1 צפייה בגלריה
שער שכם
שער שכם
החגיגות בשער שכם לאחר הסרת המחסומים, השבוע
(צילום: רויטרס)
לנוכח ההתקפלות האחרונה של המשטרה בשער שכם ניתן לומר שישראל שוב מיישמת מדיניות של דיכוי רכרוכי כלפי הפלסטינים: בהתחלה היא רומסת זכויות כמו חופש התנועה והפולחן בתקופה ובאזור שמאופיינים ברגישות רבה למוסלמים, ואז מתקפלת לאחר הפעלה מאסיבית של כוח ואלימות מצד המדוכאים. הדפוס הזה חוזר על עצמו שוב ושוב – מפרשת המגנומטרים והמצלמות בהר הבית ב-2017 ועד שלל מקרים של ענישה קולקטיבית כלפי רצועת עזה המוסרת בלחץ ירי רקטי של חמאס.
בכך שולחת ישראל מסר לפלסטינים שלפיו היא נכונה לדיכוי ושרק אלימות תסיט אותה מדרכה. זו המדיניות הרעה בכל העולמות: מחקרים על טרור ואלימות פוליטית, כמו זה של הסוציולוג הישראלי-קנדי ערן שור, קושרים שיעורים גבוהים של אלימות הן לתנאים של דיכוי והפרת זכויות אדם והן לתנאים שבהם ברור למבצעי הטרור כי האלימות היא כלי יעיל. ישראל מצליחה לספק את שני התנאים הללו.
במקום לנהוג במיעוט הפלסטיני ראשית כל בשוויון וכבוד ואז להיות נוקשה כלפי פרטים אלימים באופן נקודתי וממוקד (מדיניות שניתן לכנות "הוגנות קשוחה"), מיישמת ישראל ענישה קולקטיבית כלפי הערבים, בוז לזכויות האדם שלהם ודיכוי שנדחק קצת רק לנוכח אלימות משמעותית. כאמור, דיכוי רכרוכי.
למרבה הצער אף גורם פוליטי בישראל לא מצביע על הדפוס הזה. השמאל רואה את הדיכוי, הימין רואה את הרכרוכיות, ושתי תמונות העולם הללו מוצגות כחלופות מתנגשות שיש להכריע ביניהן.
שמירה על זכויות אדם מחייבת מדינה חזקה הנכונה להפעיל את הכוח שלה בנחישות אבל גם באופן מושכל. ירושלים היא עיר שרבים בה הגורמים המסוגלים להגיע לאלימות ולכן נדרשת מדיניות של הוגנות קשוחה
בעולם מתוקן ישראל מלכתחילה לא הייתה מציבה את המחסומים בשער שכם. מהלך כזה בחודש הרמדאן, מעבר להיותו תקדים מתריס, גם מגביל את חופש התנועה של מוסלמים במרחב ציבורי (וזאת להבדיל מהר הבית, שמעמדו מורכב יותר והוא חלק ממתחם דתי של הוואקף, ולכן הגבלת תנועת היהודים שם היא סוגייה יותר מורכבת).
יתירה מכך, בעולם מתוקן כל צורת ההתנהלות כלפי הפלסטינים - בגדה או בישראל בכללה - לא הייתה מבוססת על דיכוי ואפליה, ולכן לא היה צורך להתקפל. ההתקפלויות של ישראל נובעות מחוסר היכולת שלה לדכא את הפלסטינים "עד הסוף", כלומר, לתחזק משטר דיכוי טוטאלי הרומס את המיעוטים ומתנגדי המשטר עד כדי כך שהללו חוששים להתקומם. זה משהו שקורה במדינות דיקטטוריות כמו סין, אף שגם שם יש לעיתים התקוממויות אלימות, כולל אינתיפאדה טיבטית קטנה שהתרחשה בבירה להסה ב-2008.
עימותים בשער שכם בשבוע שעבר
(צילום: נדב אבס, חיים גולדיטש)

דיכוי בכל הכוח מחייב רמיסה בוטה של עקרונות דמוקרטיים, הוא צפוי לזלוג ולפגוע גם באזרחים שאינם שייכים למיעוט המדוכא ולעלות במחיר רב מבחינת הלגיטימציה והסחר הבינלאומיים. לפיכך נתקעת ישראל במצב ביניים של דיכוי בחצי הכוח, שהופך מהר מאוד לדיכוי מתקפל ורכרוכי.
יריב מוהרד''ר יריב מוהר
וכאן מגיעה הנקודה שבישראל עיוורים לה: שמירה על זכויות אדם אינה גישה של יד רכה. כן, היא בעד דיאלוג ככל הניתן, אבל היא מחייבת הצבת קווים אדומים הן למדינה והן לאזרחים. מחד המדינה מחויבת לא לפגוע בזכויות של מיעוטיה או אזרחיה, ומאידך היא מחויבת לנקוט יד קשה כלפי מי שמבצעים פשעי שנאה על רקע גזעני או לאומני.
לפיכך, שמירה על זכויות אדם מחייבת בפועל מדינה חזקה הנכונה להפעיל את הכוח שלה בנחישות אבל גם באופן מדויק ומושכל. ירושלים היא עיר שרבים בה הגורמים המסוגלים להגיע לאלימות - פלסטינים, נוער שוליים המקורב לרעיונות של תנועת כך וכו' - ולכן נדרשת שם ביתר שאת מדיניות של הוגנות קשוחה כדי לקיים חיים ראויים.
  • ד"ר יריב מוהר הוא סוציולוג שחוקר הנעה לפעולה למחאות, מהומות וטרור. פעיל בתחום זכויות אדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com