בשנת 2007 הוזמן ביל קלינטון לטקס הסיום של אוניברסיטת מישיגן כדי לקבל תואר לשם כבוד ולהרעיף מעט מילות השראה על הדור הצעיר. אבל גם הנשיא לשעבר שם לב כי מי שגנב את ההצגה באותו יום היה דווקא סטודנט צעיר שנשא את נאום הבוגרים. קלינטון - שתמיד ידע לטפח כישרונות - משך אותו הצידה מיד לאחר הטקס. הוא שאל את הסטודנט הצעיר מדוע הוא הולך לעסוק ברפואה כשיש לו מתנה אמיתית וטבעית כל כך לעמידה מול קהל, והמליץ לו לשקול ברצינות קריירה פוליטית. הצעיר צחק: "עם שם כמו שלי, זה כנראה לא יעבוד".
זו הייתה אולי הפעם האחרונה שד"ר עבדול א-סייד הפגין צניעות כזו. כעת, לקראת אחד הפריימריז הכי יצריים ויקרים אי-פעם של המפלגה הדמוקרטית, השם "עבדול א-סייד" לא נתפס כמכשול פוליטי - הוא מותג-על. בגיל 41, האפידמיולוג, בן למהגרים מצרים שבילה את חופשות הקיץ באלכסנדריה אך גדל בפרברי דטרויט, הפך לנשק יום הדין של השמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית.
נאום "אני מסוכן" של א-סייד
א-סייד רץ למועמדות הדמוקרטית בבחירות על אחד משני המושבים של מישיגן בסנאט, בפריימריז שייערכו ב-4 באוגוסט, וניצחון יסלול את דרכו לקרב המכריע בבחירות האמצע בנובמבר - שבהן הוא מקווה להפוך לסנאטור המוסלמי הראשון בתולדות ארצות הברית. בקרב תומכיו ומבקריו כאחד הוא כבר מוכתר כ"אובמה של מישיגן".
"אני מסוכן": הנאום שסחף
עם תואר ראשון בהצטיינות יתרה מאוניברסיטת מישיגן, מלגת רודס היוקרתית שהובילה לדוקטורט באוניברסיטת אוקספורד, ותואר ברפואה מאוניברסיטת קולומביה, א-סייד מביא אל הבמה הפוליטית חבילה שקשה מאוד להתעלם ממנה. נאום ה"אני מסוכן" שלו שסחף עשרות אלפים והפך לוויראלי, הוכיח גם למבקריו שמדובר בפוליטיקאי מליגה אחרת, כזה שבאפס מאמץ מצליח לחשמל את הקהל.
״אם עקבתם, בוודאי שמתם לב שהם התחילו לכנות אותי 'מסוכן'", אמר בו. "אני לא יודע למה שמישהו יקרא לאדם שנראה כמוני, עם שם כמו שלי, 'מסוכן'. זו בחירת מילים מעניינת. הרי מעולם לא קראו למישהו שנראה כמוני 'מסוכן'. אז אני רק רוצה לשאול: אם אתה ילד שנאלץ לנשום את האוויר בקצה ארובה של מפעל, אתה חושב שהם חושבים שאני מסוכן? או ילד שיושב בשורה האחורית בכיתה ולא הצליח לראות את הלוח עד שקיבל את זוג המשקפיים הראשון שלו? אם אתה הילד הזה, אני לא מסוכן. אם אתה עובד שרוצה שהכלכלה תעבוד גם בשבילך, אני לא מסוכן. אם אתה אדם שטובע בחובות רפואיים ותוהה מה יהיה עתידך הכלכלי רק משום שהעזת ללכת לרופא במדינה העשירה והחזקה ביותר בעולם, אם אתה האדם הזה, אני לא מסוכן. אם אתה רוצה שהממשלה תעבוד בשבילך, אני לא מסוכן. יכול להיות שאני פשוט האדם היחיד שמתמודד לסנאט של ארצות הברית שבאמת רוצה לשרת אותך".
