לפני יותר מ-20 שנה השתתפתי בדיון רחב וחשוב במועצה הארצית לתכנון כנציג משרד האוצר, והבעתי עמדה הפוכה לזו של שר הפנים, שהתקשה להשלים עם דבריי ונכנסנו לוויכוח טעון, עמוק ולא נעים. בעודי חוזר למשרד מהישיבה (חמש דקות הליכה), נקראתי אל שר האוצר. בייגה שוחט קרא לי וביקש לשמוע מה קרה. הסברתי לו באריכות ובסוף השיחה אמר לי שתי מילים: "טוב עשית", ואחר כך השלים: "תמשיכו להביע את העמדה המקצועית בצורה מכובדת ותזכרו שבסוף ההחלטות הן גם פוליטיות".
נזכרתי בסיפור הזה בגעגוע על רקע הקמפיין התקשורתי המתנהל בשבועות האחרונים שמלווה בלחצים נגד מינויו של עו"ד ינקי קוינט למנהל רשות מקרקעי ישראל בה מתנהלות מדי שנה מאות עסקאות בפטור ממכרז, עם השפעה כספית עצומה. עו"ד קוינט עבד ברשות שנים רבות ובתפקידו האחרון שם, כיועץ משפטי היה שומר סף שהתמודד עם לחצים עצומים על מנת להבטיח תקינות הליכים. גורמים עסקיים וסקטוריאליים מבינים שמשמעות מינויו למנהל הרשות תמנע אישור הטבות לא ראויות.
אסטרטגיית הקמפיין נגד מינויו מתמקדת בשני מרכיבים: הראשון - ניסיון לטעון על קרבה לכאורה לשר ליצמן, תוך "עטיפת" קרבה זו למינוי מטעמים פסולים, והשני על היותו כוחני, כאשר האינדיקציות לכוחנות זו היא עמידתו כיועץ משפטי ברשות מקרקעי ישראל על שמירת האינטרס הציבורי מול ניסיון של סקטורים מסוימים להימנע מלשלם דמי חכירה כמקובל, בשינוי ייעוד של קרקעות או בהחלטות שונות בפטור ממכרז. טוב תעשה ועדת האיתור אם תדע לא ליפול בפח שמנסים גורמים אינטרסנטיים לטמון לה, ודווקא להביע הערכה לפקידי ציבור שנלחמים על האינטרס הציבורי ולא חוששים לשלם מחיר בשומרם על הקופה הציבורית.
חשיבות חיזוק העצמאות של פקידי ציבור בכירים ושומרי סף, מתחזקת לאור המגמה שהתעצמה בשנה-שנתיים האחרונות: פוליטיקאים שעומדים בפני ביקורת על החלטות שקיבלו, במקום להסביר את הרציונל שעומד מאחורי החלטתם (אם קיים כזה), תוקפים וטוענים "לא הפקידים יחליטו". לפעמים זה נראה שקריטריון מרכזי לקבלת החלטה אצל חלק מהשרים הופך להיות "הפוך ממה שהמליצו לי".
אין חולק על כך שבמדינה מתוקנת, נבחרי הציבור צריכים וחייבים לקבל את ההחלטות, אבל חלק מרכזי בקבלת ההחלטות הוא תהליך גיבוש המדיניות. הבנה וחידוד של מטרת המדיניות, הערכת פוטנציאל השיפור ברווחת הציבור, לימוד החלופות השונות, משמעותן ועלותן למשלם המיסים הם חלק מרכזי בקבלת ההחלטה.
זה גם השלב שבו איכות הפקידות באה לידי ביטוי. הבנה לעומק של תהליכים, התבססות על נתונים ולמידה מתחומים וממקורות אחרים. יש לנו שירות ציבורי טוב שהולך ומשתפר ביכולות ניתוח מדיניות ואינו נופל ברמת הידע והיצירתיות ממדינות מתקדמות רבות. תחום ניתוח המדיניות התפתח מאוד בארץ בשני העשורים האחרונים, תחילה באקדמיה ובהמשך בתהליך הדרגתי המחלחל לשירות הציבורי, ומנחיל שימוש בכלים מתקדמים בתהליך ניתוח המדיניות.
גם בתהליכים מקצועיים של הערכת מדיניות, לגיטימי, ואף חובה לעיתים, להביא בחשבון שיקולי היתכנות פוליטית, פערים בערכים והשפעות עקיפות נוספות. אך שר שמקבל החלטות, בדגש על שימוש בכספי ציבור, חייב לתת לפקידות להציג בפניו את הנושא, השיקולים השונים והמלצותיהם המקצועיות. אחרי תהליך למידה ראוי, הוא יכול ואף צריך לקבל החלטה על פי מכלול הנתונים שעומדים בפניו לטובת הציבור, לתפיסתו. עלולה כמובן להתפתח ביקורת על החלטה בניגוד להמלצה שקיבל - וזה חלק מכללי המשחק. שר שקיבל החלטה בניגוד להמלצת הפקידות, צריך ואף ראוי שייתן על כך דין וחשבון ציבורי ויסביר את תפיסותיו ושיקוליו. זה חיוני להגברת אמון הציבור, ויפחית משמעותית את הטענות על בחינת שיקולים אישיים ואת תפיסת השחיתות שלצערנו במגמת עלייה.
הבעיה במגמה הנוכחית שהיא מעבירה מסר חד לפקידות הבכירה: אל תמליצו על מדיניות שלא מתאימה לשר. יתרה מכך, אל תתבטאו בהתאם לעמדתכם המקצועית, כי זה מעצים את הביקורת על ההחלטות של השרים. אך המדרון חלקלק: נשמע לחלקנו אולי הגיוני שמנכ"ל משרד לא יתראיין ויבקר החלטה של השר הממונה עליו. אבל מה יעשה המנכ"ל בדיון מקצועי שקודם להחלטה? הרי עמדות מקצועיות בנושאים מרכזיים ידלפו כנראה.
לצערי, אני נתקל בחודשים האחרונים ביותר ויותר תופעות של פקידים בכירים שחוששים להביע עמדות מוצקות בנושאים שעל סדר היום. הם חוששים להביע את דעתם, ולעיתים אפילו תומכים בדיעבד במדיניות שברור להם שהיא שגויה. אסור לנו להגיע למצב שזו תהיה הדרך המקובלת לקבלת החלטות. יותר מתמיד נדרש בימים אלו שנשמע עמדה מקצועית ברורה של פקידי ציבור בכירים, שהמערכת הציבורית תשכיל להבין את חובתם זו, ולגבות אותם, גם אם החלטות פוליטיות לגיטימיות ככל שיהיו, יובילו לכיוון אחר.
הכותב הוא חבר סגל בבית הספר פדרמן למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ולשעבר ראש אגף תקציבים במשרד האוצר
