לפני כשנה הושבעה ממשלת בנט-לפיד לאחר שנתיים של אי-יציבות פוליטית וארבע מערכות בחירות. באופן בלתי צפוי, מי שהיוותה את לשון המאזניים הייתה מפלגת רע"מ, שהפתיעה את הסוקרים ועברה את אחוז החסימה. העומד בראשה, מנסור עבאס, ניצל את מעמדו זה וקיים מגעים עם שני הצדדים – גוש השינוי ובלוק הימין – כדי שייענו מרב הדרישות הפוליטיות של המפלגה, שהתמקדו בסוגיות כלכליות וחברתיות של החברה הערבית. לבסוף הצטרפה רע"מ לקואליציית בנט-לפיד, ככל הנראה יותר בשל סירובו של בצלאל סמוטריץ' לשבת עם מפלגה ערבית ופחות בגלל בחירתו של עבאס. הקואליציה ידעה עליות ומורדות אך כיום נראה שנפילתה כמעט בלתי נמנעת.
עבור האזרחים הערבים, נפילת קואליציית השינוי אינה רק מעוררת חרדה מהאפשרות לחזרתם של גורמים קיצוניים לראשות הממשלה. היא מעוררת דאגה עמוקה מכך שתהליכים חשובים לשיפור מצבה החברתי-כלכלי ובמלחמה בפשיעה, תהליכים שעודם בראשית דרכם, ייגדעו מוקדם מן הצפוי. כזכור, בסוף השנה שעברה עברו שתי החלטות ממשלה משמעותיות לחברה הערבית – תוכנית חומש לצמצום פערים כלכליים-חברתיים ותוכנית חומש למאבק בפשיעה ובאלימות. כעת, תקצוב ויישום התוכניות עומדים בסימן שאלה.
וכאן בדיוק נעוצה הבעיה. התלות הרבה של תוכניות אלו, שאמורות להתפרס על פני חמש שנים, בעובדה אם יש או אין מפלגה ערבית בקואליציה – היא בגדר אבסורד. הקצאת תקציבים שוויונית לחברה הערבית אינה צריכה להיות מותנית בהשתתפות מפלגה ערבית בקואליציה או במידת המשמעת הקואליציונית בהצבעות בכנסת, אלא להוות חלק מבסיס התקציב. כך, למשל, כאשר חברי כנסת בקואליציה איימו על רע"מ שהתוכנית לפיתוח ג'סר א-זרקא תבוטל אם לא יצביעו פה אחד בעד תקנות בשטחים הכבושים (תקנות יו"ש).
חלקה היחסי של החברה הערבית במשאבים המוקצים לחינוך, לרווחה, לתחבורה, לתרבות, לתעסוקה, לבריאות ולכל תחום חיים אחר צריך להיות מובטח לה לא מתוך אינטרס פוליטי רגעי אלא מתוך הכרה בהיותם אזרחים ובני המולדת.
(צילום: נויל האריס)
החברה הערבית בישראל היא כחמישית מאוכלוסיית המדינה. האפליה רבת השנים במשאבים הציבוריים החלה להשתנות במסגרת תוכנית החומש הקודמת לחברה הערבית – זו שפעלה בשנים 2020-2016. אז, דווקא ממשלת ימין שהסיתה נגד הציבור הערבי, הודתה - גם אם לא באופן פומבי - שמנגנוני ההקצאה מפלים אותו והחלה בצעדים לתיקונם. אך המלאכה רחוקה מלהסתיים. עדיין קיימים תחומים רבים שבהם חלקה של החברה הערבית אינו מובטח והם תלויים בהסדרים פוליטיים לא יציבים – כמו זה שאנו נמצאים בו בימים אלה.
ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיאממצב עניינים זה כולנו מפסידים – ערבים ויהודים. ערבים בטווח הקצר והמיידי על ידי מניעת השקעה תקציבית שוויונית. יהודים בטווח הארוך על ידי צמצום פוטנציאל הצמיחה הכלכלית העתידית, וגרוע מכך, חיים בחברה לא-שוויונית, שסועה ומקוטבת על כל המשתמע מכך. קיפוח האוכלוסייה הערבית ואי-הקצאת המשאבים הנדרשים ימשיכו להציב את ישראל בראש מדינות ה-OECD ברמות עוני ואי-שוויון. משם, הדרך לניכור, תסכול ואלימות הולכת ומתקצרת. תזכורת כואבת לכך קיבלנו לפני כשנה בערים המעורבות.
אפרופו: התוכנית לערים המעורבות, שמועד אישורה כבר עבר בכמעט שלושה חודשים, ושחשיבותה ברורה לכל, טרם הובאה לאישור הממשלה בדיוק מאותן סיבות פוליטיות.
- ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא שותפה בקרן פורטלנד וראשת התוכנית לחברה הערבית במכון הישראלי לדמוקרטיה; בן פרג'ון הוא חוקר בתוכנית לחברה הערבית במכון הישראלי לדמוקרטיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
