2 צפייה בגלריה
מריאם רג'אווי מרים מוג'הדין חאלק מוג'אהדין חלק
מריאם רג'אווי מרים מוג'הדין חאלק מוג'אהדין חלק
מנהיגת המוג'אהדין חלק, מריאם רג'אווי
(צילום: shutterstock)
מזה כחודש איראן בוערת במהומות והפגנות שזכו לכינוי "מחאת החיג'אב". משאלת הלב של רבים בעולם היא שהפעם זה יקרה, שהמחאות יביאו רוח של חופש ודמוקרטיה למדינה האומללה הזאת ושהצעירים האמיצים יפילו את חומות הדיכוי והפנאטיות של משטר האייתוללות, אבל הסיכויים לחולל באיראן שינוי מהותי קלושים ביותר, משתי סיבות עיקריות.
הראשונה היא שלא יהיה סיוע מבחוץ. מדינות רבות וחזקות מדי – בהן רוסיה, סין, דרום קוריאה, צפון קוריאה ואפילו כאלה מהאיחוד האירופי - מפיקות רווחים נאים מהסכמים כלכליים עם המשטר הנוכחי ואין להן אינטרס אמיתי בהפלתו. וממילא, מי ירצה להתעמת עם ולדימיר פוטין, שרוסיה בהנהגתו היא הפטרונית האמיתית ובעלת הברית האיתנה ביותר של המשטר? רוסיה בולעת חלקים גדולים ממשאבי הטבע באיראן, ומרוויחה גם מהסכמים צבאיים איתה, ולכן תמיכתה במשטר בטהרן חזקה וחד-משמעית.
סין חתמה לא מכבר על הסכם לרכישת נפט מאיראן במחיר אפסי למשך שנים, ופרסומים שונים התייחסו לכך שהיא עשויה לשגר אלפי חיילים למפרץ הפרסי כדי "לשמור על האינטרסים שלה" (בינתיים כוונות אלה הוכחשו, אך ייתכן שיש דברים בגו). היא לא תסכן את השקעותיה במדינה לטובת הדמוקרטיה. במקביל, חברות גדולות מאירופה חתמו וחותמות כל הזמן על הסכמים עם איראן לייצוא סחורות והקמת מפעלים במדינה, ובכך מעמיקות את קשריהן עם המשטר. סימנס, פיג'ו, פולקסווגן, BASF ונובו-נורדיסק הן רק חלק קטן מהרשימה.
הסיבה השנייה לכך שסיכויי המחאות קלושים נעוצה בהיעדר מנהיגות. במשך כ-43 השנים שחלפו מאז המהפכה לא קם אף מנהיג בעל שיעור קומה לאומי המקובל על לפחות חלק גדול מארגוני האופוזיציה האיראניים במדינה ובחו"ל. מהפכת 1979 הצליחה בין השאר בזכות אייתוללה חומייני, מנהיג כריזמטי ובעל חושים חדים, ואין בנמצא מקביל אליו בצד השני.
איראן אינה מדינה הומוגנית. היא מורכבת מאוסף עמים, דוברי שפות שונות ואפילו דתות אחרות, ובהיעדר מנהיג חזק השולט על ממשלה מרכזית חזקה, סופה – ביום מן הימים - להתפרק. האזרים בצפון מערב המדינה ירצו אולי להצטרף לאחיהם מעבר לגבול באזרבייג'ן. הכורדים סופם להתאחד עם אחיהם בעיראק, טורקיה וסוריה, ובכך להביא צדק היסטורי לעם המדוכא הזה (וזו נקודת האור היחידה לישראל). הערבים בחבל חוזסתאן יקחו עימם את מקורות הנפט של המדינה ויצטרפו לאחיהם בעיראק. הבלוצ'ים יוכלו להצטרף לפקיסטאן וכך הלאה.
מה שיישאר מאיראן יכול להיות מדינה קטנה חלשה, ללא מקורות הכנסה משמעותיים, הנמצאת כמה צעדים מהשגת נשק גרעיני המאוחסן במרכז, קרוב לטהרן. מדינה כזאת תצטרך לקבל אליה מאות אלפי פליטים דוברי פרסית שיברחו או יגורשו מאזורים שיזכו לעצמאות לאחר פירוק הממשל המרכזי.

וזה הבסיס לבעיה נוספת, עמוקה יותר והרת גורל. הארגון האופוזיציוני היחיד שמחזיק אידאולוגיה מגובשת, ומפעיל מעין-מיליציה צבאית (שבינתיים נמצאת בעירק) הוא "מוג'אהדין חלק". הארגון, שקיים משנות ה-60, היה שותפו העיקרי של חומייני בהפלת משטר השאה ואחראי להקמת משמרות המהפכה. בהמשך הוא נבגד מצד חומייני וגורש לעיראק, אך עדיין יש לו תומכים גם בתוך איראן.
האידיאולוגיה של הארגון היא שילוב בין אסלאם רדיקלי לבין רעיונות מרקסיסטיים ולניניסטיים, והיא לא נופלת בקיצוניותה מהמשטר הנוכחי: גורמים במוג'אהדין חלק תומכים למשל בחיוב אדוק אפילו יותר של עטיית חיג'אב לנשים, ובהקמת "מחנות חינוך אידיאולוגי מחדש" נוסח קמבודיה של חמר-רוז' בשנות ה-70. בראש המוג'אהדין חלק עומדת כיום מריאם רג'אווי, שהייתה נשואה לאיש מספר 2 בהנהגת הארגון, התגרשה ממנו ובאמצע שנות ה-80 התחתנה עם מנהיג הארגון דאז מסעוד רג'אווי. אלא שהוא נעלם מהמפה ב-2003 בנסיבות מסתוריות והיא נותרה כמנהיגה יחידה. חרף הצהרות שלה בנוגע לזכויות אדם והשאיפה לחיים בשלום, ניכר שלא הארגון שלה הוא שיביא את הדמוקרטיה המיוחלת לאיראן.
ד"ר מהרן פרהדיאןד"ר מהרן פרהדיאן
בישראל נוטים להתייחס לארגון בסלחנות, אולי בשל הפרסומים הזרים שלפיהם שיתף פעולה עם המוסד בחיסול מדענים איראנים. אבל אם משטר כזה, המשלב בין אסלאם פנאטי (ואנטישמי) לבין קומוניזם פנאטי, עומד לרשת את משטר האייתוללות, ההעדפה של המערב כבר אינה חד-משמעית וברורה.
אולי יש מקום לחשיבה מחודשת: האם המטרה צריכה להיות חיסול משטר האייתוללות באיראן? או שמא עדיף לדחוק את שד האייתוללות לבקבוק ולהשתלט עליו לשנים ארוכות? עם כל האמפתיה לצעירים והצעירות המפגינים ברחובות איראן, הבחירה אינה קלה.
  • ד"ר מהרן פרהדיאן הוא רופא
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il