תנועת זכויות האזרח בארה“ב נולדה מתוך טרילוגיית אירועים שהתרחשו תוך שנה וחצי באמצע שנות ה-50; ב-1954 קבע בית המשפט העליון כי ההפרדה בין ילדים שחורים ולבנים בבתי ספר מנוגדת לחוקה, שנה אחר כך נרצח הנער אמט טיל בן ה-14 בלינץ׳׳ אכזרי במיסיסיפי, ואימו התעקשה על ארון מתים פתוח כדי שכולם יראו מה עשו מבוגרים לבנים לילד שחור, ובסוף 1955, סירבה רוזה פארקס לוותר על המקום שלה באוטובוס. כותרות העיתונים החלו לזעוק על שוויון זכויות ואמריקה נבהלה מאוד. הוליווד כמובן לא פספסה את ההזדמנות וידעה כי שיווק אגרסיבי של אישה לבנה-לבנה, עם שפתיים אדומות ושיער בלונדיני בוער, יהיה מהלך טוב מאוד לעסקים.
אבל מרילין מונרו בכלל לא רצתה את כל זה. למעשה, היא הייתה woke מקורית: החזיקה בדעות פרוגרסיביות וליברליות שהקדימו בהרבה את זמנה ותמכה באופן פעיל במיעוטים ובזכויות האזרח. ב-1955 סירב מועדון הלילה החשוב ביותר בהוליווד, Mocambo, לאפשר ל-אלה פיצ׳ג׳רלד להופיע בו. מונרו, שהעריצה את הזמרת השחורה האדירה, התקשרה לבעל המועדון והציעה לו עסקה: אם הוא יחתים את פיצג׳רלד, היא תתחייב לשבת בשולחן הקדמי בכל ערב. היא כמובן ידעה שהנוכחות שלה תמלא את המועדון, שלא לדבר על המוני צלמים שיגיעו אליו. המועדון הסכים וההופעות הפכו להצלחה מסחררת. במקרה אחר הגיעו מונרו ופיצג'רלד למועדון בקולורדו. פיצג׳רלד נדרשה להיכנס מהדלת האחורית. ״או שאנחנו נכנסות יחד או שאני הולכת״, אמרה מונרו. שנים אחר כך סיפרה אלה פיצג'רלד, מגדולות הווקאליסטיות האמריקאיות בכל הזמנים, כי מונרו שינתה את מסלול הקריירה שלה לנצח.
הסיפור הזה הוא הסבר קטן וחלקי, אבל מאוד משמעותי, לסיבה בגללה גם בציון 100 שנה להיוולדתה, 64 שנים אחרי מותה בגיל 36,, המיתוס של מרילין מונרו לא רק נותר חזק, אלא אף מתגבר; מדוע דור צעיר שמגלה אותה עכשיו מבין עד כמה פורצת דרך היא הייתה, ואיך נשאה על כתפיה מאבקים שנשים צעירות היום לא צריכות לנהל. לפחות לא כל הזמן. נכון שהיא קודם כל התפרסמה כפצצת הסקס שמיגנטה עיניים גבריות נטולות עידון בימי "מד מן", אבל היא לא הייתה הראשונה לעשות זאת. לפניה היו מיי ווסט וג'ין הארלו, ובמקביל וגם אחרי הגיעו ג'יין מנספילד, קים נובאק ודוריס דיי. כולן הרטיבו חלומות של גברים ונשים בארה״ב, אבל אף אחת מהן לא השאירה את החותם של מרילין מונרו.
מנורמה ג'ין לאייקון נצחי
ב-19 במאי 1962 עלתה מרילין מונרו על במת המדיסון סקוור גרדן בניו יורק, להופעה במסגרת ערב איסוף כספים למפלגה הדמוקרטית, שהוצג גם כמסיבת יום הולדת 45 לנשיא ארה״ב, ג׳ון קנדי. JFK היה הבכיר מבין כל הגברים הבכירים הרבים איתם חלקה מונרו מיטה, והבית הלבן והשירות החשאי עשו שמיניות תלולות באוויר כדי לשמור את הרומן בסוד. דונלד ספוטו, שכתב ב-1993 את מה שנחשבת לביוגרפיה הטובה ביותר של מונרו, סיפר כי המפגש הרומנטי הממשי הראשון בינה לנשיא התרחש בסתיו של 1961 בסנטה מוניקה. כמה חודשים אחר כך, השניים בילו יחד סוף שבוע בבית הנופש של הזמר בינג קרוסבי בפאלם ספרינגס.
