רוני ואריק עזבו לפני שלוש שנים את הדירה בתל אביב ועלו על טיסה ליוון כדי לבדוק איך נראים חיים בלי כתובת קבועה. מאז הם עובדים מרחוק, מחליפים מדינות כמו גרביים, ישנים בכפרים נידחים ומנסים להבין איך חיים בעולם בלי יותר מדי חפצים – אבל עם כמה שיותר חוויות.
"אנחנו כבר יותר מחמש שנים ביחד, ומתוכן יותר משלוש שנים אנחנו מטיילים בעולם", מספרת ל-ynet רוני ארצי (33) מתל אביב. בן זוגה, אריק זבודניק (37), מוסיף: "אנחנו עובדים עם הלפטופ ומסתובבים בעולם רק עם טרולי ותיק גב. עברנו כבר ב-44 מדינות בשלוש השנים האחרונות".
מחלקה ראשונה ברכבת בהודו
(צילום ועריכה: רוני ארצי ואריק זבודניק)
לפני שהפכו לנוודים דיגיטליים, החיים שלהם נראו שגרתיים: אריק למד הנדסה בטכניון ועבד כאנליסט, ורוני, בוגרת לימודי תקשורת חזותית בשנקר, עבדה כמעצבת גרפית. "אהבנו את החיים שלנו בארץ", אומר אריק. "זה לא שהיינו אומללים וברחנו ממשהו. היה לנו טוב, והיה קשה לוותר על שגרה נוחה בשביל איזה חלום רחוק כזה".
אבל אז הגיעה הקורונה. "מצאנו את עצמנו יושבים שעות בבית עם הלפטופים", מספרת רוני. "ואז אמרנו לעצמנו – רגע, למה שלא נעשה את זה ממקום אחר בעולם?"
פשוט לקחנו את הטיסה הראשונה שראינו וטסנו ליוון. באנו בגישה פתוחה. אמרנו לעצמנו שנצא לחצי שנה של הרפתקה ונחזור לשגרה
במרץ 2023, כמה חודשים לפני המלחמה, הם החליטו לקפוץ למים. "פשוט לקחנו את הטיסה הראשונה שראינו וטסנו ליוון". משם המשיכו לתאילנד, ואז לעוד מדינה, ועוד אחת, ועוד אחת. "באנו בגישה פתוחה", אריק מחייך. "אמרנו לעצמנו שנצא לחצי שנה של הרפתקה ונחזור לשגרה. זה גם עזר לנו לקבל את ההחלטה, כי זו החלטה מאוד מפחידה".
ומה בדיוק מפחיד? "פחדנו מהכול", הוא צוחק. "פחדנו מהעבודה, פחדנו ממה יהיה איתנו בתור זוג 24/7 ביחד, פחדנו שלא יהיה לנו לאן לחזור. אבל בסוף פחדנו יותר להחמיץ את החלומות שלנו מאשר מהאי-ודאות הזאת". רוני מוסיפה: "גם הבנו שתמיד אפשר לחזור, ועדיף להיות אמיצים ולעשות את הצעד הזה מאשר להישאר בשגרה ולתהות כל החיים מה היה קורה אם היינו מנסים".
בניגוד ללא מעט נוודים דיגיטליים שנשארים חודשים ארוכים באותו לוקיישן, הם דווקא מעדיפים לזוז בלי הפסקה. "אנחנו באמת חיים את הנוודות", מספרת רוני בגאווה. "הרבה פעמים אנחנו עוברים כל שבוע למקום אחר. בסין למשל היינו ב-20 ערים שונות. לא רק בשנגחאי או במקומות הכי מערביים. היינו גם בכפרים, בשמורות טבע, באזורים טיבטיים, במקומות בגבהים מטורפים".
"אני ממש מתגעגעת לסין", אומרת רוני. "זאת הייתה הפתעה מטורפת מבחינתי. זו מדינה ענקית, כמעט בגודל של אירופה. יש שם תרבויות שונות, שפות שונות ומנהגים שונים. טיילנו שם שלושה חודשים, והרגשנו שכל כמה ימים אנחנו עוברים לעולם אחר. מצד אחד הכול סופר-מתקדם – רכבות מדהימות, טכנולוגיה וערים מטורפות – ומצד שני יש כפרים מאוד אותנטיים ואזורים שנראים כאילו הזמן עצר בהם".
