מה רומנטי בעיני הישראלים? עשרות דרוזים רעולי פנים שהכו פלסטינים בצפון הארץ והגיעו לפאתי ג'נין בדרישה לשחרור גופתו של טירן פרו. "הו! ככה צריך! עין תחת עין!", התרפקו הגולשים ברשת, "אולי נלמד מהדרוזים איך להשיב את הסדר". ואם כך, למה לעצור פה? אולי נשים צריכות להקים מילציות שיסרסו אנסים בשנתם, ונהגים צריכים אפליקציה שאיתה הם יקראו לחבר'ה אם איזה חמום מוח יתקוף אותם. ליתר ביטחון, שיקפוץ מישהו עם גז פלפל, אלה או נשק. הרי זו האופנה עכשיו - להסתובב עם נשקים.
אפשר גם להקים צבא לאזור חיוג 08 בלבד, שיאכוף את הסדר בדרום. תושבי רעננה ותל אביב יעברו השתלמויות אצל נוער הגבעות או בבית ג'אן או בחורפיש. תושבי לוד הבינו במאי 2021 שגם הם צריכים משמר אזרחי מעשה ידיהם. הצורך הטבעי והאנושי "להחזיר", לנקום או פשוט לספק הגנה שלא תלויה במערכות ענקיות כמו משטרה ובית משפט, הוא תוצר של מציאות שבה הביטחון האישי הוא הפקר.
החוזה הכי בסיסי בין מדינה ואזרחיה זה שהיא תשמור על שלומם וביטחונם. אבל החוזה הזה מופר ברגל גסה כבר תקופה ארוכה. האלימות הגואה איננה תולדה של חילופי שלטון או משבר רגעי, היא לבה מבעבעת תחת שנים של הזנחה והעלמת עין. בתוך הריבונות הישראלית ישנם אזורי הפקר אדירים. חקלאי בצפון, נהג בדרום, משפחה שנוסעת בכבישי יהודה ושומרון או סתם אישה שהולכת בחושך ברחוב - יודעים היטב, על בשרם, עד כמה מוחשית האפשרות לאלימות.
על הפחד האמיתי הזה, על תחושת חוסר האונים הזו, בנה איתמר בן-גביר קמפיין שלם. הוא זיהה היטב את הבעיה, והעניק לה פתרון פופוליסטי שהוביל אותו הישר לתפקיד "השר לביטחון לאומי". תואר מפוצץ שעניינו לדאוג לחוק ולסדר. העובדה שהוא עצמו הורשע כמי שתמך בארגון טרור היא סתם עוד טוויסט בעלילה מופרכת ממילא. השאלה מי בעל הבית עונה על הצורך ביד ברזל, מבוגר אחראי שיעשה סדר. אבל באותה נשימה היא שומטת את הדבר הכי בסיסי ליצירת חברה מתפקדת - שותפות. הבנה שקבוצות שונות חייבות להסכים על מערכת ההפעלה בשביל להצליח לחיות יחד.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet בכל חברה יש שוליים שמבקשים "להחיל סדר" או "להשרות ביטחון". זו יכולה להיות מאפיה ערבית, מיליציה דרוזית או נערי גבעות. אבל הדאגה העמוקה אמורה להתעורר כשבקרב החברה הנורמטיבית ישנה ערגה לרגע הזה. שאיפה שגם לקבוצה שלנו, לשבט שלנו, תהיה איזו חמולה שתוכל לסגור עניינים. קצת לאיים, קצת להרביץ - ולהחזיר את ההרתעה. הגעגוע המדומיין הזה הוא תנועת נגד חזקה ליסודות הדמוקרטיה המערבית: מדינות משתמשות בכוח ברשות, בסמכות, בזהירות ומתוך הקשר רחב. זה הרגע השברירי שבו כוח שנועד למניעת אלימות הופך לאלימות עצמה.
ישראל נהיית יותר ויותר אלימה. כמעט מעריצה אלימות. ביומיים האחרונים היו מבזקי החדשות גדושים בדיווחים על אירועים אלימים. בכביש, בבתי החולים, אלימות של חיילים שאמונים על הסדר כלפי אזרחים ואלימות של אלמונים שהציתו כלי רכב או ריססו כתובות נאצה. בתוך אקלים שבו השיח השבטי שולט, והפוליטיקה מזמן משדרת רק בתדר הפופוליסטי - אנו מובלים אל נקודה מסוכנת מאין כמותה. הדלק שמוזרם לאפיקים אלימים הוא כמעט אינסופי, אבל בלמים ומעצורים - אין. החברה הישראלית כולה מונחת על בולען. בלי תיקון של יסודות האמנה בינינו, פשוט נקרוס.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
