בבית הקברות המוסלמי בכפר דיר אל אסד שבגליל יש קבר אחד שונה מכל השאר. בניגוד לאחרים, על מצבתו מתנוסס סמל משטרת ישראל והכיתוב מופיע בעברית ובערבית יחד. זהו קברו של סמ"ר חסן הדאיה, איש מג"ב שנפל באסון צור השני ב-1983.
(צילום: ניצן דרור)
מאות צעירים בדואים, ערבים, נוצרים ומוסלמים מצטרפים מדי שנה לשירות כוחות הביטחון ומשתלבים בחברה הישראלית. למרות זאת, לא רבים מכירים את סיפורם של אותם שנפלו בעת שהגנו על המדינה, ועל חלקם לא מתנוסס סמל צה"ל או המשטרה. אלה הסיפורים של ארבעה חללים, ובני המשפחות שלהם.
"המשפחה השכולה והיחידה בכפר"
משפחת הדאיה מתגוררת ממש בצמוד לבית העלמין המוסלמי בכפר דיר אל אסד. פחות מ-20 מטרים וקיר אחד מפרידים בין בני המשפחה לקבר של הבן חסן, החלל היחיד בכפר. "אנחנו המשפחה השכולה הראשונה והיחידה בכפר", סיפר אחיו רב-פקד יאסר אסדי.
חסן התגייס לשורות המשטרה אחרי שסיים לימודי מכונאות רכב והתמקצע בתחום. באוקטובר 1983 הוא סופח כמכונאי רכב לפלוגת משמר הגבול ששירתה בעיר צור שבלבנון. ב-4 בנובמבר 1983 פרץ טנדר למתקן צבאי בעיר, התפוצץ וגרם לקריסת שני הבניינים במתחם. כשישים בני אדם נהרגו בפיצוץ, בהם גם חסן. הוא הותיר אחריו אישה בהריון וארבעה ילדים.
"התחיל כמובן דין ודברים איך תהיה הלוויה", נזכר אחיו הצעיר יאסר. "אבא שלי החליט שתהיה הלוויה צבאית, כולל התפילה ומטח הירי. הוא גם התעקש שהמצבה של חסן תהיה כמו המצבה של כל החללים במערכות ישראל".
יאסר, שהיה ילד קטן בזמן שאחיו נפל באסון צור השני, החליט להמשיך את דרכו והתגייס למשטרה. כיום הוא משרת בתפקיד פיקודי במשמר הגבול באזור רמאללה. "אני לקחתי מאחי את הסיפור של המדים, באתי והמשכתי את דרכו. כל פעם כשאני לובש את המדים אני זוכר אותו, ודרך המדים האלה אנחנו עוזרים לבני אדם".
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא הזדמנות נוספת עבור בני המשפחות השכולות להעלות על נס את תרומתם של החיילים שלא תמיד יודעים על נוכחותם. "אין הרבה חללים מוסלמים, לציבור בישראל אין מודעות".
מבחינתו של יאסר, לסיפור של אחיו יש מסר ברור אחד. "אנחנו נולדנו בחלקת האלוהים הקטנה הזאת. שנאה תוביל אותנו רק לרצח ולאובדן חיי אדם, אנחנו כולנו ביחד. מי שרוצה לפגוע במדינת ישראל לא מבדיל בין בית ערבי לבית יהודי. אנחנו רוצים להיות ביחד ולהשתלב יחד בחברה הישראלית".
"הייתה לי תחושה כבדה, הלב כבר ידע"
כמו בכל שנה, גם היום התכנסו משפחות שכולות בבית העלמין הנוצרי בטורעאן והתייחדו עם זכר יקיריהן. בין המתייצבים גם ג'אודת סלאמה, אביו של סמ"ר רוג'ה סלאמה, החלל הראשון של הכפר.
"רוג'ה היה ילד שאהב ספורט, היה לו לב טוב ורחב, תמיד אמרנו שהוא אהב אפילו את שונאיו", נזכר אביו. "הוא היה תלמיד מצטיין בבית הספר, תמיד יזם והיה מאוד חברותי. הוא אהב לטייל בטבע ובחורשים וגם לדוג".
10 צפייה בגלריה
רוג'ה. "מאוד חששתי שיתגייס, אבל היו לו חברים שהתגייסו לגדוד הסיור המדברי והוא רצה להצטרף אליהם, זה קצת הרגיע אותי"
(באדיבות המשפחה)
הדיג היה תחביב משותף לרוג'ה ולאביו. "הוא למד ממני את סודות הדיג, והמשיך את זה בעצמו. בהתחלה היינו יוצאים יחד לדוג בכנרת, ובהמשך הוא התחיל לצאת עם החברים. זו הפעילות היחידה שלא תיעדנו אותה, אין לנו תמונה ביחד מהדיג", נזכר בכאב.
