נשק בידיים הוא אחריות על חיים. רגע אחד של בחירה חסרת אחריות – חיים שלמים של אובדן, כאב וחסר שאין לו סוף. "קשה לי, אך אין דבר שמקשה עליי", זה המוטו של אורי וזאת צוואתו – אל תתנו לקושי להקשות עליכם.
אחרי שאיבדתי את בני, אורי, בעקבות שימוש עברייני ובלתי אחראי בנשק, בחרתי שלא להישאר רק עם הכאב. יצאתי להרצות בפני גופי ביטחון, טירונים ותלמידי י"ב, ואני מנסה לעצור את האסון הבא לפני שהוא מתרחש.
יש שאלות שאדם שואל את עצמו אחרי אסון, שהתשובות עליהן ברורות. במקרה של אורי, התשובה מתסכלת ביותר ומכוננת בי בכל יום: למה, והאם אפשר היה למנוע את זה? והתשובה חד-משמעית: בוודאי.
מאז שאיבדתי את בני אורי, התסכול מלווה אותי בכל יום. אורי לא נהרג בקרב, הוא לא נפל בפעילות מבצעית. אורי נהרג מירי – במקום הכי בטוח, בבית – מירי שלא היה צריך לקרות, מירי של זלזול ושאננות בחיים שלו.
ורגע אחד כזה... מחק 19 שנים של חיים. רגע שלא גדע רק את החיים של אורי, אלא גדע חיים של משפחה שלמה. מאותו רגע – אין בוקר רגיל, אין ערב רגיל, אין חג שהוא באמת חג, אין שקט. מה שכן יש זה כאב שאין לו סוף, המלווה בגעגועים עזים.
אורי היה בן 19. לוחם, צעיר מלא חיים, ערכים, שמחת חיים ואהבת אדם. העתיד שהיה לפניו נגדע ברגע אחד, בעקבות התנהלות עבריינית ובלתי אחראית עם נשק. מאותו רגע החיים שלי ושל משפחתי השתנו. אבל בתוך הכאב העצום הזה הבנתי דבר נוסף: אני לא יכול להחזיר את אורי, אבל אני כן יכול לנסות למנוע את האובדן הבא. וכך, מתוך המקום הכואב ביותר שאב יכול להיות בו, נולדה שליחות.
רונן מכטייב
(צילום: עידו ארז)
התחלתי להגיע להרצות בהתנדבות בפני גופי ביטחון, בפני טירונים וחיילים, בפני מפקדים ובפני תלמידי כיתות י"ב שנמצאים רגע לפני גיוסם. אני מספר להם על אורי, על האדם שהיה ועל החיים שנגדעו, אבל מעל הכול אני מנסה לגרום להם לעצור ולחשוב. לא רק על מה מותר, לא רק על מה אסור, אלא על השאלה החשובה הרבה יותר: מה עלול לקרות? ומה עלולים לאבד ברגע שמישהו לא פועל נכון?
מה אתה, המשפחה והסובבים אותך עלולים לאבד, ועם מה תצטרכו להתמודד דקה-דקה, שעה-שעה, יום ולילה, למשך כל החיים, אם לא תפעל נכון – או אם מישהו אחר לא יפעל נכון וינהג בחוסר אחריות, תוך זלזול ושאננות בחיי אדם.
כי בסופו של דבר, החיים אינם ספר חוקים. יש רגעים שבהם אדם צריך להבין שגם אם הוא חושב שהוא "רק משחק", "רק בודק", "רק מחזיק", "רק מצטלם" – ברגע שיש נשק, אין מקום לאדישות, לזלזול או להנחות. יש רק אחריות.
הנשק עצמו אינו הבעיה. הבעיה מתחילה ברגע שבו האדם שמחזיק אותו שוכח את העוצמה שיש בידיו, או מתייחס לחיי אדם כאילו הם מובנים מאליהם.
אני מבקש מהצעירים, מהמפקדים ומהלוחמים שאני פוגש לחשוב מעבר לרגע. לא רק על הפעולה שהם עומדים לעשות, אלא על התוצאה האפשרית שלה. כי פעולה שנמשכת שנייה יכולה לייצר תוצאה שנמשכת חיים שלמים. מאחורי כל טעות כזאת יש משפחה. יש הורים. יש אחים. יש חברים. יש חיים שלמים.
