זו הפכה להיות שיטה: כשאיום הבחירות מרחף באוויר, נמנע ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר שנה וארבעה חודשים מקבלת החלטות גורליות שעלולות לפרק את הקואליציה. בין אם זה בדיונים הנמרחים על חוק הפטור מגיוס, בין אם זה המשבר היזום עם בית המשפט העליון, בין אם מדובר באי-הקמת ועדת חקירה ממלכתית, עסקת חטופים או היום שאחרי בעזה - כל החלטה בנושאים הללו, שעלולה להיות לא פופולרית בציבור או להביא להפלת הממשלה, פשוט מתמסמסת בהמתנה אל הלא נודע. לאי-קבלת החלטות מורכבות יש מן הסתם יתרון פוליטי ברור: במערכת בחירות קל יותר להאשים אותך במה שעשית, מאשר במה שלא.
"היינו יכולים לקבל את אותה עסקה עם יותר חטופים, במחיר יותר נמוך, כי נוספו פה 110 מחבלי מאסר עולם שלא היו בדיונים אז", אמר שר הביטחון יואב גלנט בריאיון לנדב איל ב"ידיעות אחרונות". "בפועל, מה שאתה רואה היום ומה שהיה ביולי הוא אותו דבר".
לו העסקה עברה אז, המשמעות הייתה - בסבירות גבוהה - הפלת הממשלה. כניסת גדעון סער לקואליציה, בשילוב הבחירה בדונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, שינתה את התמונה, אלא שגם כעת מעכב נתניהו את הדיונים בשלב ב' של מתווה החטופים, שמשמעותו פרישה של בצלאל סמוטריץ' מהממשלה. והפרקטיקה הזו חוזרת שוב ושוב, וגורמת נזקים גדולים לאין שיעור למטרות המלחמה וגם למדינה.
המשרתים קורסים וחוק הגיוס תקוע
כך למשל, חוק הפטור מגיוס. ההיגיון אומר שכבר ב-8 באוקטובר הייתה הממשלה צריכה לקדם בהליך חירום חוק שיסדיר אחת ולתמיד את גיוסם של אלפי חרדים שמשתמטים מדי שנה משירות, ברקע הצורך הצפוי בחיילים רבים, אלא שהאינטרס הפוליטי היה אחר. חוק טוב למשרתים לא יכול לעבור גם לשביעות רצונם של כל הנציגים החרדים, גם לזכות לאמון הציבור וגם לרצות את כל צדדי הקואליציה. העברת חוק בתמיכת האופוזיציה, ונגד החרדים, תביא בסבירות גבוהה להפלת הממשלה. מנגד, העברת חוק שיסדיר השתמטות - בזמן שהציבור המשרת קורס תחת הנטל - תהווה מכה אנושה בבחירות. התוצאה היא משיכת זמן בלתי נגמרת בוועדת חוץ וביטחון, כשהשר ישראל כ"ץ לא מקדם נוסח שמוסכם על היו"ר יולי אדלשטיין - והחוק עצמו טרם הוצג לציבור.
אי-העברת החוק תשרת פוליטית כל את צדדי הקואליציה: נציגי "הציונות הדתית" והליכוד יוכלו לטעון שסירבו להעביר חוק השתמטות, ונציגי החרדים יטענו שמנעו אותו. כך או כך, החלטה לא מתקבלת, החרדים לא מתגייסים, ועולם כמנהגו נוהג. צה"ל זקוק ל-10,000 חיילים, 6,000 מתוכם לוחמים. הזמן דוחק, הצורך הביטחוני מובהק - אבל האינטרס הפוליטי הפוך.
וכל עוד המצב נמשך, לוחמי המילואים בצה"ל עדיין מוזמנים לשירות תחת צו 8, וחלקם הגדול כבר צבר מאות ימי מילואים ב-16 חודשי המלחמה. במקביל, התפתחה איוולת מקוממת: חוק המילואים החדש שביקש צה"ל להעביר מוסמס, שכן הקואליציה סירבה לאשרו עד שיעבור החוק שיבטיח בדין פטור משירות לצעירים החרדים. מדובר בשני חוקים שלא קשורים זה לזה - תכלית חוק המילואים היא לאפשר לצה"ל לגייס מילואימניקים באופן מסודר, בהיקפים גדולים פי 4 משנים קודמות - אבל בהתרעה סבירה לחיילים.
