נפתח בדוגמה פשוטה, אך כזו שמדגימה את משמעות הלכת אפרופים שקבעה שאין מקום לתת בלעדיות ללשון החוזה. ראובן אומר לשמעון: אני מציע למכור לך סוס שבבעלותי במחיר מסוים. שמעון משיב: אני מסכים לקנות את הסוס באותו מחיר. לכאורה חוזה ברור. אלא שבמציאות, שני הצדדים כלל לא התכוונו לחיה ההולכת על ארבע. שניהם כינו ביניהם מכונה ישנה שברשות ראובן בשם החיבה "סוס". כך דיברו, כך התכתבו, כך ניהלו את המשא ומתן. אם נעמוד על לשון החוזה בלבד, נגיע לתוצאה אבסורדית: מכירת בעל חיים שמעולם לא עמדה על הפרק. אם נבקש להבין מה באמת הוסכם, לא תהיה ברירה אלא לפנות לנסיבות כריתת החוזה שהן מחוץ ללשון החוזה.
זו בדיוק הלכת אפרופים. לא תחבולה משפטית, לא אקטיביזם שיפוטי או ניסיון להגדיל אות כוחה את הרשות השופטת, אלא ניסיון להבין את הכוונה האמיתית של הצדדים לחוזה ולאכוף אותה.
על הרקע הזה, קשה שלא לחייך נוכח הכותרות הדרמטיות וההצהרות שלפיהן התיקון האחרון לחוק החוזים, שקידמו ח"כ שמחה רוטמן והשר יריב לוין, ביטל את הלכת אפרופים. הוא לא. גם לא קרוב לכך. למעשה, מי שקורא את התיקון בעיון מגלה כי הוא מניח כהנחת מוצא את מה שאפרופים קבעה כבר לפני שלושים שנה: חוזה אינו אוסף מילים מנותקות מהקשר, ולשון אינה ברורה כשלעצמה. התיקון לחוק למעשה מאמץ את העקרונות של הלכת אפרופים ופסקי הדין שיישמו אותה.
כך למשל, בתיקן לחוק נקבע כי חוזה עסקי יש לפרש לפי הלשון בלבד. לכאורה מדובר בהוראת חוק חדה ופשוטה, אך גם התיקון לחוק עצמו מסייג אותה מיד. נקבע כי כאשר פרשנות מילולית מובילה לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, או כאשר קיימת סתירה פנימית בחוזה, אין מנוס מפנייה לנסיבות חיצוניות. אלא שכאן טמון העניין העקרוני: כיצד נזהה תוצאה לא הגיונית או סתירה, אם לא באמצעות בחינת הנסיבות כבר בתחילת הדרך, בדיוק כפי שקבע הנשיא ברק.
בדוגמת הסוס, הסתירה וחוסר ההיגיון אינן עולות מן הלשון. הן מתגלות רק כאשר בוחנים ראיות חיצוניות. התכתבויות בין הצדדים. האופן שבו כינו את המכונה לאורך השנים. טיוטות קודמות. חוזים קודמים. נוהג ביניהם. כלומר, הנסיבות מחוץ ללשון הן תנאי הכרחי להבנת משמעות המילים שבהן בחרו הצדדים לחוזה.
במילים אחרות, גם כאשר המחוקק מדבר על לשון ברורה, הוא מניח תהליך פרשני מקדים. זו בדיוק הנקודה שעליה עמד הנשיא אהרן ברק בפסק הדין עצמו, בניסוח שנותר מדויק ורלוונטי גם היום: בהירותה של הלשון אינה נקבעת על פי תחושת בטן של השופט, אלא היא מסקנה שמתגבשת רק בסיומו של ההליך הפרשני. רק פנייה למקורות חיצוניים עשויה להניח את דעת הפרשן שהלשון אכן ברורה. מה שנראה ברור על פניו, עשוי להתברר כלא ברור לאור הנסיבות החיצוניות ללשון.
"מסדר את המגרש"
התיקון האחרון לחוק החוזים לא ביטל את הלכת אפרופים. הוא בסך הכל "מסדר את המגרש" בתחום פרשנות החוזים, מבצע הבחנות בין סוגי חוזים, ומבקש להגביר ודאות במקומות שבהם הצדדים מתוחכמים, מיוצגים על ידי עורכי דין וערים לסיכונים. אך גם בחוזים עסקיים תמיד יהיה צורך לשאול למה התכוונו הצדדים כשהשתמשו במילים שבחרו.
מתן גוטמןצילום: ירון ברנרבנוסף לכך, התיקון קובע במפורש כי מרבית החוזים ימשיכו להתפרש בהתחשב במכלול נסיבותיו של החוזה ולא לפי לשונו בלבד: חוזים אחידים, חוזי עבודה, חוזים שאינם עסקיים, חוזים שבהם צד אחד הוא אדם פרטי כגון חוזי מכר דירה ועוד. מעניין לציין כי בהתאם לתיקון החדש לחוק, החוזה שנדון בפרשת אפרופים היה גם כיום מתפרש על פי לשונו ועל פי נסיבות כריתתו, בהיותו חוזה אחיד, בדיוק בהתאם לגישה הפרשנית של הנשיא ברק.
ובמובן הזה, הניסיון להציג את התיקון כהפלת מורשתו של אהרן ברק מחטיא את המטרה. מי שמאמץ בחקיקה את התפיסה שלפיה אין משמעות ללשון מנותקת מהקשר ונסיבות, ומי שמבין שתוצאה אבסורדית היא סימן אזהרה פרשני, אינו מבטל את הלכת אפרופים. הוא מאשש אותה ומאמץ אותה.
הכותב הוא דוקטור למשפטים, עורך דין, ומומחה למשפט ציבורי אוניברסיטת רייכמן ופרשן משפטי של ynet. לשעבר ראש מטה במשרד מבקר המדינה.
