"הכול קרן מכינה. יש עוגיות לימון, עוגיות תמרים, עוגיות בריאות", אריאל מציג את הקופסאות שהביא לישיבה השבועית עם חמשת חבריו החדשים. מאיר פותח לכולם בירות ומציע גם לי, "קורונה? כמו שעידו אהב", הוא אומר ושם עוד פקק בצנצנת שקופה מלאה בפקקי הבירה המקסיקנית על קבר בנו. שי ודודי הולכים כמה מטרים אל עבר פק"ל הקפה שנמצא בחלקה, ומכינים לכולם גם קפה שחור. ככה הם נפגשים, מדי יום שישי, עם בירות, פיצוחים, עוגיות וקפה. שישה אבות שכולים מהמלחמה האחרונה בחלקה 18א' בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. "הפסיכולוגית שלי אומרת שאני לא צריך אותה אם יש לי אותם", אומר דודי ששון ששכל את בנו רואי.
האבות השכולים בהר הרצל
(צילום: אלכס גמבורג)
15 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: מאיר זריהן, דודי ששון, שי טסטה, דוד גל, אריאל וולוך, פבל לויט - בחלקה 18א בהר הרצל
(צילום: שלו שלום)
הם שישה ירושלמים שאולי לא היו נפגשים או מתחברים לעולם ללא השכול המשותף. מאיר זריהן, אבא של סמ"ר עידו זריהן ז"ל שנפל בקרב בדרום רצועת עזה, דוד גל, אביו של רס"ל מיכאל גל ז"ל שנפל בקרב בחאן יונס, שי טסטה, אביו של סמ"ר עידו טסטה ז"ל שנפל בקרב בעוטף עזה, דודי ששון, אביו של רס"ל רואי ששון ז"ל שנפל בקרב בג'באליה, פבל לויט, אביו של רס"ל יונתן לויט ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו במלחמה, ואריאל וולוך, אביו של סרן עידו וולוך ז"ל שנפל בקרב בשכונת שג'אעיה.
״אם אני בא לחלקה לבד אני חוזר הביתה ריק, אבל בשישי אחרי המפגש אני חוזר הביתה אדם אחר. הקבוצה הזאת ממלאת אותך. אנחנו מדברים על הכול. לפעמים צוחקים, לפעמים בוכים. ההבדל בין לבוא לבד או להגיע בקבוצה הוא שאף אחד לא שופט אותך. כולם איתך באותו מצב. מבינים אותך״
בשעה 11:00 בימי שישי, אחרי שכל אחד מתייחד לבדו, כמה דקות עם קבר בנו בחלקה, הם פותחים כיסאות ומתיישבים יחד בחלקה. "פה אתה מרשה לעצמך להתפרק או לצחוק", אומר זריהן, מי שהקים את החבורה ואת החברות. "אני הוותיק יותר. עידו הוא הראשון מבחינת התאריכים ואחרי זה מיכאל גל. הבת שלי הלכה לנחם את דוד, אבא של מיכאל כמה ימים אחרי שעידו נפל. הכרתי את דוד כשהוא ניהל את הגימנסיה בירושלים והלכתי גם ללוויה של עידו טסטה", מספר מאיר. "בלוויה ניגשתי לשי ואמרתי לו, 'עידו שלי התחיל את השורה ועידו שלך מסיים את השורה'. בשנה הראשונה נפגשנו כל יום בהר הרצל. היום, יום שישי הוא קבוע".
בין השישה, למעט שי, אריאל ודוד, לא היתה היכרות מוקדמת. "לא הכרנו, כי אנחנו מעולמות שונים. זו שותפות שנותנת מלא כוח, היא נותנת לי המון כוח. זו ההזדהות, והם מבינים בדיוק מה אני אומר. אם אני אומר להם שהיה לי יום על הפנים, הם יודעים מה המשמעות. אם שי יתקשר אליי, אני שומע בקול שלו אם הוא בסדר או לא", אומר מאיר.