ואז צעדה מונרו על הבמה במדיסון סקוור גארדן ושרה לקנדי: Happy Birthday, Mr. President. זה היה כל כך סקסי, שאפשר היה לראות את אגלי הזיעה על המצח של 15 אלף הנוכחים באולם ועוד מיליונים שצפו בטלוויזיה. קנדי אמר אחר כך בנאומו: "אני יכול לפרוש מפוליטיקה לאחר ששרו לי 'יום הולדת שמח' בצורה כה מתוקה ותמימה“. אבל אף אחד לא חשב שזו הייתה צורה ׳מתוקה ותמימה׳, כולל קנדי עצמו. כולם הבינו מה הם רואים.
ההופעה הזו סימנה את סוף הקשר. קנדי ניתק מגע. פחות משלושה חודשים אחר כך, באוגוסט 1962, נמצאה מרילין מונרו מתה במיטתה. נסיבות מותה הרשמיות נקבעו כהתאבדות כתוצאה מנטילת מנת יתר של תרופות הרגעה וכדורי שינה. היא היתה בת 36, ועם המוות הטרגי נולד אייקון נצחי. מוות כזה, בעולם מעוות למדי, הופך פתאום לצעד קריירה חכם.
כמו כל אייקון, המותג המצטבר של מרילין מונרו גדול ממרילין מונרו כאדם, ובוודאי הרבה יותר מ-נורמה ג'ין מורטנסון, כפי שנקראה מהיום בו נולדה, 1 ביוני 1926, עד ששינתה את שמה ב-1946. עשרות שנים אחרי מותה, היא עדיין מופיעה בפרסומות, נעשו עליה עשרות סרטים ונכתבו עשרות ספרים, והיא ממשיכה להיות נושא נחשק מאוד בעולם האמנות החזותית.
נורמה ג'ין גדלה בבתי יתומים, עברה התעללות מינית ואמה סבלה מסכיזופרניה. מרילין מונרו, לעומת זאת, הבינה שהמתנות הפיזיות שלה יעבדו בקלילות על גברי אמריקה ובנתה מותג חכם ומתוחכם. במעבר מנורמה ג'ין למרילין, מנערה ברונטית צנועה לבלונדינית מחומצנת, ממי שהתקשתה לבטא את עצמה, לאשה עם הקול הכי חזק בחדר - היא לקחה בעלות על עצמה והשאירה את הקורבן מאחור בימים בהם נשים פשוט לא חשבו שמותר להן לעשות דבר כזה.
״חלק אוהבים אותה כי היא הייתה סקסית ויפה; אחרים כי היא הייתה קומיקאית מצחיקה״, כתבה עליה מישל מורגן, ביוגרפית בריטית שהקדישה את רוב הקריירה לחקר מרילין מונרו, ״יש אנשים שמעריצים את הרגישות שלה ואחרים שאוהבים את האופן בו היא מעולם לא הפסיקה לנסות להפוך את חייה למלאים יותר. עבור אחרים - כמוני - הסיבות ממשיכות להתפתח עם הזמן. כשגיליתי לראשונה את מרילין ב-1985, הייתי נערה מתוסכלת שחיפשה למרוד. מרילין הייתה אז בשבילי מעין חברה פונדקאית. היא הייתה מרדנית, ומישהי שהלכה נגד הזרם בעידן שבו נשים היו אמורות לדעת את מקומן. עכשיו, כשאני מבוגרת יותר, אני יכולה להעריך איך מרילין ניסתה לשנות את העולם. היא נלחמה לא רק על זכויותיה שלה, אלא גם על זכויותיהם של אחרים. סופה הטרגי קבע שמקומה בספרי ההיסטוריה ייכתב כקורבן, אבל היא לא הייתה קורבן, היא הייתה גיבורה״.
