בשעות אחר הצהריים של אחד מימי סוף ספטמבר 2024 נכנסה שיירה מאובטחת היטב לאחד הבסיסים החשובים של אמ"ן, לא הרחק מירושלים. מן המכונית המשוריינת יצא ראש הממשלה בנימין נתניהו. מן הדלת השנייה יצא אלי פלדשטיין, הדובר המדיני-ביטחוני שלו - אדם שהשב"כ כבר קבע חודשים קודם לכן כי אינו מתאים ביטחונית ואסור לו להיחשף לחומר מסווג. בתוך חדר הישיבות המתינו שורת בכירי מודיעין וצבא. על הפרק עמדה אחת ההחלטות הרגישות והגורליות ביותר במלחמה: האם ומתי לחסל את חסן נסראללה.
המצב היה על הקצה. היו קצינים שסברו כי הפעולה עדיין אינה מוכנה דיה. מנגד, הגיע מידע שלפיו אנשיו של נסראללה והגנרל האיראני שהתלווה אליו לוחצים עליו לעבור לבונקר אחר. "עוד שנייה הוא מתאדה לנו", הגדיר זאת אחד המעורבים הבכירים. גורמי המודיעין הזהירו מפני כל פרסום שעלול להזיז את המחוג: די היה בכותרת אחת, באמירה אחת, כדי שאנשיו של נסראללה, שגם הם קוראים עיתונים וצופים בטלוויזיה, ישכנעו אותו להיעלם. ההחלטה הייתה להמתין עוד יומיים, לשפר את סיכויי ההצלחה ולשוב ולהתכנס למחרת.
האזהרה שיצאה ממכונית השרד
פלדשטיין לא השתתף בדיון עצמו. הוא לא נזקק לכך. מיד אחרי הדיון, כשנתניהו בדרכו חזרה לירושלים, הוא כתב מעומק מכונית השרד לקבוצת העיתונאים שעימה עמד בקשר כי נתניהו אמר בהתייעצות ביטחונית סגורה: "כולם על הכוונת". וכדי שלא להותיר מקום לפרשנות, הוסיף: "הכוונה לנסראללה, כמובן".
כעבור דקות פורסמה בערוץ 14 הכותרת: "ראש הממשלה על האפשרות לחסל את נסראללה: כולם על הכוונת". בעוד אנשי המודיעין חוששים שהמטרה תברח, לשכת ראש הממשלה מסרה לה אזהרה מפורשת. בצבא, סיפר אחר כך קצין בכיר, "רצינו למרוט את השערות".
כל החומרים בפרשה הזאת נמצאים זה מכבר בידי גורמי האכיפה במסגרת חקירות פרשות ה"בילד" - כשלעצמה פרשת הדלפה - וקטאר-גייט: ההודעות, התיאום, רשימות התפוצה, תוכן התדרוכים, העיתוי והפרסומים שנולדו מהם. למרות זאת, לא נפתחה חקירה בפרשת נסראללה. כפי שלא נפתחה חקירה בשורה ארוכה של הדלפות אחרות, מסוכנות לא פחות ולעיתים הרבה יותר. מי שמחזיק בסוד מחזיק בסיפור; מי שמחזיק בסיפור מחזיק בקרדיט; ומי שמחזיק בקרדיט מחזיק בשלטון. אני מדליף, משמע אני שולט.
פלדשטיין. לעיתים היה מוסר מידע שיצא מישיבות שהוא כלל לא היה בהן
(צילום: יאיר שגיא)
כי בלשכת נתניהו ההדלפה אינה תקלה. היא שיטת ממשל. פלדשטיין עצמו תיאר בחקירותיו מקרים רבים שבהם מידע מסווג יצא מלשכת ראש הממשלה. לעיתים, נתניהו, כפי שהעיד פלדשטיין, היה מוסר מסמכים לעיתונאים; לעיתים פלדשטיין היה זה שמוסר את המידע - מידע שיצא מישיבות שהוא לא היה בהן, ולכן לא יכול היה לדעת מה התרחש בהן אלא אם מישהו מורשה היה מספר לו, וזאת אחרי שלשכת ראש הממשלה טענה כי אינו עובד בה; ולעיתים, כפי שחשפנו כאן בעבר, ניכס לעצמו נתניהו סמכויות שאין לו לפרסם כל מסמך שירצה - והוא ולשכתו פיזרו אותם, כמו שאומרים, מהמקפצה.
