איתן מור, ששוחרר לפני כחודשיים משבי חמאס אחרי 738 ימים בעזה, התראיין ל"מקור ראשון" וסיפר על הרגע שבו נחטף ב-7 באוקטובר, על הימים הקשים בשבי, על השיחות שקיים עם עז א-דין חדאד - וגם על הביקורות שספג אביו צביקה מור, יו"ר פורום תקווה, במהלך שהותו בשבי.
איתן (25) נחטף ממסיבת הנובה ברעים, שם עבד כמאבטח לא חמוש. לפני שנחטף הוא עוד הספיק לסייע למבלים אחרים שנקלעו לאש המחבלים, יחד עם חברו אליקים ליבמן ז"ל, שנרצח באותו יום. בשלב מסוים, הוא סיפר, "הגענו לאיזה קפל קרקע, התחבאנו שם. ראינו שריפות, שמענו ירי. אמרתי לרום ברסלבסקי, שנחטף גם הוא, שראיתי גופות של בנות שאני רוצה לפנות. הלכנו שנינו והתחלנו לסחוב את שירה איילון ז"ל. ביקשתי מעוד שניים שיבואו לעזור ושמנו אותה באיזו גומחה. ואז באנו לקחת מישהי נוספת, שעברה אלימות קשה, אבל לא הספקנו".
איתן נחטף כשחזר לשטח המסיבה כדי לחפש את חברו אליקים, יחד עם רום ברסלבסקי. "בדרך אנחנו רואים אנשים גוססים ונופלים, ואי אפשר לעזור להם. אי אפשר לעשות כלום", שחזר. "פתאום מגיעים לכיווננו שלושה מחבלים עם וסטים, צועקים לנו בערבית לעצור. הם היו במרחק של 30 מטר. התחלנו לרוץ, והאמת שאין לי מושג איך נשארתי בחיים. הם ירו עלינו, והכדורים שרקו לי ליד הראש. ראינו טרקטורונים של אבטחה, ורום שאל אם נתניע. אמרתי לו שלא נספיק, שעדיף להמשיך לרוץ. הצלחנו להימלט מהם, אבל אחר כך תפסו אותנו 'בלתי מעורבים'.
"את רום תפסו חמישה אנשים והורידו אותו לרצפה, אותי תפסו שניים. אחד עזב והמשיך לרום, את השני הצלחתי לדחוף. נתתי לו בוקס והמשכתי לרוץ. היה באדמה שקע קטן עם שיחים, קפצתי לשם. אבל אז תפסו אותי שמונה בלתי מעורבים, חלק מהם ילדים, אולי בכיתה ג'. היו להם סכינים, מסורים, פטישים. וכולם יחד מפוצצים אותי מכות, עם כל מה שיש להם. הצמידו אליי סכין, הייתי בטוח שאני הולך למות עכשיו. ואז הגדול מביניהם אומר לי באנגלית 'או שתמות עכשיו או שתבוא איתנו לעזה'. אמרתי 'לעזה'".
על הדרך לעזה ברכב עם המחבלים סיפר: "פירקו אותי מכות, אבל הייתי עוד באדרנלין מכל השעות שלפני, אז לא הרגשתי את הכאבים. ברגעים האלה הכנסתי לעצמי לראש שזה המצב עכשיו ואני ככל הנראה הולך למות, או שיחתכו לי את הידיים, או שאני לא יודע מה חמאס יעשו לי שם. הכנתי את עצמי לגרוע מכל. פשוט חיכיתי לראות כמה חרא אני הולך לאכול. וכשצילמו, עשיתי לייק. מיד אחרי זה הם צעקו עליי 'אוסקוט' והורידו לי את היד למטה. הבנתי שאני הולך לעזה, מי יודע לכמה שנים, מי יודע אם אחזור בחיים".