הכוכבת שנשארה קפואה בזמן
מרילין מונרו פרצה לתודעה בתקופה בה ארה״ב עדיין היתה שמרנית מאוד, אבל כבר החלה לחוות את ניצני המהפכה המינית. היא הציגה מיניות נשית חופשית ולא מוטרדת ממה יגידו; הצטלמה בעירום, והחליפה גברים כמו שגברים החליפו אז נשים. חיי האהבה שלה היו חסרי תחרות. היא התחתנה בגיל 16 עם השכן ג'יימס דוגרטי, כדי להימנע מחזרה לבית יתומים, והתגרשה כעבור ארבע שנים. ב-1954 התחתנה עם ג'ו דימאג'יו, אגדת בייסבול שכפי ששרו פול סיימון וארט גרפונקל - האומה נשאה אליו את עיניה. הם התגרשו אחרי תשעה חודשים, כי דימאג'יו התקשה לשאת את ההערצה הגברית העולמית לאשתו ואת היותה, חס וחלילה, מפורסמת אפילו יותר ממנו.
צעירים מתחברים למרילין מונרו גם בגלל נושאים שאז היו טאבו והיום הם חלק אינטגרלי מהשיח: היא כתבה בגילוי לב על משברי בריאות הנפש שלה, החרדות, הדיכאון והטראומות שעברה; היא נלחמה בתעשייה גברית במיוחד, ואפילו הקימה חברת הפקות משלה כדי לזכות בעצמאות אמנותית. והיא גם תמכה בזכויות הומוסקסואלים בתקופה שבה זו היתה באמת התאבדות מקצועית
ב-1956 התחתנה מונרו עם המחזאי היהודי ארתור מילר, איתו יצרה קשר אינטלקטואלי ואפילו התגיירה לפני הנישואים. את הסיפוקים הפחות אינטלקטואלים היא קיבלה דרך רומנים עם פרנק סינטרה, מרלון ברנדו ושני האחים קנדי, לא רק JFK - אלא גם בובי. ההצטלבות הזו עם הדמויות המשפיעות ביותר של הדור: הספורטאי הנערץ (דימאג'יו), איש הרוח החשוב (מילר) וצמרת הכוח הפוליטי (האחים קנדי), שלחה אותה לספירות שאף כוכב/ת אמריקאי/ת לא היו בהן עד אז ומעטים הגיעו אליהם מאז.
המוות המוקדם השאיר אותה בזיכרון הקולקטיבי כסמל של יופי נצחי ופגיעות אנושית. הציבור מעולם לא ראה אותה מזדקנת, מאבדת את הזוהר או דועכת. לא מעט בזכות אנדי וורהול, הפכה התדמית הוויזואלית של מרילין מונרו – שיער בלונדיני, שפתון אדום ונקודת חן – לסימן מסחרי אנושי, לא שונה מקוקה קולה. היא נשארה קפואה בזמן, מה שמאפשר לכל דור לגלות אותה מחדש.
6 צפייה בגלריה
כל דור מגלה אותה מחדש. מבקר ב- National Portrait Gallery מתבונן ב״מרילין מונרו״, יצירתו של אנדי וורהול
(צילום: Peter Macdiarmid/Getty Images)
צעירים מתחברים למרילין מונרו גם בגלל נושאים שאז היו טאבו והיום הם חלק אינטגרלי מהשיח: היא כתבה בגילוי לב על משברי בריאות הנפש שלה, החרדות, הדיכאון והטראומות שעברה; היא נלחמה בתעשייה גברית במיוחד, ואפילו הקימה חברת הפקות משלה כדי לזכות בעצמאות אמנותית. והיא גם תמכה בזכויות הומוסקסואלים בתקופה שבה זו היתה באמת התאבדות מקצועית. היא הגנה פומבית על חברה הקרוב, השחקן מונטגומרי קליפט, שהיה בארון שקוף במיוחד והוטרד בלי הפסקה בידי התקשורת. "אנשים שאפילו לא ראויים לפתוח לו את הדלת לועגים לו״, אמרה מונרו, ״מה הם בכלל יודעים על הומוסקסואליות? אין סקס לא טוב או לא מוסרי אם יש בו אהבה״.
