ביוני 1982, למחרת כיבוש הבופור, שמענו את ראש הממשלה מנחם בגין שואל את שר הביטחון אריאל שרון "אם היו להם מכונות ירייה". כמו אתמול, כוחות סיירת גולני כבשו את הבופור, אבל אז ישבו שם אנשי אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) – ליתר דיוק אנשי פתח שיאסר ערפאת היה מנהיגו.
במאי 2000, כאשר צה"ל נסוג בחופזה אחרי שצד"ל התמוטט ברצועת הביטחון, פוצצו לוחמי צה"ל את מנהרות המוצב שהחזיקו בבופור. כששאלתי למה לפוצץ את האתר הצלבני, ענו לי "כדי שחיזבאללה לא יתבסס פה". אז חיזבאללה כן התבסס, ובסוף השבוע האחרון צה"ל נאלץ לכבוש את המקום פעם נוספת.
תיעודים מהמבצע ברכס הבופור ובאזור הסלוקי
(צילום: דובר צה"ל)

האזכור הזה של ההיסטוריה חשוב כדי לשים בפרופורציה נכונה את מה שקורה היום. אמנם נתניהו מבין יותר מבגין בנושאים צבאיים, אבל זה לא מונע ממנו מלהתהדר בהישג טקטי שכמעט אינו תורם לפתרון הבעיה האסטרטגית הממשית - האיום של חיזבאללה על צפון ישראל.
כיבוש רכס הבופור והחלק המזרחי של רמת נבטיה מרחיק את האיום באש, כולל רחפנים, מאצבע הגליל ובעיקר ממטולה. ברמת נבטיה בנה חיזבאללה מתקנים צבאיים רבים, חלקם הגדול מתחת לקרקע, ששימושו להמטרת רקטות, כטב"מים, מרגמות ורחפנים על כל הצפון, כשהם חסינים מאש אווירית מכיוון שהם מוסתרים. התמונות מעלות המורל שהפיץ דובר צה"ל מראות בבירור שבעצם בכל כפר באזור – כולל אַרְנוּן ושני הזאוטרים, המזרחי והמערבי – היו בסיסים של חיזבאללה מלאי נשק, אמצעי חבלה מתקדמים, מטעני "שמלה" שנועדו להתפוצץ על הכוחות כשהם נחזים לסלעים והרבה מאוד אמצעים אחרים. רכס הבופור אִפשר תצפית והכוונה של ירי לכל יישובי אצבע הגליל.
1 צפייה בגלריה
שליטה ישראלית בבופור
שליטה ישראלית בבופור
דגלי ישראל וגולני על הבופור
(צילום: AFP stringer / AFP)
מבחינה זו, כיבוש האזור מגביר את הביטחון ומקשה על חיזבאללה לפעול, אבל הוא מכניס את ישראל ואת צה"ל לדילמה. אם נישאר שם, תחזור ההיסטוריה של מלחמת התשה. אלא שהפעם, בניגוד לשנים המדממות שבהן ישבנו ברצועת הביטחון, אין לנו את צבא דרום לבנון שיחלוק עם צה"ל את המשימה, וצה"ל כידוע פרוש כעת על פני שלוש זירות פעילות לפחות, תוך שחסרים לו יותר מעשרת אלפים לוחמים.
האפשרות האחרת היא לסגת מהאזור אחרי הסכם הפסקת אש, כמו בסתיו 2024, ואז חיזבאללה יחזור לשם ויוכל לחדש את האש כמו שהוא עושה כעת. למעשה, מה שקורה כבר היום מאותת שזה מה שהולך לקרות – האש לכיוון נהריה ועכו היא ההוכחה לכך.
ישנה בעיה נוספת. ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, צה"ל נכנס ללבנון בכמה צירים, עם שבע אוגדות, והגיע במהירות לביירות. אש"ף יצא משיווי משקל, ואחרי מצור קצר על מערב עיר הבירה הלבנונית הוא הסכים לגלות. הפעם, בגלל מגבלות שהטיל הנשיא טראמפ על נתניהו, צה"ל מתמרן צעד אחרי צעד באיטיות שמנוגדת לכל תורה התקפית צבאית. הפעולה נעשית בציר אחד, לאט-לאט, באופן שמאפשר כל פעם לחיזבאללה להיערך מולנו מחדש ולגבות מחיר דמים. כך נראית מלחמת התשה, לא מערכה התקפית שבסופה הכרעה.
צדק נתניהו כשאמר ש"זה ייקח זמן". הבעיה היא שזמן, בתנאים הנוכחיים, כשאין לצה"ל מענה לרחפנים מונהגי הסיב ואפילו לא לאש תלולת המסלול קצרת הטווח, פירושו מחיר דמים והישג ל"צומוד" המתמשך של חיזבאללה. לאיום הזה נחוץ מענה אסטרטגי יציב וארוך ימים - ולא הישגים טקטיים, שטבעם להתכלות תוך זמן לא רב אם לא מקבעים אותם.