ככה זה עובד: כל פועל פלסטיני מובטל בעזה שמעוניין לעבוד בצד הישראלי, מגיש בקשה למשרד העבודה ברצועה. משרד העבודה נמצא בבעלות מלאה של חמאס. הבקשה נבחנת ומועברת לאייאד נסר, נציג פתח ברצועה, שכפוף להחלטת חוסיין א-שייח ברמאללה. נשמע מופרך? חוסיין א-שייח, שמחובר לאוזנו של אבו מאזן ונהנה מיחס מועדף גם אצלנו, הוא השר הממונה על העניינים האזרחיים בשטחי הרשות הפלסטינית.
א-שייח הוא גם השר הפלסטיני היחיד שמתוקף תפקידו נמצא בקשרים עם גורמי מפתח בישראל. הוא זה שיעביר את רשימת הפועלים מהרצועה לבדיקת גורמי הביטחון הישראליים. מי שיאושר יקבל רישיון ואז יתחייב לשלם מסים על עבודתו בצד הישראלי, למשרד לעניינים אזרחיים ברצועה.
לפחות שליש מהמסים הללו עוברים לחמאס. יוצא מזה שישראל משלמת בעקיפין לאויב ברצועה. עד כה, 2,000 פועלים פלסטינים קיבלו אישור. אבל בארבעת הימים האחרונים, מאז הפיגוע באלעד, כל רישיונות היציאה לעבודה מעזה הוקפאו.
ידיד ותיק בעזה, איש אקדמיה בכיר, מצדד במאסרם של המחבלים שביצעו את הפיגוע באלעד. לדבריו, אילו היו הורגים אותם הם היו הופכים לגיבורים מקומיים. אבל ברגע שהם נתונים לחקירות, עשויים להיחשף פרטים על הביצוע ואם היו להם שותפים. הוא מתקשה להאמין שלחמאס בעזה היה קשר לפיגוע, גם אם הוא מזכיר, ביוזמתו, את משפט המפתח בנאומו האחרון של יחיא סינוואר, שקרא לצעירי הגדה להצטייד בסכין או בגרזן.
אלפי מפגינים ברצועה, כך סיפר לי, הגיעו למסע הזדהות אל ביתו של סינוואר בחאן יונס. דלתות הבית הקטן במחנה הפליטים היו מוגפות. סינוואר, שעשה לו מנהג להופיע בגלוי רק לעתים רחוקות, הסתתר במקום אחר.
מעניין לגלות איך תושבי עזה סיגלו לעצמם שיטות עוקפות הפסקות חשמל כדי לעקוב אחרי שידורי החדשות בישראל. "הרבה לפני הרשתות באירופה ושידורי אל-ג'זירה", הוא מספר, "אנחנו מתעקשים לעקוב אחרי הדיווחים בישראל. אין איסור לצפות בשידורי הטלוויזיה אצלנו, או להאזין לחדשות ברדיו. אילו נערך סקר האזנה ברצועה (צוחק), קול ישראל בערבית היה זוכה במקום הראשון".
(צילום: שמוליק דודפור)
מפתיע לגלות שחבורת בני המעמד החופשי של ידידי מהרצועה, בהם אנשי אקדמיה, סוחרים ופקידי הממשל, נמצאת בקשר הדוק עם הנהגת חמאס ברצועה. "אנחנו בהחלט מייעצים", הוא מסביר, "לא תמיד מאמצים את ההמלצות שלנו". מה שמדאיג את החבורה הזאת הוא שיעור המובטלים הגבוה – יותר מ-40 אחוז – קרוב לחצי מיליון, בעיקר צעירים. אם קטאר מעבירה 19 מיליון דולר בחודש, העבודה בישראל תוסיף עוד מיליון.
סמדר פרי צילום: יריב כץהוא מצביע על פער בולט: קונים את הסחורות – שמגיעות במשאיות לכרם שלום – במחירים ישראליים, אבל הפועלים מקבלים משכורות של עולם שלישי. "כשאני מגיע לחנות", הוא אומר, "המחירים גבוהים כמעט כמו ברמת אביב, והמשכורות נמוכות כמו בזימבאבווה. יקר יותר מאשר במצרים או בירדן, וכל מה שניתן להסתדר בלעדיו נשאר על המדפים".
אחד מבאי ביתו של ידידי בעזה מבקש להדגיש שאין לו בעיה לשוחח עם ישראלים. "אנחנו תלושים מהעולם", הסביר. "אין מדינה שתירתם לעזור ברצינות. לא קטאר ששופכת כספים קטנים עבורה, לא מצרים המתווכת, או ירדן שחוששת מזליגה של אנשי חמאס לשטחה. מה נשאר לנו? להמשיך את המגעים הסיבוביים עם ישראל. לפחות אצלכם מבינים אותנו".
- סמדר פרי היא פרשנית העולם הערבי של "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