"אבל אם אתה המנכ"ל של DT (חברת הגז והחשמל הגדולה במישיגן - ד״א), כדאי מאוד שתסתלק. אני מסוכן", המשיך א-סייד. "אם אתם בעלי המניות של Blue Cross Blue Shield (ענקית ביטוח בריאות אמריקנית - ד״א), כן, אני מסוכן. אם אתה תאגיד שרוצה לקנות פוליטיקאי באמצעות ועד הפעולה הפוליטי שלו (PAC), אני מסוכן. אם אתה איפא"ק ורוצה לשלוח את הכסף שלנו לחו"ל, כדאי מאוד שתאמין שאני מסוכן. אם אתה צ'אק שומר ורוצה להמשיך לחלק כספים של תאגידים כדי לבחור אנשים שיעשו את רצונך, אני מסוכן מאוד. אבל אם אתה אדם שרוצה שהממשלה תעבוד בשבילך, אני מתכוון להיות החבר הכי טוב שהיה לך אי פעם".
"ממדאני למתקדמים"
רבים משווים אותו לזוהראן ממדאני, ראש העיר ניו יורק שהוכיח כבר את יכולתו לקשור כתרים במפלגה, אך ד״ר א-סייד סולד מההשוואה הזו. לראייתו, לממדאני אולי יש צ'ארם של משפיען ניו-יורקי, אך הוא נוטה פעמים רבות להסתבך בהתפלפלויות פסאודו-מתוחכמות שלא תורמות דבר. למעשה, א-סייד רואה את עצמו כ"ממדאני למתקדמים". יש לו כריזמה אמיתית, רהיטות חותכת, ורמות ורבאליות שמזכירות את אובמה בשיאו. הוא עונה לעניין, יורה חיצים מדויקים היישר למטרה, לא משאיר מקום לספקות ומצליח לצאת גם מזירות קרב קשוחות צח ללא שריטה.
כך למשל כשג'ייק טאפר, המראיין הוותיק של רשת CNN, שאל לפשר סירובו להגיב על חיסולו של עלי חמינאי, מתוך מה שא-סייד הגדיר כ״דאגה עמוקה" מפגיעה ברגשותיהם של חברי הקהילה המוסלמית בדירבורן. טאפר תהה מדוע מועמד לסנאט של ארצות הברית מודאג כל כך מרגשותיהם של תומכי אייתוללה רצחני, במקום לעמוד לצד האינטרס הביטחוני הלאומי. מועמד ממוצע היה מגמגם או מתגונן - אבל א-סייד ניצל זאת למתקפת נגד.
"למה אתה שואל אותי על האייתוללה שנהרג ולא על חיילינו שנהרגו במלחמה שמעולם לא היינו צריכים להילחם בה?", השיב בקור רוח, והכריח את טאפר לעבור הלאה, לנאום ה"אמריקה תחילה" הקבוע של השמאל - והימין - העמוק באמריקה בימים אלה. הוא הסביר כי הוא לא רואה שום טעם לשלוח פצצות "לאף מדינה במרחק של 6,000 מייל מכאן", כשאנשים במישיגן אפילו לא יכולים להרשות לעצמם ביטוח בריאות או צרכים בסיסיים, ושכספי המסים שלו צריכים להישאר בבית.
קרב פוליטי מלוכלך מול "חליפה מהלכת"
למרות הכריזמה והרטוריקה המלוטשת שלו, בשטח הוא מנהל קרב פוליטי מלוכלך מול יריבתו המתונה, חברת הקונגרס היילי סטיבנס, שאותה מתאר א-סייד כ"חליפה מהלכת, עם חשבון בנק שמן של איפא"ק". כרגע א-סייד אמנם מפגר אחריה בכ-4% בסקרים, אך המירוץ תחרותי והוא צובר מומנטום שמדיר שינה מעיני קברניטי המפלגה כמו צ׳אק שומר, שאותו הוא מרבה לתקוף בכל הזדמנות.