חוק המילואים החדש היה אמור לאפשר לצה"ל לתכנן את בניין כוחו ואת הפעלת חטיבותיו בצורה מיטבית ולא פזרנית, עם התרעה של חודשיים-שלושה למשרת ועיגון מסודר של הטבות עבורו. אלא שהקואליציה דחתה שוב ושוב את ההחלטה, באופן שיצר קושי ארגוני והכביד על כל ניסיון לייצר לצה"ל ודאות מינימלית. הפתרון היה ישראבלוף של צו 8 פתוח, שבמסגרתו הצבא יכול לזמן כל איש מילואים כאוות נפשו ובאופן מיידי, גם אם בפועל המלחמה הסתיימה ממזמן.
הסחיטה הזו לא רק מעכבת פתרון הכרחי למצב הקיים ומקשה על הבהירות שדרושה למשרתי המילואים, אלא היא גם עולה הרבה מאוד כסף למשלם המיסים: מדובר במיליארדים של הוצאות על צווי 8, שעולים לאוצר הרבה יותר משירות מילואים רגיל.
המשבר המתמשך עם הרשות השופטת
גִּזרה נוספת שנדמה שהייתה אמורה להיזנח אחרי טבח 7 באוקטובר היא התנגשות הרשויות בין הממשלה והכנסת לבין מערכת המשפט. שר המשפטים יריב לוין, שלא הצליח לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, סירב במשך כמעט שנתיים לכנס אותה להצבעה על נשיא בית המשפט העליון הבא, מכיוון שידע שיפסיד בה. בכך הוא הביא למצב שבמשך שנה כיהן עוזי פוגלמן כממלא מקום - ואחרי פרישתו יצחק עמית, תחילה גם כן כממלא מקום ולאחר מכן כנשיא רשמי.
עמית נבחר רק אחרי שבג"ץ הכריח את השר לאפשר את כינוס הוועדה, אבל לוין מיד הודיע שאינו מכיר בבחירתו ושלא ישתף איתו פעולה. נראה כי מבחינת לוין, הדרך לפתור את המשבר היא להגיע להסכמות עם שופטי העליון בוועדה על בחירה בד"ר אביעד בקשי לשופט. אלא שברשות השופטת לא רואים בד"ר בקשי - שעומד מאחורי תוכנית המהפכה המשפטית ומעולם לא כיהן כשופט או אפילו בתפקיד בכיר דומה - כמועמד ראוי לעליון.
התוצאה היא שבזמן שמערכת המשפט כורעת תחת עומס התיקים, החלטות מנהליות המשותפות לשר ולנשיא לא יכולות להתקבל. המשמעות היא, בין היתר, שלא מתקבלות החלטות על בחירת שופטים, הוספת תקציבים, בחירת נשיאים והקמת ועדות איתור, בינוי בתי משפט ותכנון המערכת לשנים הבאות. אם המשבר לא ייפתר, עד סוף הקדנציה של לוין יכהנו רק 10 שופטים בעליון במקום 15. השירות לאזרח ייפגע, שכן בבית המשפט הזה מונחים אלפי תיקים - ערעורים אזרחיים, פליליים ועתירות לבג"ץ. בשל העיסוק בתיקים מורכבים וחוקתיים בהרכב רחב, לא ייוותר לשופטי העליון זמן לסיום תיקים "רגילים", ואלה צפויים להיסחב.
בשל מחלוקת דומה עם לוין לא מונה גם נציב תלונות הציבור על השופטים. מינוי כזה מחייב הסכמה שלו ושל נשיא העליון, ואז אישור בוועדה לבחירת שופטים. גם כאן מי שנפגעים הם האזרחים, שסובלים לעיתים מיחס רע או מסחבת מצד בתי המשפט - ואין להם לאן להתלונן כבר כמעט שנה. לוין אף הסלים את המאבק עם נשיא העליון בנושא, והוא מקדם הצעת חוק של יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן להעביר את הבחירה של נציב תלונות הציבור על השופטים אל הכנסת.