ג'אודת שירת במשך שנים רבות כשוטר במשטרת ישראל, ונוכחות מדים בבית הייתה דבר שבשגרה. "הוא מאוד אהב את המדים שלי והיה לובש אותם בבית. בתור שוטר היו לי גם מדים, גם נשק אישי וגם רובה ציד בבית, זה תמיד עניין אותו".
לקראת סיום התיכון החליט רוג'ה שהוא רוצה להתגייס לצבא, למרות שהוא פטור משירות צבאי. "אני מאוד חששתי, אמרנו לו שיש בעיות בלבנון והמצב מתוח. אבל היו לו חברים בדואים שהתגייסו לגדוד הסיור המדברי בדרום והוא רצה להצטרף אליהם, זה קצת הרגיע אותי אז נתתי לו את ברכתי".
"הוא הלך בעקבות כמה חברים מטורעאן, בערך 20 אנשים, כולם נוצרים שהיו יחד", סיפר. "באותה תקופה הייתה מוטיבציה גדולה להתגייס. אחרי פרוץ האינתיפאדה ב-2000 התחלנו לדאוג. הוא שיתף אותי בהכל, בסכנות ובמצב המתוח. נתתי לו כמה עצות ממה להישמר, אבל בסוף זה הגורל שלו".
ב-5 בפברואר 2001, יום הבחירות לראשות הממשלה, הצביע רוג'ה בקלפי והתנדב למשימת אבטחה בציר פילדלפי. הוא תצפת על הציר וכשהרים את ראשו מבעד לרכב הממוגן הוא נורה על ידי מחבל פלסטיני ומותו נקבע במקום.
"זה יום שאי אפשר לשכוח. זאת הייתה שעת צהריים, הייתי בעבודה שלי כנהג מונית וגיס שלי התקשר וביקש שאגיע מיד הביתה. אמרו לי תגיע הביתה רוג'ה נפצע", נזכר בכאב ג'אודת. "אני לא זוכר בכלל איך הגעתי הביתה, רק כשהגעתי הבנתי שפגעתי באוטו ונפל הפגוש האחורי".
"בדרך הייתה לי תחושה כבדה, הלב שלי כבר ידע", הוסיף. "בכפר כולם כבר ידעו. חבר פגש אותי בכניסה לכפר ואמר לי 'שאלוהים ייתן לך כוח', באותו הרגע הרגשתי כאילו השמיים התמוטטו על הראש שלי".
ג'אודת הבין שעליו להיות חזק למען המשפחה, ושרק ביחד הם יעברו את האסון שנפל עליהם. את הדוגמה להתמודדות הוא שאב ממשפחות חבריו שנפלו במלחמת יום הכיפורים. "עברתי הרבה בחיים והשתדלתי לשמור על הבית כמה שאני יכול. נפלו לי חברים במשטרה, איבדתי שלושה חברים במלחמות וראיתי שתי משפחות שהתפרקו בעקבות השכול, ואני החלטתי שזה לא קורה לי".
10 צפייה בגלריה
הלווייתו של רוג'ה. "יש כאלה שמשמיעים ביקורת, אבל אני יודע מה להשיב להם"
(מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)
"תמכתי בילדים שלי עד הסוף, כי לא מגיע להם שחייהם יתפרקו, הם לא אשמים במה שקרה", סיפר. "אמא של רוג'ה היא אישה מאוד שקולה ודיברנו על זה המון, אבל היה לה מאוד קשה. לקח לה שמונה שנים עד שהורידה את בגדי השכול השחורים".
"כחמשת אלפים איש השתתפו בהלוויה, רבים מטורעאן וגם מחוץ לכפר", תיאר ג'ואדת. "מי שמשתדל לשמור על יחסים טובים הוא זה שקובע את הכבוד שיקבל. אני לא מרגיש יחס שלילי בכפר, באופן כללי יש כאלה שמשמיעים ביקורת אבל אני יודע מה להשיב להם. אני לא בא בטענות לכל מיני קלי דעת שמספרים סיפורים, אם מסתכלים לעומק רואים שיתוף פעולה בין אזרחים נורמטיביים למדינה ויש נאמנות".
"רק לפני שעה דיברתי איתו בטלפון"
השכול הצבאי אינו זר בכפר ביר אל-מכסור, שרוב תושביו בדואים וחלק ניכר מהם משרת בכוחות הביטחון השונים. משפחת גדיר, שמתגוררת בכפר, מכירה היטב את האתגרים בשירות המדינה, וגם את המחיר.
רס"ר איימן גדיר התגייס לצה"ל בשנץ 1998 מתוך מטרה להמשיך את השושלת. סבו, חוסיין דיאב, היה שוטר אזרחי בתקופת המנדט הבריטי, והמשיך בתפקיד גם לאחר הקמת המדינה. תפקיד שהביא לו כבוד רב וסחף אחריו רבים מהבנים והנכדים של המשפחה לשירות המדינה במשטרה ובצה"ל.
