(צילום: בועז אופנהיים)
יומיים בלבד חיכה דונלד טראמפ לאחר מותה של שופטת העליון רות ביידר גינסבורג, המשפטנית הנערצת שתרמה במידה יוצאת דופן לקידום שוויון זכויות אזרחי בארה"ב. ההספד הממלכתי שנשא לכבודה התחלף במפגן ציני של אופורטוניזם, כשהבהיר שבכוונתו למנות במקומה שופט או שופטת שיגדילו את הרוב השמרני הקיים בלאו הכי בבית המשפט העליון (מחמישה שמרנים מול ארבעה ליברלים, לשישה מול שלושה).

בניגוד לישראל, הליך מינוי השופטים לעליון בארה"ב אמור להיות פוליטי. האיזון מושג על ידי כך שהשופטים זוכים לקביעות לכל חייהם, וכל נשיא יכול לקדם מינוי מועמדים הקרובים לו בהשקפת עולמם. אולם הצעד הנוכחי של טראמפ מעורר זעם בקרב המחנה הליברלי, התופס אותו כחריגה לא הוגנת מכללי המשחק.
רק ב-2016 מנע מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, מיץ' מקונל, מברק אובמה למנות מחליף ליברלי לשופט השמרן אנטונין סקאליה שהלך לעולמו, בטענה שלא ראוי לעשות זאת תשעה חודשים בלבד לפני הבחירות לנשיאות. למרבה האירוניה, כיום תומך מקונל בהצעתו של טראמפ לבצע מהלך זהה אף שנותרו פחות משישה שבועות עד הבחירות בארה"ב.
נראה כי לא רק את התקדים שהם עצמם קבעו, אלא גם את משאלתה האחרונה של ביידר גינסבורג – שימונה לה מחליף רק לאחר שייבחר נשיא חדש – לא מתכוונים הרפובליקנים לכבד.
האם יש קשר בין המחטף הכוחני והחפוז של טראמפ לבין יוזמות כמו פסקת ההתגברות, חוק היועמ"שים וביטול הוועדה למינוי שופטים, שהנהגת הימין בישראל ניסתה לקדם? על פניו ההשוואה נראית מופרכת. המהלך של טראמפ, מקומם ככל שיהיה, נעשה במסגרת מערך מורכב של איזונים ובלמים בין רשויות הממשל האמריקניות, שחסרונו מורגש מאוד בישראל. אצלנו, לעומת זאת, דווקא היעדר הפרדת מספקת בין רשויות הביא למה שנראה כתנועת מטוטלת בין תפיסה מרחיבה של אקטיביזם שיפוטי, לבין ניסיון למנוע כל פיקוח של הרשות השופטת על הממשלה.
(צילום: שחר גולדשטיין)

אולם הדמיון בין מהלכי הימין בישראל ובארה"ב ביחס לרשות השופטת טמון בתכלית הזהה שהם מיועדים למלא ובהבנה כי חלק מהמאבק האידיאולוגי עובר דרך בית המשפט העליון. קו ישר נמתח בין הניסיון של טראמפ לנצל את מותה של ביידר גינסבורג כדי למנות שופט שמרני במקומה רגע לפני הבחירות – לבין פסקת ההתגברות וביטול הוועדה למינוי שופטים בישראל. כדי לערער את יסודות הדמוקרטיה חותר הימין הפופוליסטי – שם וכאן –להשתלט על בית המשפט או לסלקו מהדרך.
במקום להתמקד בביקורת עקרונית - מוצדקת בחלקה - על אקטיביזם שיפוטי מופרז, המהלכים של הנהגת הימין הישראלי שהוזכרו לעיל נועדו ליצור חוסר-איזון נגדי, ולהכפיף את הרשות השופטת למבצעת. הפוליטיקאים שהובילו את אותם מהלכים להחלשת בית המשפט העליון, הם גם אלו שקידמו יוזמות כ"חוק ההסדרה" או קיצוץ שכר מסתננים. כפי שבישראל ספג העליון מתקפה מימין משום שמנע הכשרת גזל קרקעות פרטיות של פלסטינים, כך מקבילו האמריקני זכה לקיתונות של זעם מטראמפ על כך שעצר את תוכניתו לגירוש מהגרים.
בשני המקרים, ההשתלחות ברשות השופטת על כך שהיא מבצעת את תפקידה ומונעת מהלכים לא חוקתיים, אינה מיועדת לרפורמה מבנית לגיטימית ואולי אף נחוצה – אלא להפך, לפגיעה ביסודות המשטר הדמוקרטי של המדינה.
שם וכאן מדובר בחלק מאסטרטגיה רחבה בהרבה. זו כוללת הסתה נגד יריבים פוליטיים ותקשורת חופשית, פוליטיקת שנאה המעמיקה שסעים חברתיים שמהם היא ניזונה, ופגיעה במוסדות ממלכתיים ומוסכמות יסוד שלטוניות. האופק העגום של כל אלו ניבט אלינו בדמות מדינות כהונגריה ופולין, שקשה עוד להגדיר כדמוקרטיות.
הדמוקרטיה המערבית עומדת כיום תחת מתקפה מצד כוחות פוליטיים המתנגדים לה – ויש להגן עליה ללא פשרות בכל האמצעים החוקיים והלגיטימיים הנדרשים לשם כך. ההכרה בכך היא המכנה המשותף בין We must now be ruthless – מסיסמאות המחאה נגד המחטף של טראמפ – לבין הדגלים השחורים המונפים בבלפור נגד המשך הפגיעה של בנימין נתניהו בדמוקרטיה הישראלית.
  • ניר רייזלר הוא מנהל התוכן של קרן ברל כצנלסון

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com