ג'יבריל רג'וב וסאלח אל-עארוריג'יבריל רג'וב וסאלח אל-עארורי
ג'יבריל רג'וב
(צילום: AFP)
מתוך השפל העמוק שבו שרויה כיום המערכת הפלסטינית, דורך כוכבו של ג'בריל רג'וב, ממנהיגי הפתח ומאנשי המפתח ברשות. הוא בונה את עצמו מתוך המשבר האסטרטגי, ומסתייע בו כדי לפלס את דרכו אל כס הנשיאות ברמאללה ביום שאחרי אבו מאזן.

רג'וב מבסס את מעמדו תוך התרסה חריפה כלפי ישראל: הן מאמץ נמרץ לקידום הפיוס בין הרשות לחמאס, ובמיוחד עריכת בחירות בזמן הקרוב, והן קריאה לביטול כלל ההסכמים המדיניים עם ישראל ולקידום "התנגדות עממית" (המינוח הפלסטיני לדגם המאבק המבוסס בעיקרו על הפרות סדר), דבר שלשיטת רג'וב יאפשר שיתוף פעולה עם חמאס ויתקבל בהבנה ואף באהדה בזירה הבינלאומית.
יתר בכירי הרשות, ובראשם אבו מאזן מפגינים זהירות ואף הסתייגות מהמהלכים שמקדם רג'וב, ובראשם הפיוס, אולם פעילותו הנמרצת עלולה להביא בכל זאת למימושם, מה שיהווה חזרה לדפוס השכיח בהיסטוריה הפלסטינית שבמסגרתו מנהיגים מגיעים למצבי ביש שאותם לא תכננו ובהם לא רצו כלל.
רג'וב אינו עוד בעל שררה משורות הממסד הפוליטי, הביטחוני או הכלכלי של הרשות. הוא מנהיג אותנטי המשקף דיוקן של דור שהנהיג את השטחים ערב האינתיפאדה הראשונה ובמהלכה, נדחק הצידה על ידי "הנהגת תוניס" שהשתלטה על הרשות, וצפוי לאחוז בהגה נוכח היעלמות דור המייסדים, שאבו מאזן מהווה שריד אחרון (ורב עוצמה) שלו.
לפחות כרגע נראה שרג'וב מתחיל לפתח יתרון מסוים על פני יתר המועמדים לירושה. מהלכיו משקפים שילוב בין אמביציה לשמש המנהיג הלאומי הבא (אף שאינו מכריז על כך בפומבי), לבין מאפיינים אישיים חיוניים לצורך התבססות כמנהיג לאומי, ובראשם השתייכות למשפחת פריפריה (מהעיירה דורא בדרום הר חברון), שבה חיים זה לצד חברים בכירים בפתח ובחמאס; צמיחה מתוך פעילות השטח של הפתח; שנות מאסר רבות (במהלכן הוא גם תרגם לערבית את הספר "המרד" של מנחם בגין), ופיקוד על מערך ביטחון ברשות.
נראה שרג'וב מתחיל לפתח יתרון מסוים על פני יתר המועמדים לירושה. מהלכיו משקפים שילוב בין אמביציה לבין מאפיינים אישיים חיוניים לצורך התבססות כמנהיג לאומי
למרות הישגיו האחרונים, דבר לא מובטח בהקשרי היום שאחרי. לרג'וב יריבים רבים שעוינותם כלפיו וחששם ממנו גוברים, ויכולים למצוא ביטוי בחיכוכים אלימים בעתיד. מה גם שהוא עצמו עדיין לא ביסס מעמד ציבורי איתן או מצליח להצטייר כנושא של חזון מיוחד. זאת במיוחד בעיני הדור הצעיר שמאס בפוליטיקה המושחתת ומתקשה לראות כיצד המשך נפנוף בסיסמאות מהפכה ומאבק מסייע לבנות עתיד אישי וקולקטיבי טוב יותר.
למרות עיסוקה האינטנסיבי בסוגיות הקורונה, הכלכלה והמשבר הפוליטי, על ישראל להיות ערנית להתפתחויות במערכת הפלסטינית, ובכלל זאת גם להתחזקותו ההדרגתית של רג'וב. אם ימשיך לדבוק בסיסמאות שבהן הוא מנופף כיום, קל וחומר לנסות ולממשן, הוא עלול להתרחק מהתואר יורשו של אבו מאזן ולהתקרב הרבה יותר לתואר "יורשו של ערפאת", על כל המשתמע מכך באשר למדיניות ישראל כלפיו.
נוכח המצב הזה על ישראל לנקוט גישה זהירה: אסור שתפגין מעורבות בהתנהלות הפנים-פלסטינית בנושא היום שאחרי, קל וחומר תנסה "להמליך מלכים" (דבר שהסתיים בכישלונות צורבים בעבר), אולם חשוב שתפגין ערנות להתפתחות סכנות אסטרטגיות.
בשלב הנוכחי מומלצים שני מהלכים מרכזיים: הראשון - הבהרות בכל ערוץ אפשרי - חשאי, דרך מתווכים חיצוניים ובאמצעות המדיה - לרג'וב עצמו, לצמרת הפלסטינית ולציבור הרחב מה עלול להיות המחיר שהם ישלמו את יתממשו הסיסמאות המתריסות הנישאות כרגע.
השני, והחשוב יותר, הוא קידום מאמץ נמרץ על מנת לסיים את המשבר החריף עם הרשות הנמשך מאז 19 במאי, שמהווה קרקע נוחה להתפתחות רעיונות ומעשים קיצוניים, ומגביר את הסיכוי לערעור היציבות האזרחית והביטחונית ביהודה ושומרון, המהווה נכס אסטרטגי ראשון במעלה מבחינת ישראל.
  • מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ורכז פרויקט במכון ה-INSS

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com