מתפלל הולך מול כיפת הסלעמתפלל הולך מול כיפת הסלע
(צילום: רויטרס)
מבלי ששמנו לב, או שמא העדפנו להתעלם מכך, אחד הנושאים החשובים ביותר שעליהם דנו בדרך להסכמי השלום ההיסטוריים בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, וכנראה בקרוב גם סעודיה, הוא הר הבית; זה שדווקא אנחנו תמיד מנסים לחמוק מלעסוק בו, אבל הוא פה כדי להישאר.

כמה פעמים בשבועות האחרונים הכריזו בכירי הממשל האמריקני שההסכמים יאפשרו למוסלמים מהמדינות המדוברות, לצד מוסלמים מכל רחבי העולם, להתפלל במסגד אל-אקצא. נדלג באלגנטיות מעל העובדה שמישהו צריך ליידע את ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט שגם כיום רשאי כל מוסלמי שמגיע להר הבית, תייר או מקומי, להתפלל כאוות נפשו. נתמקד בכך שכל הטוב הזה קורה בעוד שלנו, היהודים, בני המקום ומי שבשבילם מדובר במקום הכי קדוש שיש, מדינת ישראל לא מתירה להתפלל בחופשיות.
זו האמת: בעוד שאנחנו צד מרכזי בהסכם שמבשר על כך שאזרחים ממדינות ערביות מהמפרץ יוכלו לתפוס מטוס ולהגיע להתפלל בירושלים, ישנם תושבי העיר, יהודים בלבד כמובן, שהדבר נאסר עליהם.
השלום המבורך, מעבר להיותו בשורה למזרח התיכון בפרט ולעולם בכלל, הוא הזדמנות לתיקון עוול בן 53 שנה; עוול שמעבר לביטויו המעשי בדמות מתן הסכמה דה-פקטו להשמדת עתיקות והיסטוריה בהר הבית, מניעת תפילה יהודית וחופש תנועה, ובעבר הלא רחוק אף מניעת שתיית מים - כולל גם התכחשות וניכור כלפי החשוב בקודשי האומה, שנשכח והוזנח מכל הבחינות.
נציגי משפחות המלוכה באמירויות ובבחריין, כך כבר ברור לפי התבטאויותיהם והתבטאויות מקורביהם, לא מתכחשים לזכויות העם היהודי על ירושלים ובפרט על הר הבית ואינם עוינים אותן. הם - שהחליטו לקיים שלום על בסיס אינטרסים משותפים תוך הבנה שהצד ה"פלסטיני" מתבצר בעמדת השנאה, ההסתה והטרור – מסתכלים קדימה אל עתיד טוב יותר, שבו יוכלו להתפלל יחד יהודים ומוסלמים בהר הבית.
אם את ההזדמנות של שנת 1967 בזבזנו לטובת ביסוס הכותל המערבי כמקום תפילה כמעט חלופי להר הבית, ההזדמנות לתיקון היסטורי בפתח שנת תשפ"א היא מוחשית ואמיתית.
הרשות הפלסטינית, ממלכת ירדן ושלל הגורמים האסלאמיסטיים הקיצוניים העוינים כל בדל נוכחות יהודית בירושלים, מוכרחים להיזנח ולהיזרק אל מתחת לגלגלי ההיסטוריה. מנגד, ראשי מדינות ערביות שכן מכירים במורשת היהודית בהר צריכים להפוך להיות שותפים פעילים ליצירת שחר של יום חדש, שבמסגרתו הוא יוכל להיות מקום פתוח לבני כל הדתות תחת ריבונות ישראלית חזקה. "בית תפילה לכל העמים", כפי שכתב הנביא ישעיה.
בשנים האחרונות התרגלנו למרבה הצער למחזה אבסורדי: בכירי תבל מגיעים לביקור בישראל, ודווקא בהר הבית, בלב ירושלים, הם מלווים על ידי הווקף הירדני והרשות הפלסטינית. רק בינואר האחרון ראינו זאת בביקורו של נשיא צרפת עמנואל מקרון.
במסגרת הביקור הצפוי של המשלחת מהאמירויות בישראל צריך ראש הממשלה בנימין נתניהו או מי מטעמו ללוות אותם בסיור בהר הבית. ממילא השליט האמירתי יחפוץ לבקר בהר, השאלה היא רק אם ילווה על ידי נציג ישראלי, או חלילה על ידי אחד הגורמים העוינים לנו.
חשוב להבהיר: הר הבית היה, הווה ויהיה קודם כל מקום ישראלי ויהודי, אך ידהּ של היהדות, גם בהר הבית, תמיד צריכה להיות מושטת למי שחפץ להפוך אותו למקום של שלום ותפילה משותפת.
התנאי לכך שמציאות חדשה תתממש הוא שגם אנחנו נאמין בה, ונעשה את התיקון ההיסטורי המתבקש: נחזיר את הר הבית להיות לב האומה, לב הישראליוּת ולב הציונות. כשאנחנו נשוב להאמין בפה מלא ובלי להתנצל בזכותנו ההיסטורית בהר הבית, יצטרפו גם האמירתים, הבחריינים, האמריקנים ושאר שוחרי השלום בעולם.
  • תום ניסני הוא יו"ר תנועת "סטודנטים למען הר הבית"

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com