ולעיתים הופיעו פרסומים עתירי פרטים מסמרי שיער על מבצעים עתידיים או מערכות מודיעין רגישות אצל עיתונאים מקורבים וערוצים מדבררים. תלונות הוגשו, עתירות הוגשו, גורמי הביטחון כעסו, בצנזורה זעמו - אבל דבר לא קרה.
היד שמפחידה את התקשורת
אבל כדי לשלוט במידע צריך, לצד היד שמפרסמת, גם את היד שתמנע מאחרים לפרסם את מה שפחות נוח לשלטון. צריך מידה רבה של ביטחון, תחושת חסינות מוחלטת וכוח ללא גבול כדי להציב בראש החזית הזו - המונעת, המרתיעה, המפחידה את כל התקשורת הביקורתית - בדיוק את האדם שלא מתבייש להוביל גם את היד הראשונה: מי שהודיע יומיים לפני התקיפה הישראלית באיראן, שהייתה תלויה בהפתעה מוחלטת, שזה תכף מתרחש; ואחר כך השוויץ, למקרה שמישהו חשב שנפלט לו בטעות, שהוא עשה זאת בידיעה ובכוונת מכוון.
אבל יעקב ברדוגו יודע שלא יקרה לו דבר, ואתמול בבוקר בראיונות אפילו לגלג על השב"כ והציע את שירותיו כמתנדב שיסייע לשירות בחקירה.
ברדוגו. לוביסט של חקירה נגד כלי תקשורת מתחרה
(צילום: מוטי קמחי)
ביום שישי הכריזה מכונת הרעל על ניצחון. הפעם לא על פרקליט, מפגין, עיתונאי או משפחת חטוף. הפעם היא הצליחה לכופף דג שמן באמת: שירות הביטחון הכללי. אין חשיבות מכרעת לשאלה אם דוד זיני נכנע, שינה את דעתו או רק המתין לפקודה הפורמלית. אין גם חשיבות רבה לשאלה אם נקודת השבירה הייתה הלחץ של נתניהו, המתקפה החוזרת של השרים או הפגישה הארוכה עם יעקב ברדוגו. התוצאה זהה: ברדוגו השיג את מה שהבטיח כבר בחודש מרץ שישיג - חקירה.
חקירה על אי-פרסום של כתבה, שממילא לא כללה את המידע המיוחס לה; על חשיפה מבצעית שלא התרחשה; ועל נזק שלא נגרם. ערוץ שבו פורסמו פרטים על מיקומי חיילי צה"ל בזמן אמת בלבנון בא בטענות לערוץ אחר שלא עשה זאת והמתין עד שההתקפה תתחיל - רק משום שאנשיו חיכו באולפן מוכנים.
במשך חודשים אמר זיני בדיונים כי המקרה אינו עומד בתבחינים המקובלים לחקירת דלף: מספר שותפי הסוד היה עצום, חומרת הפרסום לא הצדיקה את הפעלת השירות והסיכוי לפענח את האירוע היה נמוך. לפי הפרסום בכאן חדשות, הדרישה הגיעה מלשכת נתניהו כבר במהלך מבצע "שאגת הארי", וזיני התנגד לה במשך חודשים. אחר כך הודיע השב"כ כי ההחלטה לחקור התקבלה דווקא "הרבה לפני" פגישתו עם ברדוגו. שתי הגרסאות אינן יכולות לחיות בשלום באותו חדר.
פגישה, לחץ - וחקירה
ברדוגו סיפר כי הגיע ללשכת ראש השב"כ, ישב עימו ועם אחד מעוזריו ב"שיחה ארוכה", והסביר מדוע צריך לפתוח בחקירה בעניין חדשות 12. הוא לא היה מקור שסיפק מידע, לא פרשן שהוזמן לשמוע תדרוך ולא עיתונאי שביקש תגובה. הוא היה לוביסט של חקירה נגד כלי תקשורת מתחרה. בחדר נכח, לפי הפרסומים, גם איש שב"כ שהוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של עיתונאי בכיר בערוץ 14. שאלנו את השב"כ האם לא נכון שהיה עליו לפסול את עצמו מלהשתתף בפגישה. בשב"כ לא הגיבו.