השדולה הפרו-ציונית איפא"ק העבירה קרוב ל-30 מיליון דולר כדי להציל את סטיבנס. זאת ההשקעה הגדולה ביותר שלהם אי-פעם במירוץ יחיד, ורוב הבוחרים כלל אינם מודעים לכך: המודעות מטעמה אינן מזכירות את ישראל, את עזה או את איפא"ק עצמה. הן בעיקר מציגות את סטיבנס כמגינת תעשיית הרכב של מישיגן. תקציב הבחירות שלה גדול פי 12 מזה של א-סייד, שמסרב עקרונית לקחת כסף מ"תאגידים מזהמים וקבוצות לובי". במקום זאת, הוא מתהדר בקמפיין שטח שמבוסס על רבבות מתנדבים, ומצהיר שהבחירות הללו יוכרעו במאבק של ה"רבים מול הכסף". ועדיין, הקמפיין שלו נתמך בידי השדולה הפרו-פלסטינית American Priorities, שהוקמה כקונטרה לאיפא"ק.
סטיבנס עצמה מנסה ללכת על חבל פוליטי דק מאוד. היא מתארת את עצמה מחד כ"דמוקרטית פרו-ישראלית גאה" ובהדלקת נרות חנוכה אמרה בדמעות ש"ישראל באה אליי בחלומותיי". מאידך, בניסיון לאזן את הביקורת ההולכת וגוברת משמאל, במדינה שבה אחוז מצביעים ערבים ומוסלמים גבוה במיוחד, היא תקפה בחריפות את ישראל באחד העימותים הטלוויזיוניים, והאשימה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו "מהווה סכנה ליהודים בארצות הברית וברחבי העולם". נתניהו תקף אותה בחזרה בריאיון ל-CNN וטען כי היא "מנסה לתרץ אנטישמיות", מה שיצר מצב סוריאליסטי למדי שבו מועמדת הנתמכת במיליוני דולרים על ידי איפא"ק סופגת אש ישירה ופומבית מראש ממשלת ישראל.
כוכבי השמאל הפרוגרסיבי שתומכים בא-סייד
בזמן שסטיבנס מגמגמת כשהיא נשאלת ישירות על כספי התרומות מאיפא"ק - בריאיון אחד היא ענתה תשובה ארוכה של 800 מילים מבלי להזכיר את הארגון אפילו פעם אחת - א-סייד נהנה מהתגייסות נלהבת ואגרסיבית של כל כוכבי השמאל הפרוגרסיבי. אלכסנדרייה אוקסיו-קורטז (AOC), הסנאטורים כריס ואן הולן, אליזבט וורן וברני סנדרס (אותו מכנה א-סייד "הדוד היהודי האהוב עליי") וחברת הקונגרס המקומית רשידה טליב, חורשים את מישיגן לאורכה ולרוחבה בעצרות המוניות ורועשות למענו. בנאום שנשא בעצרת המשותפת עם AOC, השניים שאלו את הנוכחים אם הם "מוכנים למעט קסם" וגם ציניקנים גמורים השתכנעו לרגע במסר הרהוט על פוליטיקה נקייה מכסף ואינטרסים.
אך כשזה נוגע לרטוריקה כלפי ישראל, ד"ר א-סייד הופך הרבה יותר ארסי. הוא מרבה להאשים את המדינה ב"אפרטהייד" וב״רצח עם״ והצהיר ללא היסוס שהממשלה הישראלית היא "רשעה" בדיוק באותה מידה כמו חמאס. הוא מעורר זעם בקרב הקהילה היהודית הממוסדת במישיגן כשהוא דוחה את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית בטענה שזה "עומד בסתירה מוחלטת לערכים ליברליים", ואירח כנסי בחירות יחד עם אושיית הרשת האנטי-ישראלית חסן פיקר.
