כדאי להתחיל מהסוף: שר הביטחון בני גנץ עשה את הדבר היחיד המתקבל על הדעת לאחר שנים של שיתוק מול הפלסטינים, כשהלך לפגוש את יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. זה אירוע מדיני חשוב, אבל ההגזמה המכוונת במשמעויותיו על ידי מתנגדי הממשלה הזאת - ובעיקר מתנגדי בנט - היא ספין ותו לא. גם הם יודעים שפגישה, אפילו עם שר הביטחון, אינה התנעה של פתרון שתי מדינות או פתרון אפשרי אחר לסכסוך, שמשמעותו נסיגה. גנץ לא שם, וגם לא בנט. ועם זאת, האנשים הלאומיים ביותר והביטחוניסטים מהצבא ומזרועות הביטחון האחרות מסכימים ומבינים באופן עמוק שקיומה ארוך הטווח של ישראל כיהודית ודמוקרטית אינו מצוי במדבריות היפים של האמירויות וגם לא בשווקים של רבאט.
מותר להתבשם מהמתיקות של הידידות מול האמירויות ומההתרגשות מהידוק הקשרים עם מרוקו, חשתי זאת בעצמי כשביקרתי שם. אבל מדיניות "עצום עיניים ככל יכולתך, אולי הם ייעלמו" ביחס לפלסטינים גרמה להיחלשות קיצונית של הרשות ולסיכון ביטחוני הולך ומחריף עבורנו.
קצת אחורה. באוגוסט 2018, במליאת ועדת החוץ והביטחון, בעוד אנחנו שקועים בשחיקה מול חמאס ובשיבוש החיים הקשה בעוטף כתוצאה מהשריפות והזליגות, ביקש הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט להסב את תשומת ליבנו לחבית הנפץ ביהודה ושומרון. מטבע הדברים, כשבדרום בלוני נפץ ורקטות ובצפון גובר החשש מטילים מדויקים וממנהרות תקיפה, גזרת יהודה ושומרון נראתה האחרונה בדאגותינו. אלא שאלמלא הצבא ושב"כ המונעים פיגועים באופן יומיומי, החבית כבר הייתה מתפוצצת על ראשינו כולנו. הייתה זאת תוצאה של מדיניות החלשה מכוונת של הרשות הפלסטינית כשחמאס - גם בעזה וגם בשטחים - מתחזק על חשבונה.
אבו מאזן אינו חובב ציון ובני גנץ לא הגיע למפגש עם הסכמי אוסלו ולא עם מפות תחת הזרוע. הוא הגיע עם רצון לשמר שיתוף פעולה ולהרגיע את הרוחות ולו במעט
אבו מאזן אינו חובב ציון; לרוב הפוליטיקאים אין אשליות בעניין זה. אבל החלופה של עליית חמאס לשלטון גם ביהודה ושומרון היא קטסטרופה ידועה מראש. כמי שהייתה שותפה לחקיקת חוק קיזוז כספי טרור מתקציב הרשות, לא צריך להסביר לי שההתנהלות של אבו מאזן בעניין זה היא שערורייתית, אלא שקריסת הרשות היא סכנה ביטחונית עבור הישראלים לא פחות מהתמריצים למחבלים.
ולכן נעשות פגישות כאלה - מקל וגזר. כך זה היה מאז ומעולם, וכל זמן שלא תהיה היפרדות או הסדרה של היחסים, כך זה ימשיך להיות. גנץ לא הגיע למפגש עם הסכמי אוסלו ולא עם מפות תחת הזרוע. הוא הגיע עם רצון לשמר שיתוף פעולה ולהרגיע את הרוחות ולו במעט. אולי אפילו הביע הערכה ללוחמי האש הפלסטינים שהצטרפו למאמץ בהרי ירושלים.
נזכרתי בפגישות שנהג לקיים משה כחלון כשר אוצר עם אבו מאזן בממשלה ה-34 - פגישות שהתקיימו באישורו של בנימין נתניהו, וגם אפשרו לו להחזיק במקל בשני קצותיו כשהוא משמר מראית עין של קשר מדיני בעודו לא ניזוק פוליטית מפגישות שלו עצמו עם יו"ר הרשות.
האם מישהו חשב שכחלון דן בפגישות האלה בהתנעת המשא ומתן? לא, אבל זה היה מהלך מדיני-כלכלי שנועד לייצר הידברות סביב המצב ברשות, מיזמים משותפים, עבודת פלסטינים בישראל, ועוד. לא פחות, היה זה גם שימור של ערוץ תקשורת שאולי אינו בנתיב הקריטי של משא ומתן פורמלי, אבל בעל חשיבות רבה.
איילת נחמיאס ורביןלמי שמצוי בדיפלומטיה, ברור שהסקאלה של ממשקים מדיניים היא רחבה וחיונית. ראש המוסד נוסע לעיתים למדינות עלומות - מישהו חושב שהוא מחלק שם חלקי ארץ? ברור שלא, אבל עצם האינטראקציה עם גורם כמוהו תורמת לשקט אזורי.
גנץ עשה באופן חד-משמעי את המהלך המתחייב מתוקף אחריותו, וגדע את עצימת העיניים המתמשכת. גם אם פתרון של היפרדות רחוק מאיתנו שנות אור, לא אנחנו ולא הפלסטינים הולכים מכאן, והגיע הזמן לחזור למשוואה הגיונית: חמאס - אאוט, רשות פלסטינית - אין.
- איילת נחמיאס ורבין הייתה ח"כית מטעם המחנה הציוני
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