"הלבישו אותי כמו עזתי, שמו עליי כובע", סיפר על הרגעים הראשונים ברצועה. "אחרי שעה בערך הגיע ג'יפ אפור, ולקחו אותי למקום ליד בית החולים האינדונזי. שם אני מחכה, לחוץ של החיים, חשבתי אז שאני החטוף היחיד. נכנסו שני חמאסניקים לרכב, אחד מהם מקלל אותי ואני לא מבין מה הוא רוצה. ואני מתייבש ברכב, וחם".
אחרי יותר משעה נכנס לרכב עז א-דין חדאד, מח"ט עזה שנחשב כיום לראש הזרוע הצבאית של חמאס. "הוא היה חבוש כובע, התחיל לדבר איתי בעברית. אמר 'אל תדאג, עוד שבועיים אתה יוצא מפה'. לקח ממני פרטים, את השם שלי, השם של אבא, תעודת זהות, מספר טלפון שלי, של אבא". איתן אמר כי הוא לא ידע במי מדובר: "ככל שישבתי בעזה, הבנתי. בהמשך, בשנתיים שאחרי, ישבתי איתו עוד כמה פעמים". הוא חושב כי חדאד באמת האמין שתוך שבועיים הוא ייצא: "הם חשבו שהמדינה תתקפל בגלל כל החטופים".
"האמת שהוא איש חכם, אינטלקטואל", סיפר איתן על חדאד. "הוא למד את האויב, אותנו, כמו שצריך. דיבר איתנו בין היתר על איך הם תכננו את 7 באוקטובר, הראה ידע רחב מאוד בכל מה שנוגע לצבא. אני מודה שהוא יודע יותר טוב ממני, ואני חושב שיותר מרוב חיילי צה"ל, על הצבא. הם אובססיביים כלפינו. יודעים המון. הלוואי שמערכת הביטחון שלנו תהיה מעתה ואילך אובססיבית כלפיהם כמו שהם כלפינו".
"היו שובים שאמרו לי 'אבא שלך אוהב את נתניהו'"
על הימים הראשונים בשבי, אותם בילה במחסן נטוש, סיפר: "היו שלושה ימים קשים עם ידיים מאחורי הגב. לא הצלחתי לישון, לא הצלחתי לשכב, כלום. אחרי שלושה ימים היה שובה אחד עם קצת יותר חמלה. אמרתי לו שאני לא יכול ככה, והוא עשה חור בקיר, וקשר אותי לשם עם יד אחת. ככה הייתי יכול לשכב כמו שצריך. באחד הימים הגיע אחד יותר קשוח, שגם גנב לי את הנעליים. הוא גם חִשמל אותי, קילל וזלזל, אבל הכי הטריף אותי שהוא לקח לי את הנעליים. הביאו לי אחר כך איזה זוג שהיה גדול עליי בכמה מידות, הייתי נופל איתן".
כחודש אחרי תחילת המלחמה הורד איתן בפעם הראשונה למנהרה. "האמת ששמחתי, כי ההפצצות בתחילת המלחמה היו אינטנסיביות מאוד. באו על העיר עזה חמש חטיבות, לחץ צבאי מסיבי. זה מפחיד מאוד. 7 באוקטובר היה רק סיפתח לפחדים. למשל, כשאתה יושב בלילה והצבא מוריד סביבך בניינים, אתה רק מחכה למוות. גם החמאסניקים מתים מפחד, אבל הם פחות מפחדים מהמוות. מבחינתם, לשבת עם חטופים זו אחלה עבודה. הם מקבלים אוכל ומקום להיות בו".
