במשך קרוב לשש שנים היה הארנק ההרוס של אנדראה הברמן מוטל במגירה בבית הוריה בוויסקונסין כמעט בלי שאיש ייגע בו. לצדו היו מוטלים הטלפון שלה, שהותך למחצה, רישיון הנהיגה, כרטיסי האשראי, פנקס הצ'קים ומפתחות הבית. כתמים וחלודה הצטברו בשולי משקפיה, שעדשותיהם התנפצו ונפלו.
המטוסים מתנגשים, המגדלים נופלים: הפיגוע בבנייני התאומים
החפצים היום-יומיים והכל כך שגרתיים האלה הם שאריות מחיים צעירים שהסתיימו כשהמטוס הראשון פגע במגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי ב-11 בספטמבר 2001. הברמן הייתה אז בת 25, זה עתה רכשה בית בשיקגו, והיא עמדה להינשא בקרוב לבן זוגה אלן. לעיר ניו יורק היא הגיעה לראשונה בחייה, במסגרת נסיעת עסקים. בתוך המגדל היא מצאה את מותה: המטוס פגע בדיוק בקומה מעל לזו שבה הייתה, ולא נותר לה סיכוי.
חודשים אחר כך מצאו המחלצים בזירת האסון כמה מחפציה של הברמן, והם הועברו למשפחתה. אלא שהחפצים, שעדיין נשאו את ריח הגראונד זירו, הסבו למשפחה בעיקר צער. כדי להקל את כאבם החליטו קרוביה לתרום אותם למוזיאון 11 בספטמבר המנציח את מתקפת הטרור וקורבנותיה. "אלה לא דברים משמחים, כאלה שבאמצעותם את רוצה לזכור מישהו", מסביר אביה של אנדראה, גורדון הברמן.
האוסף שבו מוחזקים חפציה של הברמן, אוסף שחלקו מוצג למבקרים במוזיאון 11 בספטמבר וחלקו מוצג במוזיאונים אחרים ברחבי ארה"ב, כולל כ-22 אלף חפצים אישיים של נרצחי הפיגועים וניצוליהם, ואלה יוצרים יחדיו פסיפס אנושי של חיים אבודים וסיפורי הישרדות: ארנקים, דרכונים, כפפות בייסבול, נעליים, בגדים וטבעות.
"כל אדם שנמנה עם ההרוגים במתקפת הטרור היה אדם שהיו לו חיים שלמים", אומרת ז'אן רמירז, האוצרת הראשית של המוזיאון ומנהלת האוסף. "ידענו שהמשפחות – האנשים שאיבדו את אחד מיקיריהם באותו היום – יזדקקו למקום ודרך כלשהם לזכור את האדם שמעולם לא חזר הביתה מהעבודה, שמעולם לא שב מהטיסה שלו".
לחש בנשימות האחרונות: "אני אוהב אותך"
רבים מהפריטים הנכללים באוסף חולצו מהריסות מגדלי התאומים. אחרים נתרמו על-ידי ניצולים או על-ידי משפחותיהם של הנרצחים. בין החפצים אפשר למצוא למשל סרגל נגרים, מברג, לוֹם וחגורה לכלי עבודה, המייצגים את שון רוני, שהיה סגן נשיא בחברת Aon ונהרג במגדל הדרומי. גיסתו מרגוט אקרט מסבירה שרוני היה במהותו בעל מלאכה שהתמסר בסופי השבוע לעבודות יצירה, ולכן הרעיון לתרום את כלי הנגרות שלו למוזיאון היו התשובה ההולמת ביותר להרס שחוללו הפיגועים.