"אם אני בא לחלקה לבד אני חוזר הביתה ריק, אבל בשישי כשאני בא לפה עם החברים, אני חוזר הביתה אדם אחר", אומר דודי ששון. "הקבוצה הזאת ממלאת אותך. אנחנו מדברים על הכול. לפעמים צוחקים, לפעמים בוכים. בהתחלה זלזלתי בזה, אבל ההבדל בין לבוא לבד או להגיע בקבוצה הוא שאף אחד לא שופט אותך. כולם איתך באותו מצב. מבינים אותך". דודי מספר שלקח לו זמן להיכנס לחבורה. "בהתחלה לא הצלחתי, מאז אני לא מפספס יום. חשבתי שלהיות עם עצמי זה הכי טוב, אבל אז שי ומאיר שכנעו אותי. בהתחלה לא התחברתי, בסוף נהיה חיבור. נהיינו אחים".
בגשם ועם רגל שבורה מגיע ביום שישי גם דוד גל, אביו של מיכאל, אל החלקה. הוא מבקש משי טסטה להחזיק לו את הקביים ואז ברגע אחד הוא צולל ומשתטח על קבר בנו ומנשק את האבן הקרה. דוד הוא דמות חינוכית מוכרת בירושלים - הוא ניהל את בית ספר הגימנסיה במשך 12 שנים, שם למדו גם בניו של כמה מחבריו החדשים. "כשעידו הבן של שי נהרג, באתי לנחם אותו כי עידו היה תלמיד שלי. הוא שאל אותי אם אני זוכר אותו. מתברר שלמדנו באותה כיתה למשך שנה אחת. בהתחלה היינו נפגשים רק מאיר ואני", אומר דוד. ההפרש של הנפילה בין הבנים הוא שבועיים. לגבי המפגש ביום שישי הוא משתף: "זה יום חשוב שבו כולנו נפגשים. אנחנו מדברים, צוחקים ובוכים. כשניהלתי את הגימנסיה נהרגו לי תלמידים. הייתי עם ההורים והזדהיתי איתם, אבל כשנהרג לך הילד, אתה מבין כמה היית רחוק. זר לא יבין זאת".
פבל מגיע לשורה גם כן. מסדר את הקבר ומדליק נרות על קברו של בנו היחיד יונתן. במשך השנים פבל היה מדריך טיולים, אך כיום הוא עובד בגן החיות. "זה ריפוי כזה", הוא מסביר. "כשיונתן נולד הייתי בן 39. הוא נולד פג, הילד היחיד שלי. זה היה נס. הוא נולד במאי ורק בספטמבר עשינו את הברית. כל יום בחייו היה ממש נס", מספר פבל. "את החברים הכרתי פה בשורה, לכל אחד יש כאב משלו. כל אחד עם סיפור חיים משלו. כל אחד והילד שלו. מלחמה זה עניין של ילדים, זה נכון, אבל לאבד בן יחיד - זה ממש עצירה של החיים. הכול נעצר. אין לי המשך. אני כל הזמן שואל את עצמי, 'מה אני עושה פה בכלל, בשביל מה אני פה, מה נשאר?'. האנשים האלה, אם אני לא רואה אותם כמה ימים, אני מתחיל להתגעגע".
אריאל וולך הוא האחרון שהצטרף לקבוצה. בנו עידו נהרג בחודש אפריל האחרון בקרב ברצועת עזה והוא עדיין בשנת אבל. "הבן של שי והילד שלי היו חברים טובים בשכונת הר חומה. אני משתדל להגיע כל יום שישי. יש רגעים שזה עושה טוב. בסוף מבינים שהמשך החיים לא יהיו קלים בכלל. לא משלימים עם זה אף פעם".
עד שהילד שלך נופל
הם מדברים בעיקר על הבנים שלהם, אבל גם על כדורגל, על בית"ר, על הפועל, על אקטואליה, לפעמים עולים גם נושאים פוליטיים, אבל אז משתדלים לעבור נושא כדי לא לפתח ויכוחים. "לצבא אין לי טענות. אני בז לדרג הנבחר", אומר מאיר. "לא משנה אם אני ימני או שמאלני. אין חבר כנסת אחד שיכול היום לתת שמות של עשרה נופלים ברצף. הם יוצאים מלוויה, הם בכלל לא יודעים אצל מי הם היו".