אני יודע את זה כי אני חי את התוצאה. אני יודע מה זה לקום בבוקר ולדעת שהבן שלך כבר לא ייכנס בדלת. אני יודע מה זה להתגעגע לקול, לחיוך, למבט, לשיחה הקטנה שהייתה מובנת מאליה והפכה פתאום לזיכרון. אני יודע מה המחיר שמשלמת משפחה שלמה על רגע אחד שבו אדם אחר לא גילה את האחריות הנדרשת.
לכן אני מדבר. גם כשכואב. אולי דווקא בגלל שכואב.
אני רוצה שהמסר הזה יגיע לפני האירוע, לא אחריו. לפני הירייה, לא אחרי. לפני הטעות, לא אחרי שהחיים כבר השתנו. בעיניי, זו המשמעות האמיתית של מניעה.
אנחנו רגילים לדבר על גבולות של "מותר ואסור". זה חשוב, כמובן. אבל זה לא מספיק. אדם יכול לדעת מה אסור ועדיין לא להבין את המשמעות האמיתית של המעשה שלו.
לכן אני רוצה לשנות את השאלה. במקום לשאול רק "האם מותר לי?", צריך לשאול "מה עלול לקרות אם אעשה את זה?". במקום לחשוב על הרגע, צריך לחשוב על היום שאחרי. ובמקום להתייחס לכלי הנשק כחפץ – צריך לזכור שמדובר בעוצמה שמחייבת אחריות מוחלטת.
המאבק בעבריינות ובמשחק בנשק אינו רק מאבק של משטרה, צבא או מערכת אכיפה. זה מאבק של כולנו. הוא מתחיל בבית, ממשיך במערכת החינוך, בצבא ובגופי הביטחון, ונמצא גם בידיו של כל אדם שמחזיק נשק.
אני מאמין שמפקד טוב הוא לא רק מי שיודע להפעיל כוח, אלא מי שיודע להטמיע אחריות. מערכת חזקה אינה רק מערכת שיודעת להגיב במהירות לאירוע, אלא מערכת שיודעת למנוע אותו. ולכן בכל הרצאה אני מנסה להשאיר אחריי לא רק מסר, אלא מחשבה. אני רוצה שמי שיושב מולי יסתכל על הנשק אחרת.
שיבין שאין דבר כזה "רק לרגע". שיבין שאדישות יכולה להיות קטלנית. שיבין שזלזול בחיי אדם יכול להתחיל בהתנהגות שנראית קטנה – ולהסתיים בטרגדיה שאין ממנה דרך חזרה.
ואני מקווה שבכל פעם שאחד מהם יעמוד מול החלטה שעלולה לסכן חיים, הוא יזכור את אורי. אולי הוא יעצור. אולי הוא יחשוב. אולי הוא ימנע ממישהו אחר לעשות את הטעות שאי אפשר לתקן.
אורי איננו כאן כדי לספר את הסיפור שלו. לכן אני מספר אותו בשבילו. אני מספר אותו גם בשביל כל מי שלא הספיק להיפרד, בשביל כל משפחה שמחכה לשיחת טלפון, ובשביל כל צעיר שעדיין יכול לבחור אחרת. אני רוצה שהשם של אורי לא יהיה רק שם שמזכירים בכאב, אלא גם קול שמזכיר לאחרים לעצור לפני שיהיה מאוחר מדי.
הכאב שלי לא נעלם. הוא איתי בכל יום. אבל החלטתי לא לתת לכאב להישאר רק כאב. הפכתי אותו לאחריות. הפכתי אותו לשליחות.
והשליחות הזאת אינה רק שלי. כל מי ששומע את הסיפור הזה מקבל אחריות: לא לשתוק, לא להקל ראש, לא לומר "זה לא ענייני", ולא לחכות שהאסון יקרה כדי להבין כמה הוא היה קרוב.
ואם הסיפור של אורי יצליח לעצור אדם אחד לפני מעשה מסוכן, לגרום לצעיר אחד להבין את משמעות האחריות שבידיו, או למנוע ממשפחה אחת לחוות את האובדן שאני ומשפחתי חווים – אז יש משמעות לכך שאני ממשיך לדבר.
כי בסופו של דבר, השאלה הגדולה איננה רק מה מותר ומה אסור. השאלה היא: מה עלולים לאבד ברגע אחד של זלזול, אדישות וחוסר אחריות לחיי אדם.
את אורי כבר אי אפשר להחזיר. אבל אולי את האסון הבא – עדיין אפשר למנוע.
טפסר רונן מכטייב, סגן נציב כבאות והצלה לישראל