רוני עוד הספיק להתקשר לאשתו, בוורלי אקרט, שהייתה בביתם בקונטיקט, כשנלכד באש ובעשן בקומה ה-105 של המגדל הדרומי. את נשימותיו האחרונות נשם כשהוא מדבר איתה על הימים היפים שלהם ולוחש "אני אוהב אותך", בעודו משווע לאוויר. רוני היה אחד מ-2,753 בני אדם שנרצחו באותו היום במגדלי התאומים, אבל כמו שרידיהם של יותר מ-1,100 מההרוגים - שרידיו לא נמצאו וזוהו עד עצם היום הזה. המאמצים לזהות את שרידי הנעדרים-המתים נמשכים כל העת, תוך היעזרות בטכנולוגיות DNA חדישות, וממש השבוע, אחרי 20 שנה, זוהו שרידיהם של עוד שניים מהנרצחים.
רעייתו של רוני, בוורלי, נהרגה שמונה שנים אחריו: היא נספתה בהתרסקות מטוס כשהייתה בדרכה לבית הספר התיכון של בעלה בבאפלו, ניו יורק, כדי להעניק מלגה על שמו. לפני שמתה היא מיינה והניחה בצד את החפצים שקיוותה כי יוכלו לספר את סיפורו של בעלה, חפצים המלמדים על אדם שאהב לנגר בסופי שבוע, הנדימן אמיתי. "יש לנו קבר שבו אנחנו יכולים לבקר אותה, אבל אין לנו קבר לבקר בו את שון", אומרת הגיסה מרגוט אקרט. "החפצים מקבלים במקרה כזה משמעות גדולה מאוד. הם מעידים על כך שאדם כלשהו היה קיים בעולם. הם דבר מוחשי שאפשר לגעת בו".
שורות מדפים של זיכרון וטרגדיה
עבור משפחתו של רוברט צ'ין, סיפור חייו הוא של אדם שאהב לשחק סופטבול. קרוביו נזכרו בחבטה המוצלחת הראשונה שלו בקבוצת הסופטבול שבה שיחק: כדי להתענג על הרגע, חבריו לקבוצה קשקשו כמה דברי ברכה על הכדור והעניקו לו אותו. בין השמות על הכדור היו אלה של פדרו פרנסיסקו צ'קו ורובן אסקילין ג'וניור, שנהרגו יחד עם צ'ין במתקפת הטרור. הכדור המאובק הזה, שצ'ין שמר בביתו, נכלל כעת באוסף המזכרות והחפצים האישיים במוזיאון 11 בספטמבר.
לא כל החפצים שנמסרו לאוצרים שייכים לאנשים שמתו במתקפת הטרור. יש גם כאלה שנתרמו על-ידי ניצולים ששרדו את הפיגועים. לינדה רייסק-לופס, למשל, תרמה את נעלי העקב המגואלות בדם שבהן נמלטה על חייה. בכך ביקשה לבטא את רצונה לשרוד באותו היום. בזמן הפיגועים הייתה לינדה במגדל הדרומי, ובשעה שברחה במורד המדרגות מהקומה ה-97 נפלו הנעליים מרגליה. היא נאלצה לפסוע בין ההריסות ברגליים יחפות, ובשלב כלשהו בהמשך, בדרכה אל רציפי נהר ההדסון, שבה ונעלה אותם, ואז הן הוכתמו בדם מרגליה הפצועות.
הנעליים המוכתמות בדם של לינדה:
רק חלק קטן מהחפצים הנכללים באוסף מוצגים בכל רגע נתון, פשוט משום שיש חפצים רבים מכדי שאפשר יהיה להציג את כולם כל העת. כאשר הם אינם מוצגים לציבור, הם נשמרים במחסנים: שורות על גבי שורות של מדפים עמוסים בקופסאות מלאות בטרגדיה ובזיכרון.
"כל פיסה שנתרמה היא חלק מפאזל", אומרת רמירז. "שימורן של פיסות האמת הקטנות, המוחשיות והחשובות האלה, שמאפשרות לאנשים להתחבר לסיפור, הוא הסיבה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, והסיבה לכך שנמשיך לעשות אותו".
