עיתונות חופרת
עיתונות חופרת פרק 14: 8-14 במרץ השבוע עם בגין בכובע בוקרים
53:23
"צוקורס, רוצח יהודי ריגה, נחטף ונמצא הרוג בארגז באורוגוואי", סיפרה הכותרת שהתפרסמה בשער "ידיעות אחרונות" השבוע בשנת 1965. ארגון לא ידוע בשם "לעולם לא נשכח" לקח אחריות על הרצח, וסיפר שהעמיד לדין את צוקורס, הרשיע אותו באחריות לרצח 30 אלף יהודים, דן אותו למוות וביצע את גזר הדין. המשטרה המקומית פתחה בחקירה, עצרה כמה חשודים, ואפילו הפיצה תמונה של איש עסקים אוסטרי בשם אנטון קינצלה, שהיה חשוד בקשר לרצח, אבל התיק נסגר מהר ללא תוצאות.
רק יותר מ-30 שנה אחר כך, הותר לפרסום שאנטון קינצלה היה כיסוי של סוכן המוסד יעקב מידד, ושהרצח היה פעולה של יחידת קיסריה בהוראה מפורשת של ראש המוסד מאיר עמית ובאישור ראש הממשלה לוי אשכול.
עיתונות חופרת: כך חיסל המוסד את הפושע הנאצי הסדיסט
הרברט צוקורס היה טייס ששירת בחיל האוויר הלטבי, הודח בגלל התנהגות בעייתית והפך לטייס ובונה מטוסים אזרחי. הוא התפרסם בזכות טיסות שביצע, לעיתים במטוסים שבנה בעצמו מגרוטאות, מליטא לכל רחבי העולם, כולל סין, יפן, רוסיה, הודו ואפילו ארץ ישראל המנדטורית, שממנה חזר מלא שבחים למפעל הציוני.
ב-1940 ליטא איבדה את עצמאותה וסופחה לברית המועצות. שנה אחת אחר כך, כבשו הנאצים את ליטא וצוקורס הצטרף לקומנדו ארייס, יחידה לטבית שהייתה תחת פיקוד האס דה הנאצי. מהר מאוד הוא הפך לאחד הרוצחים הסדיסטים ביותר שפעלו בתחומי ליטא. על פי עדויות של ניצולים ושל אזרחים לטביים, צוקורס היה מהאחראים הראשים לרציחות ההמוניות בגטו ריגה ולטבח יער רומבולה, שבו נרצחו כ-25 אלף יהודים. הוא נודע בכך שהיה רוכב על סוס ברחובות ריגה, והורג יהודים באופן אקראי. את הכינוי "הקצב מריגה" הוא קיבל בגלל ההנאה שהסבה לו הצתת בתי כנסת על יושביהם, והשלכת ילדים יהודים מגגות בניינים, תוך שהוא יורה בהם.
בתחקירים שנעשו אחרי הרצח, נמצא שהיה אחראי ישיר לרצח של כ-13 אלף יהודים, ופיקח על רציחתם של כ-30 אלף נוספים.
כשהכוחות הסובייטים כבשו מחדש את ליטא ברח צוקורס לברלין, ושם, כנראה אחרי תשלום שוחד, הצליח לקבל ויזה ולברוח לברזיל. שמו עלה מספר פעמים במשפטי נירנברג, אבל כיוון שאי היה לאתר אותו, הוא מעולם לא הואשם באופן רשמי.
בברזיל התגורר תחילה צוקורס בריו דה ז'ניירו, שם הציג את עצמו כחקלאי, פליט לטבי שברח מהקומוניזם. אבל הכיסוי לא החזיק הרבה זמן. ניצולי שואה ליטאים זיהו אותו והתחילו לרדוף אותו, גם פיזית וגם משפטית. בלחץ הקהילה היהודית דרשה מערב גרמניה את הסגרתו, אבל כיוון שמעולם לא היה אזרח גרמני, הבקשה לא עמדה בדרישות החוק ונדחתה. בתגובה, עקבה קבוצת יהודים מקומית אחרי צוקורס ברחובות ריו, ותקפה אותו. צוקורס, שלא נפגע קשה בהתקפה, החליט לעזוב את ריו ועבר עם משפחתו לשכונה מוקפת חומה בסאו פאולו, שם היה לו עסק קטן של טיולים אווירים והפלגות לתיירים.
סוכן המוסד יעקב מידד נכנס לדמותו של אנטון קינצלה, איש עסקים אוסטרי, שמחפש הזדמנויות השקעה בדרום אמריקה, טס לברזיל, ובמשך כמה שבועות פשוט שיחק את המשחק. כשהוא הגיע לצוקורס, כולם כבר שמעו על איש העסקים שמפזר כסף באזור ומחפש הזדמנויות השקעה
בסתיו 1964, חצי שנה לפני חגיגות 20 שנה לניצחון על גרמניה, עלתה באירופה הצעה ליישום חוק התיישנות על פשעי הנאצים. ישראל, שרק שלוש שנים קודם, במהלך משפט אייכמן, נחשפה לראשונה לזוועות השואה, מאוד לא אהבה את הרעיון. לכולם היה ברור שפירושו של חוק כזה הוא חנינה לאלפי פושעים נאצים שעדיין התחבאו ולא נענשו.