ובזמן שהאזרחים נפגעים, לוין מצא מוצא חלקי לעימות שלו עם מערכת המשפט - ומקדם את הצעות החוק שלו דרך הכנסת ולא דרך ועדת השרים לחקיקה. היועצת המשפטית לממשלה, נזכיר, סירבה עד כה לסייע לשר ולקואליציה בהצעות חוק שהן בעיניה בליבת זכויות האזרח ועלולות לפגוע בחירותו, בחופש הביטוי וכמובן בעצמאות מערכת המשפט. לכן, לוין פונה אל הכנסת - החוקים מוגשים כהצעות פרטיות, או דרך ועדת החוקה. ההצעה הזכורה ביותר שנידונה בימים אלה היא שינוי הרכב ודרך בחירת הוועדה לבחירת שופטים, שנמצאת בליבת המהפכה המשפטית ומהווה גם נקמה של השר על כך שבג"ץ הכריח אותו לאפשר את בחירת נשיא העליון החדש.
מי חוקר את מחדלי ה-7/10
ימים ספורים אחרי הטבח של חמאס הבטיח נתניהו שהמחדל ייחקר כאשר המלחמה תסתיים. בזמנו, גם שרים וחברי כנסת מהקואליציה אמרו בקול ברור שתקום ועדת חקירה ממלכתית. אבל 16 חודשים אחרי הטבח, בממשלה טוענים שוועדה כזו לא תהיה מקובלת על כל הציבור, לכאורה מאחר שחבריה ימונו על ידי נשיא בית המשפט העליון - שכאמור, לא מקובל על הממשלה. וכך, בדיון שהתקיים לאחרונה בנושא, התקבלה שוב החלטה לא להחליט - ולעכב את הדיון הבא בעוד שלושה חודשים.
העימות בכנסת
בסביבת נתניהו יודעים שכל ועדה ממלכתית שתקום תטיל עליו אחריות מובנת מאליה למחדל, מתוקף היותו ראש הממשלה שמכהן כמעט ברצף מאז 2009. "שיחלמו על ועדת חקירה ממלכתית", אמרה ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן והיטיבה לתאר את הלך הרוח. ובהיעדר החלטה על ועדה כזו, גם אלטרנטיבה חיצונית אחרת לבדיקת המחדל לא הוקמה - אולי מתוך ידיעה שתהיה לא-פופולרית בציבור, בלשון המעטה.
וכדי לא להחליט, הטילה לשכת ראש הממשלה על חבר הכנסת אריאל קלנר להגיש הצעת חוק מופרכת לוועדת חקירה פוליטית, ולאיסור על הקמת כל ועדה אחרת. קלנר קיבל את המשימה אחרי שרבים אחרים, ובהם ח"כ בועז ביסמוט, סירבו לה. אלא שמאז חלפו כמעט שלושה חודשים, והצעת החוק שעוררה סערה רבתי טרם הוגשה. ובזמן ששום החלטה לא מתקבלת, נותנים בממשלה למשפחות שכולות לריב האחת עם השנייה בכנסת, בעד ונגד ועדת חקירה ממלכתית.
המשמעות של החלטה על חקירת המחדל אינה חשובה רק למשפחות הללו: 16 חודשים לטבח, אף גוף חיצוני עדיין לא בדק לעומק את המחדל ושורשיו, ואיש לא תחקר את ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש שב"כ או כל בכיר אחר. וללא בדיקה מעמיקה הקונספירציות משתוללות, האמון הציבורי רעוע, האחראים נשארים בתפקידם ואף מתקדמים ומסקנות הכרחיות לא מיושמות.
היעדר תכנית ליום שאחרי המלחמה בעזה
ומעל הכול מרחפת השאלה שלא ברור מדוע לא ניתנה עליה עדיין תשובה: מה רוצה הממשלה להשיג בעזה ואיך היא רואה את עתיד הרצועה. עד כה לא הצליחה הממשלה להחליט מי ישלוט בשטח במקום חמאס. למעשה, ניתן לומר שבניגוד להצהרותיה, הממשלה עדיין תקועה בקונספציה שהובילה ל-7 באוקטובר, שכן משמעות אי ההחלטה בפועל היא שארגון הטרור נשאר הריבון.