"יש מי שבצבא שצריך לקחת אחריות", אומר מאיר. דודי מספר שבאחד הימים התקשר אליו נהג מונית וביקש ממנו לרדת לרחוב: "כך קיבלתי איגרת מראש הממשלה". דוד מצטרף לדיון ומספר שלשבעה שלו הגיעו אישי ציבור. "לא היתה לי ציפייה שיגיעו. אני גם מסביר לחבר'ה פה, אנחנו היינו עצובים קצת במלחמה, עד שהילד שלך נופל. אחרי זה זה לוקח אותך למקום אחר לגמרי". לרגע אחד הטלפון של שי מצלצל ובוקע ממנו קולו של אריק איינשטיין. 'בין האפל לנסתר, בעולמנו המר, אומרים שיש עוד תקווה, קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה', נשמעות מילות השיר.
על צווארו של מאיר, בשני הצדדים, מופיעים קעקועים שקשורים לבנו עידו. כשהוא נשאל על זה הוא אומר: "לא היו לי קעקועים קודם, עכשיו לכולנו יש קעקועים על הגוף. רק אריאל עוד לא עשה". שי מספר כי בהתחלה התנגד לזה, אך החליט גם כן להנציח את בנו גם דרך קעקוע, וגם דרך ספר ילדים שכתבה אשתו. "אני זיהיתי את הבן שלי בגלל הקעקועים", אומר דוד גל. "אמרתי להם בזיהוי שזה לא הבן שלי ושהם טעו אמרתי להם שאני רוצה לראות הקעקועים שלו. פתחו את יד ימין. ואז ברגע שהגיעו למרפק, אמרתי להם, 'זה הבן שלי. בואו נעשה קבורה'".
לצד המצב והשכול, הם פתוחים את בקבוקי הבירה ומצליחים להגיד את המילה המוכרת - ״לחיים״. מאיר מספר כי בנו עידו אהב אלכוהול ומסיבות ולכן מבחינתו זו הדרך הנכונה לזכור אותו. "אני מדמיין שהם שם למעלה בדיוק כמונו, בטח עכשיו מסתכלים עלינו. לפעמים בשישי מרגיש לי שהם רוצים אולי שנלך כבר, שגם הם צריכים את הזמן שלהם שם".
"הפחד של כולנו פה הוא שכולם ימשיכו הלאה וישכחו את הילדים שלנו", אומר אריאל. "נחמה לא נראה לי שתהיה, אבל אני יודע שעידו שלי היה במקום שהוא רוצה להיות בו". דוד מוסיף: "הדבר הכי מנחם הוא שהילדים האלה היו גברים וגיבורים. הם הלכו להציל את המדינה בתקופה רעה מאוד. הם עזבו הכול כדי להיות שם עכשיו. אנחנו שילמנו את המחיר. יש עוד אלפים כמונו. אנחנו גאים בילדים באלה". אריאל עונה לדוד: "זה הסיפור. הם בחרו להיות שם, למרות שאנחנו נושאים את הכאב. לא הם".
"בסופו של דבר אני רוצה שיזכרו אותם. שזה לא יהיה משהו חולף, שהם יהיו ראויים למה שהקרבנו", מסכם מאיר. "כשאני יוצא מפה ביום שישי אני יוצא אחר מאיך שבאתי. אנחנו מבינים אחד את השני בדיוק. הרבה אנשים אומרים לי, ׳תמצאו מקום אחר׳, ויש כאלה ששמחים על החיבור הזה. השישי הזה נותן המון כוח, אנחנו תומכים פה אחד בשני. ככה זה, כשאתה נותן אתה מקבל. הפרלמנט הזה הציל אותי בתקופה הכי קשה בחיים״.
