה עליה משהו.
תוכנית "השלום" של הממשל הנוכחי היא נטולת היגיון ומתיימרת לקבוע שאפשר לנהל את הסכסוך כאילו אין לפלסטינים מה להגיד. על רקע זה, הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות – אף שהוא חשוב - לא משקף את המציאות ברוב המכריע של העולם הערבי, שעדיין מדבר על פתרון הבעיה הפלסטינית ברמה זו או אחרת לפני התקדמות מול ישראל, והעיד על כך שר החוץ הסעודי בביקורו האחרון בברלין.
וממילא, נצטרך להמתין ולראות אם טראמפ יזכה בנובמבר בכהונה שנייה, ועד כמה יהיה אוהד לישראל כשהוא משוחרר ממגבלות החשש להתמודדות על כהונה נוספת. אני אפילו לא מדבר על האפשרות שהמנצח יהיה ג'ו ביידן.
  • רועי גולדשלגר הוא עוזר ליו"ר ארגון "עמך" - המרכז הישראלי לתמיכה נפשית בניצולי השואה ובני הדור השני
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

פרסום ראשוני: 11:50 , 01.09.20