השבוע, ביום שבו מיליוני תלמידים בישראל קיבלו את תעודת סוף השנה, היה זה ראש הממשלה נתניהו שקיבל עוד תעודת עניות מהדהדת, כשנשאל מה השתנה בו מאז ה-7 באוקטובר, ופתח את תשובתו בהכרזה שאיבד קצת ממשקלו. כמה חבל שעל הדרך לא איבד נתניהו ולו שמץ מערלות הלב, הניתוק, הציניות והיהירות. לא הוא ולא שותפיו הנאחזים בכיסאותיהם כבר אלף ימים לתוך המלחמה האיומה בתולדותינו הם האנשים לתיקון ולאיחוי שאנחנו כה מייחלים להם. כי תיקון כידוע, עושים בעזרת חינוך, וחינוך הוא לפני הכל דוגמה אישית.
ילדים במקלט בקיבוץ העוגן
(צילום: ברק נפתלי)
כבר אלף ימים שנוכח כאן ראש ממשלה שלא נותן דוגמה אישית ולא לוקח אחריות ולא מקים ועדת חקירה ממלכתית, ואל מול ממשלה שהפקירה חטופים להירצח במנהרות עזה, אבל מגזלטת את המציאות וטוענת להצלתם, תוך כדי שהיא עוטפת אתרוגי ישיבות בטלית ההשתמטות - ניצבים האזרחים והלוחמים. הם אלה שמהרגע הראשון לאסון הפגינו אחריות עילאית, ונכנסו אל מתחת לאלונקת הקיום, במקום שבו המדינה כשלה בתפקידה בהגנה על אזרחיה.
וזה החינוך שהילדים שלנו מקבלים מאז שמודל המבוגר האחראי, המנהיג, המדינה, המערכת, קרסו ב-7 באוקטובר: באין מדינה יש עם.
כולנו למשל זוכרים כיצד בשעה שמערכת החינוך עברה מיידית למודל חירום, היו אלה מורים ומורות, גננות, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ומתנדבים שהפכו לתומכי לחימת נפש, והקימו כנגד כל הסיכויים מרחבי שיח וחיבור מאולתרים ומוגנים. פתאום שיעור חשבון הפך לחשבון נפש ונפתח בשאלה איך ישנתם בלילה והאם בכלל הצלחתם להירדם.
אלא שמאז, השינוי העמוק שהתחולל בנו הוא לא מבני ולא פדגוגי, הוא רגשי ונפשי – כאשר דור שלם של ילדים נחשף לחרדה קיומית מתמשכת, לאובדן הורים, אחים, בני משפחה וחברים, למראות ותיאורים מזוויעים שאי אפשר לגרש מהתודעה, וגם למלחמה אמיתית, מעשית, שמתנהלת כאן כבר מאז המהפכה המשטרית. מלחמה על אופיה של המדינה למען המשך שרידותה: האם ישראל תתעקש להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, שמקדשת את ערכי מגילת העצמאות, שדוגלת בשיוויון זכויות וחובות לכלל אזרחיה, וראויה לאמון בה ובמוסדותיה? אלה הם כבר לא חומרים תיאורטיים שנלמדים במסגרת החובה לבגרות בשיעורי האזרחות – שגם על התכנים שלהם יש כיום מחלוקת ערה. המדובר בשאלות של להיות או לחדול. של ההחלטה איזו מדינה נרצה להיות.
דור שלם של ילדים נחשף לחרדה קיומית מתמשכת, לאובדן הורים, אחים, בני משפחה וחברים, למראות ותיאורים מזוויעים שאי אפשר לגרש מהתודעה, וגם למלחמה אמיתית, מעשית, שמתנהלת כאן כבר מאז המהפכה המשטרית
האם מדינה לאומנית, משיחית, שחיה על החרב, או מדינה שחוזרת להשתייך אל משפחת העמים, שמסוגלת להתרומם אל מעבר ליישורת ההישרדות ולחשוב על אפשרות מדינית-פרגמטית של שינוי הפרדיגמה? לא כי אנחנו אוהבים את אויבנו, אלא כי אנחנו מפללים לעתיד אחר לנכדינו. האם מדינה שפניה לחיי שותפות מלאה, שמוקיעה ומקיאה מתוכה את מי שאינם מתפרנסים, אינם משרתים ואינם מוכנים להיות חלק מהמקום הקדוש הזה – גם בדרכו האזרחית? האם מדינה שהדורות הבאים שבה יתעקשו להישען על פוליטיקה של אנושיות ומנהיגות ראויה, שתקבור אחת ולתמיד את פוליטיקת הזהויות המפלגת שמדרדרת אותנו אל סיפה של מלחמת אזרחים?
אלף ימים לתוך המלחמה, שאלת החינוך הגדולה היא לא מה ילמדו בשיעורים, אלא איזו תודעה נבחר להוריש לדור הבא. האם מחר של אחריות, ליברליות והאומץ לדרוש טוב יותר, או חידלון של לאומנות, שמרנות דתית, אדישות וצייתנות לאדון.