4 צפייה בגלריה
בפועל, הלחימה הסתיימה כבר לפני חודשים ארוכים. מחבלי חמאס בפעימה החמישית
(צילום: Eyad BABA / AFP)
הכותרת
בדרך למשבר בהסכם? מנופי הלחץ שנשארו לישראל | רון בן ישי
24:03
את ההמחשה לכך קיבלה ישראל בעסקת החטופים הנוכחית: זמן קצר אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף התפרסו ברצועה שוטרי חמאס, ולצידם מחבלים חמושים לעילא, עם מדים מדוגמים וסרטים ירוקים על מצחיהם. גם מפגני הראווה בכל פעימה, לצד שלטי החוצות שהפיק משרד ההסברה של חמאס שקיבלו את פני מאות אלפי העזתים ששבו לצפון הרצועה, היוו הוכחה לבריחת הממשלה מפתרון מדיני ארוך טווח שישים קץ לשלטון הטרור.
אלו רק דוגמאות קטנות, מיני רבות, שמוכיחות עד כמה היעדר האלטרנטיבה פגע בהישגים הצבאיים בתמרון הקרקעי. חיילי צה"ל ניסו לתחזק את הישגיהם בפשיטות החוזרות על חלקים קטנים ברצועה, כמו בג'באליה, רפיח ובית חאנון - אך לא מעבר. ואם בחודשי המלחמה הראשונים צה"ל תמרן ברחבי הרצועה עם 30 אלף לוחמים, כעת מגבלת הכוחות ושחיקתם - לצד הצורך לפרוס חטיבות שלמות בלבנון, סוריה ויהודה ושומרון - ימנעו או יעכבו עד אין קץ תמרון נרחב נוסף.
עם כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן ותחילת עסקת החטופים, הפכה תוכניתם של השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר - הגליית העזתים - למדיניות רשמית של ארה"ב. אלא שלא ברור כיצד בכלל תוכנית כזו יכולה להתממש, ומה השלכותיה על גורלם של החטופים שמוחזקים בתנאים לא אנושיים במנהרות חמאס. למעשה, תוכניות לא אפויות לעזה כבר נחשפו בעבר בקול תרועה והסתיימו בקול ענות חלושה. בהן, למשל, ההצעה לתת 5 מיליון דולר למחבלים בעבור חטופים, התוכנית לתת לחמולות לשלוט או שחברות אמריקניות יחלקו את הסיוע ההומניטרי.
בינתיים, בכל שעה שחולפת, חמאס מתאושש ומבסס מחדש את שלטונו. מתחת לאדמה, סביר שהוא כבר חופר מחדש את בסיסי הטרור לפיקוד ולייצור אמל"ח, וגם מנהרות לחימה. המטרה שלו היום, בדיוק כמו ב-7 באוקטובר, היא אחת: לשרוד, לא מעבר.
זה לא היה אמור להיות כך. כבר בחודש השלישי של המלחמה כונס הקבינט לדון ביום שאחרי, מתוך הבנה שהיעד של "מיטוט חמאס" יהיה חסר משמעות אם לא יימצא גורם אחר שייכנס לרצועה במקומו. באותו דיון הועלו כמה אפשרויות, שכל אחת שיקפה עמדה פוליטית אחרת: שר הביטחון לשעבר גלנט הציע שהרשות הפלסטינית תשלוט בעזה אחרי שתעבור רפורמה מקיפה, וזכה לתמיכת גדי איזנקוט ובני גנץ. סמוטריץ', בן גביר ואחרים טענו שנדרש שלטון צבאי ישראלי ברצועה כחלופה לחמאס, והתנחלויות - כפי שהיה בעבר. את שני הרעיונות נתניהו דחה ומסמס, עיכב ומרח.
התוצאה, לשביעות רצון חמאס, היא שישראל נחלה עד כה כישלון חרוץ ביעד מלחמה רשמי ועיקרי, גם אם פחות דחוף מהחזרת החטופים. כדי לא להודות בכך, ישראל לא מכריזה שהמלחמה נגמרה, כי הרי יש עדיין ישראלים המוחזקים ברצועת עזה. אבל בפועל, הלחימה הסתיימה כבר לפני חודשים ארוכים.