זיני. דברים השתנו מאז שנכנס לתפקיד, והחלו חקירות על הדלפות
(צילום: שלו שלום)
ובכל זאת, בהודעת השב"כ תואר האירוע כחלק מן הפגישות שמקיים ראש השירות עם "עיתונאים מכלי תקשורת שונים ומגוונים". זו אינה תשובה, זו תחפושת. הודעת השב"כ קבעה כי חקירות דלף נפתחות "בהתאם לסמכות והחלטה של ראש השב"כ, רק לאחר תהליך מסודר של גורמי המקצוע והייעוץ המשפטי בשירות". היא הדגישה שהחלטת זיני התקבלה לפני פגישתו עם ברדוגו ושאין קשר בין הדברים. אלא שהנוסח הזה מעורר יותר שאלות משהוא פותר.
אם ההחלטה התקבלה זמן רב לפני הפגישה, והפגישה התרחשה לפני ישיבת הממשלה בסוף יוני - כיצד הדבר מתיישב עם האמירות המאוחרות של זיני בישיבות הממשלה, שלפיהן המקרה אינו מצדיק חקירת שב"כ? מדוע תואר ברדוגו כעוד עיתונאי בפגישת רקע, כשהוא עצמו אומר שאינו עיתונאי כלל וכי יזם אותה כדי ללחוץ לפתוח בחקירה? מדוע נעדרו מן ההודעה שמה ותוארה של היועצת המשפטית לממשלה, דווקא בחקירה רגישה הנוגעת לתקשורת, לבכירים ולנתוני תקשורת? לא ברור אם היועצת המשפטית לממשלה אישרה את פתיחת החקירה. נכון למועד כתיבת שורות אלה, השב"כ גם לא טען שאישרה אותה.
יובהר: לנתניהו אין זכות להורות לראש השב"כ לפתוח בחקירה. גורם הבקיא בפרטים אומר כי קיימים תבחינים ברורים לחקירות כאלה: רגישות המידע, הנזק שנגרם, היקף קבוצת שותפי הסוד, סיכויי הפענוח ומידת החדירה הנדרשת לפרטיות. נתניהו התלונן על הדלפות, אבל לא הגיש עליהן תלונות עד לפרשת ה"בילד". ואז, החל מסוף 2024, החל להגיש תלונות נגד עיתונאים שביקרו אותו - גם נגד הח"מ.
אבל, אומר הגורם, "התלונות של נתניהו לא הלמו את התבחינים. בפעמים רבות כלל לא הייתה הדלפה, או שהדברים לא פורסמו — בין אם כי הכתב לא פרסם, ובין אם כי הוא מילא את חובתו והלך לצנזורה. וכן, בשיקולים של חקירות נגד אלפי אנשים, וזריעת אי-אמון ופחד בתוך מערכת הביטחון ואצל עיתונאים - הוחלט ברוב הגדול של המקרים שלא היה צריך לפתוח בחקירה".
אבל, אומרים שני גורמים בכירים, הדברים השתנו בחודשים האחרונים מאז נכנס זיני לתפקידו. בשיתוף פעולה עם המלמ"ב, סוכנות הביון והחקירות של משרד הביטחון - שבראשה שר הביטחון ישראל כ"ץ, הנאמן לנתניהו, ולצידה גיל רייך, אחד האנשים המקורבים ביותר לראש הממשלה - החלו בשב"כ, כפי שמאשרת גם הודעת היועצת, חקירות בגין הדלפות. אלא שכולן קשורות בפרסומים, אם בכלל היו כאלה, של עיתונאים ביקורתיים כלפי נתניהו.
נסראללה. הכותרת בערוץ 14 לפני החיסול: "כולם על הכוונת, גם הוא"
בשב"כ טוענים כי לא נפתחה חקירה נגד עיתונאים. אבל גורמים הבקיאים בנושא אומרים כי מדובר לעיתים בהתחכמות מילולית. כפי שאומר אותו בכיר: "אם תיפתח חקירה, ונניח יוציאו את נתוני התקשורת של מי שהיה חשוף לסוד - איך אפשר שלא לערוך אותה אלא מול מספרי הטלפון של עיתונאים?".
הדרך הפשוטה היא לכאורה להתחיל מן הצד השני. אוספים את נתוני התקשורת של שותפי הסוד, בודקים עם מי שוחחו ומשווים את המספרים לאלה של העיתונאים. פורמלית, הבדיקה אינה "נגד העיתונאי". מעשית, רק ההשוואה בין מחקרי התקשורת סביב חשודים פוטנציאליים למספרי הטלפון ומפת התקשורת של כמה עיתונאים יכולה להביא למפנה בחקירה.