הרגע הכי מטלטל שלהם בסין התרחש באחד האזורים היותר נידחים של המעצמה. "הגענו לאזור טיבטי שנקרא קאם", מספר אריק. "זה אזור הררי מטורף עם תרבות מאוד שונה, ושם יצא לנו להיות עדים לטקס קבורה טיבטי מסורתי". לדבריו, מדובר בטקס דתי שבו נותנים לנשרים לאכול את גופת המת. "לפי האמונה שלהם, הנשרים נושאים את האדם לשמיים. בשבילם זה אקט אחרון של נתינה לעולם ולטבע".
"אנחנו משתדלים להגיע למקומות בלי שיפוטיות, להבין איך אנשים אחרים חיים ומה אפשר ללמוד מהם"
איך בכלל אפשר להסתכל על דבר כזה מחריד? "זה מאוד מטלטל", מודה הנווד הדיגיטלי. "עמדנו שם עם המשפחה והחברים של המת, והאווירה בכלל לא הייתה כמו שאנחנו מכירים מהלוויות. אנשים אכלו, דיברו, לא הייתה אווירה של היסטריה או שבר. מבחינתם המוות הוא חלק טבעי ממעגל החיים". רוני מוסיפה על החוויה הקיצונית: "זאת תפיסת עולם אחרת לגמרי. אנחנו משתדלים להגיע למקומות בלי שיפוטיות, להבין איך אנשים אחרים חיים ומה אפשר ללמוד מהם".
בלב עיר סינית אפורה, רחוקה ממסלולי התיירים, ניסו הנוודים הדיגיטליים לאתר שרידים של אחת הקהילות היהודיות המסתוריות בעולם. "שמענו על קהילה יהודית שהגיעה לסין מפרס לפני בערך אלף שנה", מספר אריק. "אלה אנשים שמרגישים יהודים, אבל אף אחד לא באמת מקבל אותם, כי היהדות אצלם עברה לפי האבא ולא לפי האמא".
עם השנים, לדבריו, הזהות היהודית שלהם הלכה ונשחקה. "בית הכנסת שלהם נהרס לפני יותר ממאה שנה, והמסורת לאט-לאט נעלמה". השניים הגיעו לעיר העתיקה של קאיפנג כדי לחפש יהודים נסתרים – וגילו שהם עצמם הפכו לאטרקציה.
"זה היה מקום מטורף", רוני צוחקת. "המון אנשים, תחפושות, מופעים, חיות ואטרקציות ענקיות – ולא היה שם אפילו מערבי אחד חוץ מאיתנו". לדבריה, תוך דקות הם התחילו למשוך תשומת לב מכל כיוון. "אנשים פשוט נעצרו להסתכל עלינו. ילדים רצו אחרינו, אנשים באו להגיד שלום, ואנשים התחילו לחשוב שאנחנו חלק מהמופע של הפסטיבל".
אריק צוחק: "היו שם חמורים וסוסים מקושטים, אז מבחינתם גם זוג מערביים שמעולם לא ראו בעיר הזאת – זה עוד חלק מהאטרקציה". רוני מוסיפה: "אנשים ממש עמדו בתור כדי להצטלם איתנו".
אבל מאחורי החוויה המשעשעת הסתתר גם מסע חיפוש שנכשל. ביום שאחרי הפסטיבל הם יצאו לחפש את השרידים של הקהילה היהודית העתיקה. "ידענו שבית הכנסת כבר לא קיים, קראנו שבנו מעליו מבנה אחר, אבל הבנו שאולי נשארו באזור מבנים של יהודים שחיו שם פעם".
השניים הסתובבו שעות בין סמטאות הגטו היהודי של קאיפנג העתיקה. "לא באמת מצאנו זכר פיזי ליהדות", נזכרת רוני. "אבל דווקא המקומות האלה, שאין בהם תיירים, הכי ריגשו אותנו".
משם הם המשיכו לעיר עתידנית שגרמה לזוג ההרפתקנים להרגיש כאילו נכנסו לתוך סרט מדע בדיוני. "צ'ונגצ'ינג זאת אחת הערים הכי מטורפות בעולם", אריק מכריז בידענות. לדבריו, העיר בנויה בצורה שמאוד קשה להסביר למי שלא היה שם. "זו עיר מאוד הררית, והם המציאו פתרונות הנדסיים מטורפים, ואתה כל הזמן מאבד אוריינטציה".
