אתמול (שבת) בערב, שרת התחבורה מירי רגב ישבה באולפן כאן11 והסבירה כמעט בנחת שאין שום כוונה להסיר את המילה "טבח" מחוק הנצחת השבעה באוקטובר. הטון היה מרגיע, הניסוח מדויק, והקו אחיד: לא הייתה באמת בעיה. הכול בסדר. שום דבר לא השתנה. כמעט כאילו הזמנתם במסעדה מנה אחרת ותכף יחליפו לכם אותה.
אבל דווקא שם, ברגע הקטן הזה, היה אפשר לראות בדיוק מה כן השתנה - לא המדיניות, אלא הפאניקה. כי כמה ימים קודם לכן, בלשכת ראש הממשלה ניסו למחוק מילה אחת מהזיכרון הלאומי. לא החלטה ביטחונית, לא מהלך מדיני - מילה. "טבח". קטונתי מלהבין איך באטמוספרה הפוליטית הנוכחית זה נראה למישהו מלשכת רה"מ תקין אבל בסדר, ניחא. כשגל הביקורת הגיע, כשהציבור הבין בדיוק מה מנסים לעשות לו, כשהבינו את ממדי הפיגוע העצמי שעשו - פתאום נשלחו שליחים לאולפנים עם המסר: לא באמת התכוונו. לא קרה כלום. ירידה מהעץ, בלי להודות שאי פעם טיפסו עליו.
וזה כבר מזמן לא סיפור על רגב שבמקרה נתפסה בארץ. זה דפוס. שוב ושוב מתקבלת החלטה הזויה, שוב נבדקת תגובת הציבור כמו בניסוי מעבדה, וכשהמהלך מתפוצץ, לא לוקחים אחריות. לא מתנצלים. לא אומרים טעינו. פשוט מתקנים גרסה וחוזרים לשולחן השרטוטים.
ניהול תודעה במקום הנהגה
בסופו של דבר, זה כבר לא ויכוח על מילה אחת אלא על המציאות עצמה. כשהשלטון מתחיל להתווכח עם ההגדרה במקום עם הכישלון, הוא לא מנסה להבין מה קרה, אלא איך זה יישמע. לא איך מתקנים, אלא איך מסבירים. לא איך לוקחים אחריות, אלא איך שורדים עוד מחזור חדשות אחד עד שהציבור ישכח ויעבור הלאה.
כי אחריות אמיתית מתחילה במשפט פשוט: טעינו. אבל המשפט הזה כמעט נעלם מהלקסיקון הפוליטי. במקום אחריות מקבלים ניסוח מחדש. במקום הודאה, הסבר. במקום מנהיגות - ספין. אבל הציבור? הציבור זוכר. הוא זוכר מה נאמר קודם, הוא זוכר את הניסיון לשנות מילים, והוא מזהה היטב מתי מנסים לשכתב מציאות בדיעבד. אי אפשר למחוק זיכרון קולקטיבי באמצעות ריאיון טלוויזיוני אחד, מוצלח יותר או פחות.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיוזו בדיוק הסיבה שהסיפור הזה גדול הרבה יותר ממילה אחת. כי אם אפילו על מהלך קטן, סמלי, תקשורתי, הממשלה לא מסוגלת לומר "טעינו", איך בדיוק תקום כאן ועדת חקירה ממלכתית? איך מי שלא מסוגל לקחת אחריות על ניסוח, ייקח אחריות על טבח? סליחה, אירוע.
ועדת חקירה דורשת אומץ. דורשת הכרה בכישלון. דורשת נכונות לשמוע אמת לא נוחה. אבל מי שיורד מהעץ רק אחרי שהרוח מתחזקת, וממשיך לטעון שמעולם לא טיפס, לא מחפש אמת. הוא מחפש זמן. והציבור, בניגוד למה שנדמה לפעמים בירושלים, כבר מזמן הפסיק לשכוח.