הקמפיין שלו, למרות מעטה התחכום האקדמי, אינו חף משערוריות. הוא ספג מכה קשה כאשר עובדת שלו לשעבר, צעירה בת 24 בשם מרים עודה מדירבורן, נעצרה והואשמה בלקיחת חלק בקמפיין איומים והשחתה נגד בכירים יהודים באוניברסיטת מישיגן ובפדרציה היהודית של דטרויט. הרשויות האשימו את עודה ושבעה סטודנטים נוספים ב"איומים לרצוח יהודים בחסות הלילה".
א-סייד אמנם הצהיר כי "לפגוע במשפחות וברכוש זה דבר פסול", אך כשעלה מיד לאחר מכן לבמת הקמפיין טען שהפעילים הפרו-פלסטינים הועמדו לדין בגלל האג'נדה הפוליטית שלהם - לא בגלל מעשיהם. הוא השווה את היחס לו זכו ליחס המקל שנוקט ממשל טראמפ נגד מתפרעי מהומות הקפיטול. לאחר פיגוע הדריסה בבית כנסת בווסט בלומפילד בשנה שעברה, כשהתברר שהמחבל איבד את משפחתו בהפצצות ישראליות בלבנון, א-סייד פרסם סרטון שחיבר בין האירועים ונחתם במסקנה: "אנשים פגועים פוגעים באנשים".
לא מרכך עמדות - וזוכה לתמיכה גם מיהודים
מה שעוד יותר מתסכל את הקהילה היהודית הממוסדת הוא האופן שבו א-סייד מצליח לחדור לקהלים היהודיים במישיגן, מבלי לרכך ולו בקצת את עמדותיו. בדומה למה שעשה ממדאני בניו יורק, א-סייד אימץ אסטרטגיה של "החרף את הרטוריקה האנטי-ציונית - אבל תפגין פתיחות לשיח ולמפגש עם קהילות יהודיות ליברליות". הוא לא היסס להשתתף בסדר פסח בבית כנסת פרוגרסיבי מחוץ לדטרויט, שאסף קבוצה של תומכים מסורים המכנים את עצמם "יהודים למען עבדול". גם חבר הקונגרס היהודי אנדי לוין, שהודח בעצמו מהקונגרס על ידי סטיבנס בפריימריז קודמים לאחר קמפיין ממומן היטב של איפא"ק, התייצב לצידו של א-סייד, העניק לו תמיכה פומבית לצד ברני סנדרס, וטען שהקמפיין שלו הוא "דוגמה לרוח היהודית", כזו של "בניית בריתות במקום הסתגרות".
אלא שלהבדיל מממדאני, שצמח ברשתות החברתיות, לא-סייד קבלות אמיתיות בשטח. כמי שגדל בפרברי דטרויט העשירים אך בילה את תקופות הקיץ אצל משפחתו במצרים, הבין לדבריו מגיל צעיר את המשמעות של להיות "ילד ערבי עם שם מוזר" באמריקה של אחרי 11 בספטמבר. המציאות הזאת הכריחה אותו לנווט בין עולמות מנוגדים, ודחפה להוכיח לכולם שגם "מוסלמי כמותו" יכול לזכות במלגת הצטיינות מלאה ללימודי רפואה, להפוך לקפטן קבוצת הלקרוס של האוניברסיטה, ולהיות הצעיר ביותר בראש מחלקת בריאות של עיר גדולה בארצות הברית. כמנהל המחלקה בדטרויט הוא התמודד עם משבר זיהום המים של נהר פלינט ב-2014, סיפק משקפיים בחינם לילדי העיר, והתעמת חזיתית עם חברות הביטוח ותאגידי האנרגיה המזהמים הגדולים.
ב-2017, כשהוא בן 33 ועדיין מתגורר עם אשתו במרתף בית הוריה, הכריז על התמודדות לתפקיד מושל המדינה. גם אז סנדרס ו-AOC התגייסו למענו. הוא הבטיח להוכיח שגם מועמד מוסלמי יכול לכבוש מדינה מתנדנדת, אך הפסיד לבסוף בפריימריז לגרטשן וויטמר. שמונה שנים אחר כך הוא חוזר מנוסה, מלוטש ומסוכן הרבה יותר מבחינה פוליטית.