וזה, לפי שני מקורות, כבר התרחש כמה פעמים בחודשים האחרונים. "לא סתם ההדלפה שעדכנה מישיבה סודית וסגורה על כמה כ"ץ לוחץ שימשיכו בחקירה, כללה גם שמות של ארבעה עיתונאים שקיבלו את המידע. אי אפשר לדעת דבר כזה בלי המדל"תים".
השאלות הועברו לשב"כ: האם נבדקו מדל"תים - מודיעין ללא תוכן, כלומר נתוני תקשורת - הקשורים לעיתונאים? האם היועצת ידעה? האם אישרה? כיצד עומדת החקירה בתבחינים? כיצד מתיישבת הודעת השירות עם התנגדותו הקודמת של זיני? השירות לא ענה.
כשהיו עוד בלמים במערכת
כדי להבין מה השתנה, כדאי לחזור ל-2013. יורם כהן, אז ראש השב"כ, הוזמן ללשכת נתניהו. בחדר היו גם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין והמזכיר הצבאי, האלוף אייל זמיר. נתניהו סיפר כי מתחילות ההכנות למבצע רגיש במדינת אויב. הוא חשש מהדלפה שתביא לביטולו ולנזק ביטחוני כבד, וביקש שהשב"כ יפעיל את כליו כדי לפקח על כל שותפי הסוד עד לסיום המבצע.
חומרת ההדלפה אינה נמדדת רק לפי הנזק לביטחון המדינה, אלא גם לפי הנזק הפוליטי לנתניהו
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מדובר היה במאות רבות של אנשים - ככל הנראה 700 או 800 - ובהם ראשי ארגוני ביטחון, קצינים בכירים והאנשים האמורים להיות נאמניה המובהקים ביותר של המדינה. כהן סירב. הכלים, אמר, נועדו לסיכול טרור וריגול, לא לפיקוח גורף על מאות בני אדם שאין נגדם חשד קונקרטי. וינשטיין תמך בו.
נתניהו הציע להעביר את המשימה למלמ"ב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, ואף ביקש להעביר לשם את יכולות הפיקוח של השב"כ. כהן השיב כי צעד כזה יחייב חקיקה ראשית של הכנסת או הנחיה כתובה של היועץ המשפטי לממשלה. בסופו של דבר נקבע פתרון מצומצם: אנשי מלמ"ב ישמשו קציני ביטחון ושומרי סוד; והשב"כ יתערב רק אם יעלה צורך ספציפי.
בהזדמנות אחרת, לאחר הדלפה מישיבת קבינט, דרש נתניהו לערוך בדיקות פוליגרף לשרים. וינשטיין סירב: מדובר בנבחרי ציבור. נתניהו עבר להצעה הבאה - "מחקרי תקשורת", כלומר בדיקה מי מן השרים שוחח עם העיתונאי. וינשטיין וכהן סירבו שוב. זו הייתה מערכת שעוד היו בה בלמים. ראש הממשלה דרש, ראש השב"כ בחן, היועץ המשפטי אמר לא - והלא נשאר לא.
באותם ימים נתניהו לא דרש לחקור כל הדלפה ביטחונית. הוא לא התעקש, למשל, על חקירת הדלפת המצגת הקשה שהוצגה במהלך "צוק איתן" וחזתה מספר גדול של הרוגים. הוא התמקד בחשד ששרים יריבים - בהם נפתלי בנט ויאיר לפיד - הדליפו כדי להציגו כמי שמידר אותם וכדי להניע את בדיקת מבקר המדינה.
כבר אז נחשפה הנוסחה: חומרת ההדלפה אינה נמדדת רק לפי הנזק לביטחון המדינה, אלא גם לפי הנזק הפוליטי לנתניהו.
הכלי שמחזיק את מפת השיחות
החשש אינו תיאורטי. לשב"כ יש מאגר אדיר של נתוני תקשורת המכונה בתוך הארגון "הכלי". הוא אינו זקוק לפרוץ לטלפון כדי לדעת עם מי דיבר אדם, מתי, מאיזה מקום ואילו מכשירים היו בקרבתו. נתוני התקשורת של הציבור, על הציבור, על כל הציבור - על כולנו - נאספים מאז 2003 מכוח הוראות סודיות המופנות לחברות התקשורת ונשמרים לצורכי השירות. המאגר הזה הציל חיים רבים והוא חיוני ללחימה בטרור ובריגול. בדיוק משום כך הפוטנציאל לשימוש לרעה בו עצום.