4 צפייה בגלריה
איתן לצד אביו צביקה. "ידעתי שהוא נלחם, ושהוא פחות מסכים עם ההפגנות שדרשו לשחרר בכל מצב"
(צילום: שלו שלום)
איתן סיפר כיצד הצליח להעביר את הימים בשבי: "הייתי משתגע, בוהה בקיר. במצטבר, יותר משנה במשך כל התקופה הייתי לבד. עברתי הרבה תחלופות ומקומות. אז ביקשתי ממישהו שם שיכתוב לי את האותיות בערבית, למדתי אותן והתחלתי לקרוא. הגעתי למצב שקראתי ספרים בערבית, יודע לכתוב, מדבר שוטף, כולל ביטויים שלהם. לא זוכר שהתקלחתי הרבה. אם הייתי למעלה, אז כל שבועיים בערך. פעם אחת לא נתנו לי לאכול כמו שצריך, וכשהלכתי לשירותים ראיתי פיתה עם זעתר, ודחפתי אותה מהר. הוא תפס אותי, ואז כן. הרביץ לי מכות מכות. אחר כך התנצל".
לדברי איתן, "הקושי הוא הבלתי נודע, הידיעה שאני יכול למות כל רגע. חוסר האונים. להיות שם זו בעצם השלמה עם המוות.בהתחלה הייתי יותר אופטימי. עם הזמן הבנתי שחמאס לא מוותרים, וגם הממשלה לא מוותרת. הבנתי שהדבר הכי טוב, שיכול להקל עליי הוא פשוט להשלים עם זה שאני אמות בעזה. אמות או אחזור אחרי הרבה שנים. ההשלמה הזו עזרה לי לחיות את הרגע. זה, ולומר תודה בכל ערב על זה שנשארתי עוד יום בחיים. שכחתי כבר מהארץ. הייתי חושב לפעמים על ההורים, על המשפחה, על נזי הכלבה, על החברים, אבל זה היה כמו בחלום רחוק מאוד".
על הרעב סיפר: "הקושי הגדול הוא לקבל ארוחה קטנה שלא משביעה אותך, ועכשיו אתה צריך לחכות עוד 24 שעות. הצלחת הקטנה הזו היא השיא של היום שלך, והוא נמשך חמש דקות גג. אתה אומר לעצמך 'תחשוב על המשפחה' אבל המוח שלך חושב רק על אוכל. אתה מנסה לחשוב על סבתא, אבל איכשהו המחשבות נודדות לקציצות שהיא מכינה. איזה טעם יש להן. ולמרות כל זאת, הקפדנו מדי ערב לומר תודה על מה שהיה באותו יום".
איתן מור שב לביתו, 26.10
(צילום: גיל יוחנן)
איתן סיפר כי השובים התייחסו לפעילות של אביו, צביקה מור, יו"ר פורום תקווה שלאורך המלחמה הביע התנגדות לעסקאות חטופים "בכל מחיר". לדבריו, "היו שובים שאמרו לי 'אבא שלך אוהב את נתניהו, הוא מעדיף להמשיך להילחם בנו'. חדאד אמר פעם אחת שאבא שלי אוהב אותי, אבל שיש לו דרכים משלו. אני ידעתי שהוא נלחם, ושהוא פחות מסכים עם ההפגנות שדרשו לשחרר בכל מצב. אני מצדיע לאבא, מעריץ אותו, הוא בחור חזק. אומר את האמת בפנים, בצורה מכובדת. חושב על המדינה לפני שהוא חושב על עצמו. ואני רוצה לומר לו תודה על זה שהוא היה חזק בשביל כל המשפחה ובשבילי.
"לפעמים אנשים מלכלכים עלינו, 'אתם המתנחלים, גרים בקריית ארבע', ואני רוצה לומר שהרבה חמאסניקים אמרו לי שזה לא משנה אם אתה מקריית ארבע או מתל אביב. לשנינו הם קוראים מתנחלים. 'מוסתאותנין'. לא משנה אם יעמוד לפניהם עכשיו מישהו שהוא מכאן או משם, הם יירו בכולנו. הם אומרים שהם יילחמו עד המוות, שהם יעשו עוד 7 באוקטובר, הם מחנכים את הילדים שלהם לזה".