"הילד עם השם המוזר" ישכתב את ההיסטוריה?
הפעם זה אינו רק קרב פנימי על נשמתה של המפלגה הדמוקרטית: המנצח בפריימריז יתמודד בנובמבר מול הרפובליקני מייק רוג'רס במרוץ שמוגדר כבר עתה כצמוד. מישיגן אינה מעוז דמוקרטי. טראמפ ניצח בה ב-2024, ובאותן בחירות הפסיד רוג'רס לאליסה סלוטקין במרוץ לסנאט בפחות מ-20 אלף קולות, כשליש האחוז בלבד. בבחירות הכלליות בנובמבר ייבחר הנציג השני של מישיגן בסנאט, במושב שאותו מפנה הסנאטור הדמוקרטי גארי פיטרס שפרש, ומבחינת הדמוקרטים שמירת המושב שלו היא תנאי כמעט הכרחי לכל ניסיון להשתלט מחדש על הסנאט.
אבל הרקורד של א-סייד מספיק לו כנראה כדי להפגין ביטחון עצמי על בימת העימותים ולהשתעשע ביריביו. "בואו נשחק משחק", הוא הציע לפתע באחד מהעימותים האחרונים, כשהוא מישיר מבט חודר לקהל באולפן. "אם אתן עומדות על הבמה הזו ומעולם לא לקחתן צ'ק תרומה מ-׳Blue Cross׳ (ענקית ביטוח הבריאות - ד״א), תרימו את היד". בעוד יריבותיו ההמומות קפאו במקומן, א-סייד הרים את ידו לבד בגאווה, לקול תשואות וצחוק מהדהד מהקהל, ומיסמר את הדימוי שלו כ"לוחם היחיד בזירה שאינו למכירה".
א-סייד אינו לבד. ברחבי המפלגה הדמוקרטית כבר מתגבש דור חדש של מועמדים שהעתיק מממדאני את השילוב בין קמפיין שטח גדול, שליטה ברשתות, עמדות אנטי-ישראליות והתקפה בלתי פוסקת על הממסד המפלגתי. הרפובליקנים כבר הדביקו להם בזלזול את הכינוי "מיני-ממדאנים". בניו יורק ניצחו כל שלושת המועמדים שבהם תמך ראש העיר: בראד לנדר הדיח את דן גולדמן, דריאליזה אווילה שבאלייה גברה על אדריאנו אספאיאט, וקלייר ולדז ניצחה במירוץ על מושב שהתפנה. בניו ג׳רזי ניצח ד"ר אדם חמוואי - מנתח פלסטי, יוצא צבא אמריקני ורופא שהתנדב בעזה - בפריימריז צפופים מול 12 יריבים בדרכו לקונגרס. בקולורדו הדיחה מלאט קירוס, דמוקרטית-סוציאליסטית בת 29, את דיאנה דגט לאחר כמעט שלושה עשורים בוושינגטון.
אלא שכל הניצחונות האלה הושגו במחוזות כחולים עמוקים, שבהם זכייה בפריימריז מבטיחה כמעט תמיד מקום בקונגרס. א-סייד הוא מבחן שאפתני ומסוכן בהרבה: הניסיון לקחת את הגל הפרוגרסיבי אל מחוץ למעוזים הבטוחים ולבדוק אם הוא מסוגל לכבוש מדינה מתנדנדת שבה ניצח דונלד טראמפ רק לפני שנתיים. אם "הילד עם השם המוזר" מפרברי דטרויט יצליח לנצח ב-4 באוגוסט למרות השערוריות, איומי הרצח בסביבתו, ופער התקציבים האסטרונומי - הוא ישכתב את ההיסטוריה הפוליטית של מישיגן, ואת ה-DNA העתידי של המפלגה הדמוקרטית כולה. מישיגן תחילה, ומשם, אולי כפי שביל קלינטון חזה - לשאר ארצות הברית.











