בערב 31 באוגוסט מלאו שנתיים לרצח ששת החטופים בשבי, אך הטרגדיה לא נכנסה כלל לסדר היום הציבורי. במקומה שודר ריאיון מלטף וקונספירטיבי עם שרה נתניהו, שרמזה כי יאיר גולן ידע מראש על מתקפת 7 באוקטובר, בשעה שאחרים, ובהם ראש הממשלה, עדיין לא ידעו על המתרחש.
תיעוד של ששת החטופים שנרצחו במנהרות מדליקים נר חנוכה
העובדות ברורות: הרש גולדברג-פולין, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי, אורי דנינו ואלכס לובנוב נחטפו במשמרת בנימין נתניהו, נותרו בשבי במשך חודשים ארוכים ונרצחו. למרות הזדמנויות חוזרות ונשנות לקדם הסכם להשבתם, ממשלת נתניהו לא עשתה זאת. אלא שבערב שבו היה השיח הציבורי אמור לחזור אליהם, הוא הוסט משאלת אחריותו של ראש הממשלה ל-7 באוקטובר אל קונספירציית הבגידה מבפנים. הם לא חייבים שנאמין לשקר. מספיק שנפסיק לדבר על העובדות.
שרה נתניהו היא השליחה המושלמת: כל אמירה שלה מגיעה לכותרות, בלי שתידרש לשאת באחריות פוליטית לדבריה. היא העלתה את האפשרות הקיצונית ביותר; אחריה הגיע ראש הממשלה והכריז כי הוא "לא חושב" שהייתה בגידה ב־7 באוקטובר, אך הוסיף כי כל הסימנים היו שם וכי אחרים החליטו שלא להעיר אותו ולא לתקוף מראש. שר הביטחון ישראל כ"ץ הצטרף אליו: לדבריו, לא הייתה בגידה מובהקת, אך הוא מכיר חומרים המחייבים בדיקה. השניים לא אימצו את טענת הבגידה, אך גם לא קברו אותה; הם העניקו לקונספירציה בדיוק את שנדרש כדי לחזקה — רמזים למידע ביטחוני מסתורי שטרם נחשף לציבור. כך, במקום לדון באחריותו של מי שעמד בראש המערכת, שוב דנו בשאלה מי ידע ומה הסתיר ממנו.
כך עוברת הקונספירציה מתיבות התהודה אל תקשורת המיינסטרים ומקבלת מעמד של מחלוקת לגיטימית, אף שלא הוצגה לה כל ראיה. גם הניסיון להפריכה מסייע להפיצה ומאפשר לה לקבוע את גבולות השיח. את המנגנון הזה תיארו נעמי אורסקס ואריק קונווי בספרם "סוחרי הספק": כדי לערער גוף עובדות מבוסס אין צורך להפריכו; די לזרוע ספק באמינותו ולהציגו כשנוי במחלוקת. כשאין בידיהם ראיות הסותרות את גוף הידע הקיים, סוחרי הספק מסיטים את השיח מן הראיות אל המניעים האידאולוגיים שהם מייחסים למי שמציגים אותן. כך העובדות אינן נעלמות, אך הן חדלות לשמש בסיס משותף לדיון ולפעולה.
נתניהו פועל כאן כמו קוסם המושך את תשומת הלב ליד אחת כדי להסתיר את שעושה ידו האחרת: הוא מנופף בקונספירציה על יאיר גולן, ובעוד כולנו מתמקדים בה, הוא מעלים מן התודעה את החטופים ואת האחריות להפקרתם
נתניהו פועל כאן כמו הקוסם המתואר בספר, המושך את תשומת הלב ליד אחת כדי להסתיר את שעושה ידו האחרת: הוא מנופף בקונספירציה על יאיר גולן, ובעוד כולנו מתמקדים בה, הוא מעלים מן התודעה את החטופים ואת האחריות להפקרתם. אלא שהבחירה בגולן אינה רק הסחת דעת. היא מעבירה את המשחק ממגרש העובדות למגרש המחנאי של ימין נגד שמאל. במגרש הזה, גולן הוא היריב האידיאלי לנתניהו. קל למסגרו כמנהיג השמאל וכפניהם של ראשי צה״ל, מוסדות המדינה והדיפ־סטייט. לכן נתניהו אינו זקוק לגולן חלש, אלא ליריב חזק. ככל שגולן מתחזק, קל יותר להציג את הבחירות לא כהכרעה על אחריות נתניהו לאסון שהתרחש במשמרתו, אלא כמאבק בין ראש ממשלה נרדף לבין מערכת שלמה של כוחות שלכאורה ידעו, הסתירו וכעת מבקשים להפילו. כך הופכת שאלת האחריות למלחמת זהויות שבה הנאמנות למחנה דוחקת את העובדות.
איזנקוט שובר את המשוואה הזאת. הוא מסוגל לפנות לציבור ימני וממלכתי שאינו רואה בעצמו חלק מהשמאל, ולכן קשה למסגרו כאויב אידאולוגי. במקום ימין נגד שמאל, הוא מציב מול נתניהו חלוקה אחרת: בין מי שמחובר לעם ולשטח לבין מי שמנותק מהם; בין מי שתורם ומקריב למען המדינה לבין מי שמקריב את המדינה למען הישרדותו. הוא גם מחזיר את נתניהו למגרש העובדות — לאחריות, לוועדת חקירה ממלכתית, להנהגה ולביטחון.
התחזקותו של גולן עשויה לשרת את נתניהו בלי להעביר לגוש שלו קול אחד. הזעם שמעוררת המתקפה הקונספירטיבית עליו מגייס את הציבור הדמוקרטי־ליברלי להגנתו ומחזק את מעמדו כיריבו המרכזי של נתניהו. בכך היא דוחקת הצדה את איזנקוט, שמפלגתו מובילה בסקרים ושגובר על נתניהו בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה. כך מצליחה הקונספירציה לא רק להסיט את הדיון מן העובדות, אלא גם להציב מול נתניהו יריב שקל לגייס נגדו את הימין. התחזקותו של גולן עשויה אפוא לסלול את דרכו של נתניהו לניצחון בבחירות.
ד"ר ליאת אריאלזהו המלכוד שבו נתון הציבור הדמוקרטי-ליברלי: בעודו מגיב בעוצמה לכל פרובוקציה, ספין וקונספירציה, הוא מאפשר לנתניהו להתבצר במגרש המחנאי שנוח לו כל כך, הרחק מן העובדות ומחקר האמת, אך משוכנע שעיניו נשארות על הכדור. אלא שאנחנו כלל לא משחקים באותו המגרש. בזמן שבמגרש שלנו אנחנו מנסחים את ההפרכה המדויקת ביותר לספין האחרון, במגרש שלהם הכדור כבר ברשת: הם קבעו על מה הציבור ידבר, את מי יאשים, וגרוע מכך, את מי ישכח.
עלינו לסרב לשחק במגרש המחנאי של נתניהו ולהחזיר למרכז השיח את העובדות שנדחקו ממנו. שבעה באוקטובר התרחש במשמרתו, והוא עדיין בורח מאחריותו על המחדל. זו התשובה לסוחרי הספק: לא להיגרר לדיון בכל ספק שהם מייצרים, אלא להתעקש על העובדות שהם מבקשים להסתיר.
ד"ר ליאת אריאל היא פילוסופית של החינוך, עמיתת מחקר באוניברסיטת פנסילבניה ומרצה באוניברסיטאות תל-חי ובן גוריון וחברה ב"פורום חיים" של משפחות החטופים