אחד הסמלים האייקוניים של העיר הוא רכבת תחתית שנכנסת ישירות לתוך בניין מגורים. "זאת ממש אטרקציה, אנשים עומדים ומצלמים את זה כאילו זה מופע". רוני מתארת את הנוף של העיר המוזרה כ"מנהטן על סטרואידים – יש שם קו רקיע מטורף".
מתברר שהעבודה מרחוק מתוך סין התגלתה כחוויה לא פשוטה בכלל. "סין דורשת הכנה", אריק נזהר בדבריו. "האינטרנט שם חסום, אז צריך להוריד VPN (כדי לעקוף את הצנזורה של האינטרנט הסיני – א"ק) וכל מיני אפליקציות מראש. אבל אחרי שאתה מבין איך הדברים עובדים – אפשר לעבוד שם מצוין".
"אנשים חושבים שאנחנו כל היום מטיילים", רוני צוחקת. "אבל בפועל אנחנו עובדים רגיל לגמרי. רק שבמקום משרד בתל אביב – זה יכול להיות בית קפה בסין".
לדבריהם, החיים האלה דורשים תכנון כמעט אובססיבי. "אנחנו מתכננים הכול מראש", מסביר אריק. "יש לנו אקסלים מסודרים, ימי עבודה, מקומות עם אינטרנט טוב ושעות שמתאימות לישראל לפי אזורי זמן. אבל בסוף אנחנו פשוט מתיישבים עם הלפטופ ועובדים רגיל", הוא מחייך.
ומה לגבי הכסף? החיים בדרכים זולים משמעותית מהחיים הבורגניים בישראל. "סין מאוד הפתיעה אותנו מבחינת מחירים", רוני משתפת. "אפשר למצוא שם מלונות ממש טובים במחירים מאוד נוחים. גם האוכל זול והתחבורה מעולה". למרות זאת, הם מדגישים שהחיים שלהם רחוקים מכל פנטזיית מיליונרים.
אנחנו לא חיים בסרט, יש ריבים כמו לכל זוג. פשוט מדברים על הכול. תקשורת זה הדבר הכי חשוב בזוגיות. אנחנו משתדלים לקחת דירות עם שני חדרים, ככה לכל אחד יש גם פינה לעבוד ולהיות קצת לבד"
רוני צוחקת כששואלים אותה אם הכול באמת מושלם. "אנחנו לא חיים בסרט", היא משתפת בגילוי לב. "יש ריבים כמו לכל זוג. פשוט מדברים על הכול. תקשורת זה הדבר הכי חשוב בזוגיות".
אחד הפתרונות שלהם הוא פשוט לא להיות כל הזמן אחד בתוך השני. "אנחנו משתדלים לקחת דירות עם שני חדרים", מספר אריק. "ככה לכל אחד יש גם פינה לעבוד ולהיות קצת לבד".
אבל לצד הרומנטיקה של המסע הגיעו גם רגעים קשים מאוד. בתחילת הדרך, בזמן שהיו בתאילנד, אריק נדבק במחלה טרופית קשה המועברת על ידי יתושים. "קיבלתי דנגי די קשה בקו טאו, הייתי מאושפז שבועיים בבית חולים קטן עם חום גבוה וכאבים. היה שם רופא אחד שהיה מגיע פעם ביום, וגם לא בטוח שהוא באמת היה רופא".
המצב של אריק הידרדר במהירות. "בסוף פינו אותי לבית חולים בקוסמוי באמבולנס ימי – סוג של סירת הצלה עם פרמדיק. וגם הסירה הזאת נתקעה באמצע הים, זה היה ממש בתחילת הדרך שלנו. הייתי בטוח שזה הסוף של כל הדבר הזה".
אבל דווקא מתוך כל הכאוס הזה, שניהם מרגישים שהם השתנו. "אנחנו הרבה יותר גמישים היום", אומר אריק. "יותר צנועים. החיים לא צפויים, והשליטה שיש לנו היא די אשליה. גם כשאתה חי את החלום, עדיין יש פחדים, חיכוכים ומשברים", הוא אומר. "אבל החוכמה היא לדעת לעשות לימונדה מהלימון".