"איימן מאוד אהב לרכב על סוסים או לקחת את הטרקטורון שלו לשטח" סיפר האב חסן. "הסוסים היו אהבת חייו, הייתה לו תשוקה רבה לזה. לכן, כשאחיו התגייס מאוחר יותר למשטרה הוא התעקש להגיע ליחידת הפרשים".
את שירותו הצבאי העביר איימן ברצועת עזה, ופעם בפעם אמר לאביו "יכול להיות שיבוא יום ואני כבר לא אהיה בחיים". האב, ששירת בעבר כגשש במשך שנים רבות, ניסה מספר פעמים לשכנע אותו לעזוב. "ניסיתי להגיד לו שיסיים את מה שהוא צריך לתת ויצא, אבל הוא התעקש להישאר".
10 צפייה בגלריה
איימן. "אבא, יש לי מישהי שאני רוצה לבקש את ידה ולהתחתן. כשאחזור הביתה אספר לך הכל ונתחיל בחתונה"
(באדיבות המשפחה)
ב-12 במאי 2004 התקשר איימן לאביו עם בשורה. "הוא אמר לי 'אבא, יש לי מישהי שאני רוצה לבקש את ידה ולהתחתן. כשאני אחזור הביתה אספר לך הכל ונתחיל בחתונה'. אני כמובן מאוד שמחתי לשמוע את זה, הוא היה מאושר. מאוד כיבדתי את הדעה שלו ותמכתי בו בכל דבר".
אבל שעה לאחר מכן, האב קיבל בשורות פחות טובות. "אחי, שהיה סגן אלוף, התקשר אליי ואמר לי לחזור הביתה דחוף. איך שהגעתי ראיתי הרבה אנשים, תנועה רבה מסביב לבית, מיד הבנתי שמשהו רע קרה. בהתחלה חשבתי שאולי זה בגלל שאשתי הייתה חולה, ושצריך להכין הלוויה עכשיו".
"שאלתי מה קרה? מה יש? ואז בן דוד שלי אמר 'איימן נפטר, אללה ירחמו'. אני לא הבנתי מה הוא אומר בכלל, איך זה יכול להיות? רק לפני שעה דיברתי איתו בטלפון. התחלתי מיד לחייג לטלפון של איימן, אבל לא היה מענה".
איימן השתתף באותו היום בפעילות מבצעית בציר פילדלפי, במרחק של מאה מטרים מבתי רפיח. הכוחות בשטח פעלו לפיצוץ מנהרות של הפלסטינים, וטיל שפגע בנגמ"ש, שהכיל כמות גדולה של חומר נפץ, התפוצץ. חסן וארבעה חיילים נוספים נהרגו.
"חמישה חיילים נפלו באותו אירוע, ארבעה יהודים והבן שלי, ואנחנו כולנו בקשר עד היום. נוצר קשר מיוחד של חמש משפחות שאיבדו את הבן שלהם, שהם הכי אוהבים. המוות והשכול לא פוסחים על אף אדם ולא מבדילים בין דת לדת".
"בסוף חייתי בלי אבא"
כשרס"ר מוחמד הייב נהרג, בנו נאסר היה רק בן 11. "אני זוכר את זה כאילו זה היה חלום. הייתה לו הלוויה צבאית והיו בה הרבה מאוד אנשים. בתור ילד לא הבנתי יותר מדי את האירוע, לא הבנתי שאין יותר אבא, הייתי מבולבל. כאילו אני צופה בסרט".
אביו של נאסר שירת כגשש בבקעת הירדן. בדרכו חזרה לבסיס מחופשה בבית המשפחה בכפר מרר שבצפון, הוא נהרג בתאונת דרכים. "אמא שלי לקחה את זה מאוד קשה, במשך שבוע היא כאילו לא הייתה בהכרה".
"עם כמה שכולם עוזרים לנו ומחבקים, בסופו של דבר חייתי יתום ללא אבא. זה קשה מאוד לחיות בלי אבא, עד היום אני סובל מזה. אחי הקטן גדל בכלל בלי אבא, הוא היה אז בן חודשיים", סיפר. "נשארנו שמונה אחים ואחיות, ואמא שלי הייתה ללא רישיון נהיגה וללא השכלה".
השכול המשיך לפקוד את משפחת הייב. בהמשך אותה השנה נפל דוד של אמא של נאסר, ומספר שנים אחר כך גם אחיה. למרות השכול והכאב, נאסר החליט להתגייס לצבא כגשש. "זה עושה לי טוב להגן על הבית והמדינה. מה שקושר אותי למדינה ולצבא, ונותן לי את הכוח לשרת, זה הרצון לתת למדינה. המדינה לא נוטשת את חיילה ואת המשפחות, ועזרו לנו הרבה, זה מה שקשר אותי לצבא, למדינה ולדגל".
