1 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט בהערכת מצב בזירת הפיגוע
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט בהערכת מצב בזירת הפיגוע
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט בהערכת מצב
( צילום: חיים צח / לע"מ)
הדיון הער בתקשורת הישראלית, וגם בחדרים סגורים יותר, בשאלה אם האירועים הביטחוניים האחרונים נבעו מתכנון מוקדם של יד מכוונת שמקורה באיראן, מבטא בעיקר את המגבלות וההטיות הקבועות של החשיבה הביטחונית אצלנו. המציאות היא כנראה סבוכה, כאוטית ומאתגרת הרבה יותר - וכך גם השינויים הנדרשים במדיניות ישראל.
למערכות מערביות סדורות יש צורך לארגן את הדברים על פי התבניות המוכרות להן: שרשרת פיקוד, אישור של מבצעים ותיאום בין-זרועי. זה עוזר לנו לפרש את העולם, ומשמר את האשליה שאם רק נביא את ידיעת הזהב ונמצא את המנוף הנכון, נדע מה קורה ומה לעשות. זה גם פוטר אותנו מאחריות, אף שישראל היא הגורם החזק והמשפיע ביותר באזור: זה לא אנחנו, זה המן הרשע ועושי דברו.
רק שאויבי ישראל אינם חושבים ואינם נוהגים כך - ולכן המודיעין הישראלי המהולל, שמצטיין בלהביא מטרות לתקיפה, כושל פעם אחר פעם בניתוח המקרו. זה בא לידי ביטוי, רק כדוגמה אחת, במבצע צוק איתן, כאשר המודיעין אמר פעם אחר פעם שחמאס יסכים להפסקת אש, ופעם אחר פעם זה לא קרה. לכך נוסף הצורך הפוליטי-מערכתי בישראל לכוון באופן אוטומטי את האצבע המאשימה אל איראן, הארכי-אויב שמספק לכאורה תשובה אחת, נכונה תמיד, לכל סוגייה ביטחונית.
איראן אכן בונה את חיזבאללה ומממנת חלק ניכר מתקציב הזרוע הצבאית של חמאס. אבל היא אינה המפקדה הראשית, והארגונים האלה אינם פיקוד הצפון והמערב שלה. והאירועים האחרונים הם רשת הרבה יותר מאשר צינור: הם נובעים מתובנות מתלכדות של כלל האויבים, לגבי משמעותה של המדיניות הישראלית הכושלת בעשור האחרון. כדי לממש אותן לא צריך פקודת מבצע, אלא רק הבנה של ההזדמנויות.
כל ממשלות ישראל האחרונות נקטו אותה מדיניות: חיזוק חמאס, הן במובנים חומריים והן בהכרה בריבונותו ברצועה מחד ואי-מימוש האחריות הנגזרת ממנה מאידך. היא נבעה (אצל בנימין נתניהו) מרצון להחליש את הרשות ולחסל אפשרות להקמת המדינה הפלסטינית, מכך שמטרת המלחמה היחידה של ישראל, בכל החזיתות, היא לחזור כמה שיותר מהר לשקט זמני, תוך רהב רטורי על "שיקום ההרתעה". זה מה שהצבא מציע, זה מה שהממשלה מחליטה, וזה מה שהציבור רוצה.
גם בצפון הפעלת הכוח מתמקדת במב"מ, גאוות צה"ל מזה עשור, שהפכה ממבצעים מוגבלים נגד התחמשות חיזבאללה בנשק מתקדם למערכה נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, תוך התגאות במספר ההפצצות ובמודיעין המדויק שמאחוריהן. אלא שהתנהגות ישראל לימדה את אויביה, ובראשם חיזבאללה, שהציווי העליון המנחה את הפעילות שלנו הוא להימנע ממלחמה.

חמאס, שמטרת הביניים שלו היא השתלטות על יהודה ושומרון, למד שישראל עוזרת לאתוס ההתנגדות שלו לנצח, וב"שומר החומות" למד גם שהר הבית הוא נושא שיכול לתת לגיטימציה מוחלטת לירי, ואף לעורר מהומות בתוך ישראל עצמה. חיזבאללה למד שהוא יכול להעז, ולחזק את טענתו שהוא מגן לבנון, גם כשהכאוס מבית מחליש את מעמדו הפוליטי. ואיראן למדה שהיא יכולה לסייע בהשראה ותמיכה חומרית ליצירת מב"מ משלה מול ישראל, מטריד הרבה יותר מהפצצות השיירות שאנחנו מבצעים בלבנון.
בניגוד לישראל, דווקא האויב, על פלגיו השונים, נוהג על פי הכלל שטבע ראש אגף המבצעים לשעבר, ניצן אלון, כשטען ש"הרוצה במב"מ ייכון למלחמה". חמאס וחיזבאללה אינם חפצים בהתלקחות. אבל הם מוכנים לקחת את הסיכון, מה שמגביר עוד יותר את הסיכוי למיסקלקולציה ולגלישה למערכה של ממש - והפעם רב-חזיתית, מהמעגל הרחוק ועד לתוך ישראל פנימה.
לכך נוספה, כתבלין אחרון, ההתנהגות חסרת הרסן של הממשלה הנוכחית, שבעיתוי הרגיש של רמדאן שפכה דלק על המדורה בהר הבית. הסערה הפנימית בישראל לא הייתה גורם להתלקחות, אבל על הרקע שלה תחושת חוסר האונים וערעור היסודות אצלנו רק התחזקה.
עפר שלח אולפן ynetעפר שלחצילום: הדר יואביאן
אז מה עושים? מתחילים בדיון, שכמוהו לא היה כאן מזמן, על אסטרטגיה ביטחונית כוללת, ונגמלים מהפעלת כוח לשמו, שרק מלמדת את האויב כמה אנחנו חוששים ממערכה גדולה. מסתכלים על הסוגייה הפלסטינית במבט שהוא יותר מאשר "לנהל את הסכסוך", תוך הבנה שהמדיניות הנוכחית תביא, במקרה המועט, להמשך הסבבים חסרי התוחלת מול חמאס, ובמקרה הגרוע להשתלטותו על הגדה. מבחינים את המאבק נגד התגרענות איראן מכל סוגיה אחרת, ומתמקדים רק בדרך היעילה להרחיק אותה מפצצה. ובצד זה, ממנפים את הדאגה הביטחונית להרגעת הקרע הפנימי, תוך היתלות בהידברות אצל הנשיא כדרך להרגעת הרוחות, ועצירת הסדקים המאיימים על עצם קיומו של צה"ל כצבא העם.
עד כה לא ראינו מהממשלה הנוכחית דבר המעיד שכך יקרה. אבל אם נמשיך להתעלם מכך שהמפתח להתמודדות מצוי בעיקרו אצלנו, ונתמיד במדיניות של בורות ועיוורון, עלול תרחיש האיום הקשה של עימות רב-זירתי לנחות עלינו במלוא כובדו. הפעם עלולה שלא להיות התרעה, לא בגלל מחדל מודיעיני, אלא משום שהדברים כבר לא קורים באופן כזה מסודר, ומי שימשיך במדיניות המופרכת הזו עלול להתעורר יום אחד למציאות הזו - וכשישראל מוחלשת פנימית וחיצונית בהתמודדות איתה.
  • הח"כ לשעבר עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il