את "הדילמה האוקראינית" של ישראל אפשר לתמצת כך: מחד יש לנו חובה מוסרית ואינטרס מובהק להעביר לאוקראינים מערכות נשק שפיתחנו ושעשויות להציל חיי אזרחים. מאידך, כמעט בטוח שאם נעשה כך יגיב נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בצמצום משמעותי או לפחות בשיבוש חופש הפעולה של צה"ל בסוריה ובלבנון. התוצאה תהיה הגברת האיום האסטרטגי הנשקף לעורף הישראלי (מטילים, כטב"מים מדויקים והציוד לייצורם ההמוני שאיראן תצליח להעביר לסוריה), ואולי אף נסתבך בעימות עם מעצמה עולמית. גם החשש לגורל יהודי רוסיה הוא שיקול משמעותי.
לכן אפשר לומר שהפור כבר נפל. על סדר העדיפויות למדנו מהצהרתו של שר הביטחון בני גנץ השבוע, שלפיה ישראל תסתפק בהצעת סיוע הומניטרי ומערכת אתרעה: במקום הראשון חופש הפעולה של צה"ל, ורק מתחתיו הרצון לסייע לאוקראינה. זו לא גחמה של גנץ החלטה שנולדה בדיונים מעמיקים במערכת הביטחון, והתקבלה על דעתם של ראש הממשלה יאיר לפיד, הקבינט הביטחוני ואפילו ראש האופוזיציה בנימין נתניהו.
אף על פי כן, ספק רב אם זו ההחלטה האופטימלית שאפשר וצריך לקבל. ראשית מפני שישראל חייבת לאמץ עמדה שאינה רק מס שפתים נגד הפלישה הרוסית לאוקראינה, אלא חובה מוסרית. כשישראל עמדה במצב של אוקראינה – למשל ב-1948 - היא לא תמיד קיבלה את הסיוע שביקשה מהעולם. נוכח פשעי המלחמה שמבצעים הרוסים, כעת תורנו להוכיח שאנו יורדים מהגדר כשצריך.
שנית, לישראל יש אינטרס להיות מעורבת בהגנה על אזרחים באוקראינה גם כדי ללמוד ממקור ראשון את נקודות החוזק והתורפה של הכטב"מים והטילים האיראניים שיפגעו בעתיד בעורף שלנו. תפקודם של אלה ישופר כתוצאה מסיוע מדעי וטכני רוסי, ואוקראינה משמשת להם שדה ניסוי ענקי.
זה לא אומר שצריך להתגרות בדוב הרוסי; הוא מסוכן אף ששיניו קהו והוא מדמם. רוסיה עדיין יכולה להזיק לנו כלכלית, מדינית וצבאית. אולם עדיין, יש ביכולתנו לדאוג שלאוקראינה יהיו מערכות יירוט להגנה על אזרחיה מבלי שנסתבך בשל כך בעימות ישיר עם רוסיה. מדינת ישראל ידעה בעבר ויודעת גם היום להעביר בחשאי סיוע, כולל מערכות נשק ואימונים, למדינות וארגונים שיש לה אינטרס בחיזוקם.
בשקט בשקט, במשך יותר מעשר שנים, בסיוע השאה הפרסי, סייענו לכורדים שמרדו במשטר הבעת' בעיראק. התוצאות היו לא רעות והסיפור לא נחשף. לעיתים פעלה מדינת ישראל לבדה, למשל כשגרמניה המערבית שהצהירה על ניטראליות מכרה לנו בסתר בשנות ה-60 תותחי נ"מ מתוצרתה, או להבדיל, כשמכרנו מנימוקים כלכליים ואחרים נשק למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה ושיתפנו עימו פעולה בתחום הגרעין.
יש עוד עשרות דוגמאות להעברת נשק למדינות זרות, כולל בשעת מלחמה, מבלי שתזוהה טביעת אצבע ישראלית ומבלי שהדבר התפרסם. חלק מהפרשות הללו לא מוסיפות כבוד לישראל. כך או אחרת, כלל הגורמים המעורבים שמרו על שתיקה, הסוואה ואיפול הרמטיים, וכך יכול היה לקרות גם עם אוקראינה, לו רק התאפקו הנשיא וולודימיר זלנסקי וכמה מאנשיו, ובמקום לגנות את ישראל מעל כל במה בגלל סירובה להעביר להם מערכות "כיפת ברזל", היו פונים בדיסקרטיות ומקיימים דיאלוג שקט ומקצועי עם מערכת הביטחון.
כך היה נמנע מאוקראינה הביזיון של דרישת אמצעים שישראל לא יכולה לספק (למשל מערכת הלייזר "מגן אור" שפיתוחה כלל לא הושלם). גם ישראל הייתה יכולה לחסוך לעצמה מבוכה אם במקום להיגרר לדיפלומטיית טיק-טוק הייתה יוזמת פגישה דיסקרטית בין גורמים ביטחוניים בכירים, שתוצאותיה היו הרבה יותר מספקות.
רון בן ישילא הכול אפשר לומר, אבל ניתן לרמוז שישנן מערכות יירוט שפותחו בישראל ומיוצרות בשיתוף פעולה ובמימון הסיוע מארה"ב. למשל, מערכת שפותחה עבור חיל הנחתים האמריקני ועושה שימוש ברכיבים ישראליים. היא נוסתה השבוע בהצלחה ואין סיבה רצינית שהיא לא תגיע לאוקראינה כמערכת אמריקנית ניסיונית.
דוגמה נוספת היא מערכת האתרעה שישראל הציעה ושעשויה למנוע קורבנות רבים בקרב אזרחי אוקראינה. כמה ממקורביו של זלנסקי, בלי להבין אפילו במה מדובר, דחו אותה בבוז כ"מעט מדי ומאוחר מדי". כדאי שישקלו שוב. העיקר שממשל זלנסקי יפסיק את מלחמת המגפונים העקרה שהוא מנהל נגדנו ויעבור לרב-שיח חשאי וענייני בין קייב לירושלים, בשיתוף ובתיווך וושינגטון.
- רון בן ישי הוא הפרשן הביטחוני של ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