יורם כהן. באותם ימים, הלא נשאר לא
(צילום: אוהד צויגנברג)
חוק השב"כ קובע כי שימוש במידע ייעשה רק בהיתר של ראש השירות, לאחר שהשתכנע שהוא דרוש למילוי תפקידי הארגון. ראש השירות חייב לדווח אחת לכמה חודשים לראש הממשלה וליועצת המשפטית לממשלה על ההיתרים ועל אופן השימוש. אותו חוק גם מחייב את השב"כ לפעול באורח ממלכתי ואוסר להטיל עליו משימה לקידום אינטרס מפלגתי-פוליטי.
אין בחוק סעיף המאפשר לראש הממשלה להצביע על כלי תקשורת, יריב או עיתונאי ולומר לראש השירות: אותו תחקרו. ראש הממשלה רשאי להתריע, לדרוש בירור ולהעלות חשש ביטחוני. הוא אינו רשאי למחוק את התבחינים המקצועיים, לעקוף את הפיקוח המשפטי ולהפוך תלונה פוליטית לפקודת חקירה.
אחרי השימוש ב"כלי" בתקופת הקורונה עלו הצעות להגביל אותו, להדק את הפיקוח עליו או להעביר חלק מן הסמכויות לרשות חיצונית. ההצעות נגנזו. המערכת נותרה בתוך השב"כ, כמעט בלי יכולת של הציבור לדעת מה באמת נעשה בה. במקביל התחזק גם מלמ"ב. לצידו פועלת כיום ימ"ר ארזים, יחידת חקירות משותפת למלמ"ב ולמשטרת ישראל, שכבר השתתפה בחקירות ביטחוניות רגישות.
נתניהו מינה את כ"ץ לשר הביטחון ואדם המקורב אליו לתפקיד ראש המלמ"ב. עם זיני בשב"כ נבנית מפת כוח חדשה: מי ששולט בזרם הסודות, שולט גם במי שיוכל לחקור את יציאתם. מן הצד המדליף, הרשימה כמעט אינסופית.
בחקירות פרשות ה"בילד" וקטאר-גייט הצטבר מידע על עשרות מקרים שבהם חומר מישיבות קבינט מסווגות הועבר לפלדשטיין ומשם לתקשורת. רק מקרה אחד נחקר. במקרה אחר פורסמו קטעים מפרוטוקול סודי ביותר של פגישה עם בכיר ביטחוני, שהציגו את נתניהו באור חיובי. מן המסמך היו שני עותקים: אחד במערכת הביטחון ואחד בכספת משרד ראש הממשלה. העותק שבמערכת הביטחון אותר, האחר נלקח מן הכספת בידי בכיר בלשכה. החקירה לא נפתחה.
מי מחליט מה מסווג
בעדותו טען נתניהו כי הוא רשאי להפוך כל חומר מסווג לבלתי מסווג. "אני מחליט מה יוצא החוצה. אומר - ומוציא", אמר לחוקרים. "אני מחליט מה מסווג ומה לא". בהסתמך על "שרביט הבלמ"ס" הזה - בלמ"ס, בלתי מסווג - פורסמו ציטוטים מתוך פגישות עבודה עם ראשי השב"כ והמוסד, קטעים מהערכות מצב, פרוטוקולים של הקבינט, תכנים מתוך סיכום המודיעין בבוקר 7 באוקטובר ומסמכים פנימיים של אוגדת עזה.
רונן בר. עצר את הסחף
(צילום: יאיר שגיא)
בפברואר 2025 חשף נתניהו פרטים מדיונים סודיים על הניסיון לחסל את מוחמד דף ב"שומר החומות" ועל המחלוקת עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. הוא פרסם את גרסתו לדברים שאמר רונן בר בהערכת מצב חסויה ב-1 באוקטובר 2023. בתצהיר שהגיש לבג"ץ פרסם ציטוטים מלפחות ארבע פגישות עבודה עם בר וממסמכי מודיעין שנמסרו לו. בראיון לערוץ 14 חשף פרטים שנאסרו במשך שנה לפרסום על החשד בחיזבאללה שמכשירי הביפר ממולכדים. כדי להצדיק את מינוי זיני, פרסם חלקים מדוח סודי של אוגדת עזה והציג אותם באופן מגמתי, כאילו זיני לבדו חזה את המלחמה.