בהמשך הגיע המקארתיזם ואיתו רשימות שחורות של שחקנים הוליוודיים שהקריירה שלהם הושמדה כי נחשדו ב׳שמאלניות׳. ארתור מילר זומן לחקירה בפני הוועדה לפעילות אנטי-אמריקאית כמה שבועות לפני החתונה עם מונרו, ומנהלי האולפנים הגדולים התחננו בפניה שתיפרד ממנו כדי להציל את הקריירה שלה. היא סירבה, התייצבה לצידו בפומבי לאורך כל החקירות וסיכנה במודע את מעמדה. הגיעו דברים ליד כך שראש ה-FBI, ג׳יי.אדגר הובר, פתח נגדה תיק חקירה שנותר פעיל עד יום מותה. לא במקרה רוחשות אינספור תיאוריות קונספירציה סביב נסיבות המוות.
המותג חי ובועט גם עשרות שנים אחרי לכתה
בצוואתה הותירה מרילין מונרו 75 אחוז מעיזבונה למורה המיתולוגי למשחק, לי שטרסברג, שלבית הספר המהולל שלו הגיעה בשיא תהילתה כי רצתה להיות שחקנית רצינית. כשזה מת ב-1982, הזכויות עברו לאשתו השלישית, אנה שטרסברג. היא אומנם מעולם לא פגשה את מרילין מונרו, אבל הפכה את העיזבון למכונת כסף אדירה ומסחרית. ב-2011 מכרה שטרסברג את השליטה לחברת המיתוג ABG תמורת סכום כ-30 מיליון דולר. ל-ABG, שמחזיקה גם בזכויות של אלביס פרסלי ומוחמד עלי, יש זכויות קניין רוחני (IP) על המותג מרילין מונרו והיא מייצרת ממנו כ-80 מיליון דולר בשנה. בזכות הניהול המסחרי האגרסיבי, מרילין מונרו נמצאת קבוע ברשימת הסלבריטאים המתים המרוויחים ביותר של מגזין "פורבס". בעבר היא הייתה האשה היחידה ברשימה, ובשנים האחרונות נוספה אליה גם וויטני יוסטון.
עם זאת, ABG לא מחזיקה בזכויות על רוב התצלומים האיקוניים של מונרו, והסרטים שייכים לאולפני הקולנוע שהפיקו אותם, וגם הם ממשיכים להרוויח היטב ממנה. בעיקר כי עם השנים, החלה ההיסטוריה לעשות צדק עם מרילין מונרו האמנית נטו. היסטוריונים של קולנוע מסכימים כי הפוטנציאל שלה היה טוב בהרבה מהתסריטים שהציעו לה. היופי והתדמית הציבורית הסתירו לעיתים קרובות כישרון משחק של ממש והבנה עמוקה של הדמויות. הן אף פעם לא היו בלונדיניות מטומטמות - לא חשוב כמה האולפנים העדיפו לשווק אותן כך - והיא תמיד העניקה להן חן, חום ומודעות עצמית. פרס גלובוס הזהב על תפקידה ב"חמים וטעים" הגיע לה באמת, זה לא קרה סתם כי היא סלבריטאית סקסית.
היא גם הראתה יכולות דרמטיות בסרטים כמו "תחנת אוטובוס" (Bus Stop) עליו קיבלה מועמדות לגלובוס הזהב, ו"יוצאי הדופן" (The Misfits), שהפך להיות הסרט האחרון גם של מונרו וגם של קלארק גייבל. והחיתה כמובן הסצינה ההיא מ"חטא על סף ביתך" (The Seven Year Itch), שבה הרוח שמגיעה מפתח האוורור הרכבת התחתית מרימה את השמלה הלבנה שלה. 64 שנה אחרי מותה של מרילין מונרו, זה עדיין אחד הוויז׳ואלים הכי מפורסמים, מזוהים ומועתקים בהיסטוריה של תרבות הפופ בכלל. כי מרילין מונרו אולי מתה בגיל 36, אבל היא חיה מתמיד בגיל 100.