נתניהו מעולם לא דרש לחקור את ההדלפות האלה. לא כאשר שירתו אותו, לא כאשר יצאו דרך לשכתו, ולא כאשר היה בהן סיכון מבצעי ממשי.
רק אחרי מעצר פלדשטיין והסתבכות פרשות הלשכה החלה להגיע לשב"כ שורה ארוכה של תלונות מטעם נתניהו ואנשיו נגד עיתונאים שלא הלכו בתלם. גם נגד כותב שורות אלה הוגשו תלונות. כולן נסגרו בהחלטה שלא רק שלא היה פרסום מזיק - אלא לא הייתה כלל הדלפה. אבל הנזק כבר נגרם: הכול הפך לתלונה. נתניהו ומזכיר הממשלה יוסי פוקס עסקו בכך שוב ושוב, הכול בעיצומה של מלחמה.
רונן בר עצר את הסחף. הוא הסכים לחקירות דלף רק כאשר החומר היה רגיש במיוחד, נגרם או נשקף נזק ממשי, היו סיכויי חקירה סבירים והתקבל האישור המשפטי הנדרש. מאז אוקטובר התמונה השתנתה. תוך שימוש באותה סמכות שנתניהו דרש מכהן להפעיל ב-2013, הפעם הצליח לו: תחת המטרייה הרחבה של הגנה על המבצע באיראן החל מעקב אחר מאות בעלי תפקידים ושותפי סוד. השב"כ מתפקד בחלק מן המקרים כקבלן המספק את הנתונים, או כמי שלוקח אליו את החקירות ואז מפעיל את הכלים המיוחדים שלו. במשרד המשפטים קיים חשש עמוק שהדיווח התקופתי, שאמור להימסר אחת לשלושה חודשים, לא יספר את מלוא הסיפור.
מאז חודש מרץ, אומר גורם המשתתף בישיבות הממשלה והקבינט, כמעט לא הייתה ישיבה שבתחילתה לא קמו שניים או שלושה שרים ותקפו את זיני או את שר הביטחון ישראל כ"ץ: מדוע אין חקירה? מדוע ערוץ 12 חסין? מדוע השב"כ אינו עושה את עבודתו? כ"ץ הורה לקדם חקירה. כמעט מיד דלפו מישיבה חסויה שמותיהם של ארבעה עיתונאים שהוגדרו כיעדי ההדלפה. "איך בדיוק יודעים דבר כזה?", שואל גורם מודיעיני בכיר. "הדרך המהירה והקלה ביותר היא לבדוק מי התקשר לעיתונאי".
הידיים מחוברות לאותו גוף. רק שאחת מדליפה, והשנייה חוקרת
(צילום: REUTERS/Ronen Zvulun/Pool)
אפשר, כמובן, להעמיד פנים שלא בודקים את העיתונאים. בודקים את כל שותפי הסוד, אומרים. אחר כך משווים את מספרי הטלפון שאליהם התקשרו עם מספרי הטלפון של העיתונאים. בסוף מתקבלת אותה מפה בדיוק - רק עם ניסוח משפטי נוח יותר.
השאלה הדמוקרטית
השאלה היא אם ראש שירות ביטחון רשאי להפעיל את המערכת האדירה שבידיו בעקבות מסע לחצים של ראש הממשלה, שרים ופרשן של ערוץ מתחרה; ואם התבחינים לחקירת דלף נקבעים לפי הנזק לביטחון המדינה - או לפי הנזק לתדמיתו של נתניהו.
מדינה דמוקרטית אינה יכולה להשלים עם מצב שבו אותו אדם שולט גם בברז ההדלפות וגם במנגנון החקירה; שבו הדלפה שמשרתת אותו מוכשרת בדיעבד באמצעות "בלמ"ס", ואילו פרסום ביקורתי הופך לאיום קיומי; שבו לשכה שמפזרת מידע מסווג לכל עבר דורשת מן השב"כ לגלות מי העז למסור מידע שלא עבר דרכה.
יד אחת מדליפה. היד השנייה חוקרת. ושתיהן מחוברות לאותו גוף.