כדי להטות את דעת הקהל בעולם נגד החוק, החליטו בישראל לשלוח חוליית לוחמים שיחסלו נאצי בכיר, ויזכירו לעולם את חומרת הפשעים שבוצעו במהלך השואה. צוקורס שהופיע ברשימת המבוקשים של המוסד כבר משנות ה-50, נבחר כיעד לחיסול.
סוכן המוסד יעקב מידד שהיה חבר בחולייה שחטפה את אייכמן, קיבל על עצמו את תפקיד הפיתיון. צוקורס, שידע שזהותו מוכרת, היה חשדן מאוד, הוקף בשומרי ראש ונשא על עצמו נשק. מידד נכנס לדמותו של אנטון קינצלה, איש עסקים אוסטרי, שמחפש הזדמנויות השקעה בדרום אמריקה, טס לברזיל, ובמשך כמה שבועות פשוט שיחק את המשחק. הוא עבר בין עסקי תיירות בסאו פאולו, התעניין בהשקעות, ראיין תושבים ובכל מקום הוא זכר להשאיר את כרטיס הביקור שלו. כשהוא הגיע לצוקורס, כולם כבר שמעו על איש העסקים שמפזר כסף באזור ומחפש הזדמנויות השקעה.
מידד הבין שהדרך לרכישת האמון עוברת בכיס והזמין מצוקורס טיסה בשמי האזור. בסיום הטיסה הזמין אותו צוקורס לכוס משקה על הסירה שלו. במהלך השיחה שאל צוקורס את "האוסטרי" היכן שירת במלחמה. מידד ענה לו שבחזית הרוסית הרים את חולצתו כדי להראות את הצלקת שחותכת את בטנו. מידד, ראוי לציין לא נפצע בקרב, והצלקת הייתה כתוצאה מניתוח שעבר בבית החולים בלינסון בפתח תקווה. בסיום הערב, הזמין צוקורס את ידידו החדש לארוחת ערב בביתו, ומידד הבין שהוא הצליח לעבור את המבחן הראשון.
צוקורס הפגין יכולות פיזיות מפתיעות יחסית לאדם בן 65, והחזיר מלחמה. הוא ניסה לשלוף את הנשק שלו, ואפילו נשך חתיכה מהאצבע של אחד הלוחמים. למרות זאת, הצליח אחד הלוחמים להכות בראשו עם חפץ כבד ואז לוחם אחר הוציא אקדח והרג אותו
סדרת המבחנים של צוקורס המשיכה גם בפגישות הבאות. באחת הפגישות הפתיע צוקורס את מידד והציע לו לבוא איתו באותו הרגע לחווה מבודדת שבבעלותו. מידד לא היסס והשניים יצאו לדרך. מידד ידע שהוא לוקח סיכון בנסיעה לחווה וכי צוקורס היה יכול בקלות להרוג אותו שם, אבל היה לו ברור שזאת הדרך היחידה לקנות את אמונו של הרוצח החשדן. בשלב מסויים שלף צוקורס אקדח, ומידד היה משוכנע כי נחשף אבל צוקורס רק רצה לראות האם מידד אכן יודע להשתמש בנשק ונרגע אחרי שראה את כישורי הצליפה של חברו.
מהרגע הראשון המוסד החליט שניסיון חיסול על אדמת ברזיל לא בא בחשבון. החשש היה מתגובה קשה נגד הקהילה היהודית במדינה, ומהעובדה שבברזיל היה עונש מוות, שעלול היה לסכן סוכנים במקרה של כישלון. ההוראה למידד הייתה לנסות ולפתות את צוקורס להגיע למדינה אחרת.
המדינה שנבחרה הייתה אורוגוואי. מידד, שחזר לאירופה ושמר על קשר מכתבים עם צוקורס, שכנע אותו להיפגש במונטבידאו כדי לבדוק מספר אפשרויות השקעה בעיר. צוקורס התעלם מאזהרות מפקד המשטרה בסאו פאולו שלא לנסוע, החליט לא לוותר על ההזדמנות ופגש את מידד בבירת אורוגוואי. אבל למרות זאת הוא עדיין חושד, ולכן השאיר אצל אישתו תמונה שלו ביחד עם אנטון קינצלה ואמר לה שאם קורה לו משהו, שתיתן את התמונה למשטרה
במשך יום שלם נסעו צוקורס ומידד בחיפושית שחורה ברחבי העיר, וראו מספר אפשרויות השקעה. לפנות ערב לקח מידד את צוקורס אל המשרד החדש שלהם, בווילה בפרבר שקט של העיר. מידד פתח את הדלת וצוקורס פסע את תוך הבית, שם חיכתה חוליית החיסול של המוסד.
ארבעת חברי החולייה שהמתינו בבגדים תחתונים, כדי שלא להשאיר מאחור שום ראיה, התנפלו על צוקורס. על פי התוכנית הם היו אמורים להשתלט עליו, לכפות אותו, לבצע לו משפט קצר ואז להוציא אותו להורג. אבל צוקורס הפגין יכולות פיזיות מפתיעות יחסית לאדם בן 65, והחזיר מלחמה. הוא ניסה לשלוף את הנשק שלו, ואפילו נשך חתיכה מהאצבע של אחד הלוחמים. למרות זאת, הצליח אחד הלוחמים להכות בראשו עם חפץ כבד ואז לוחם אחר הוציא אקדח והרג אותו.
לוחמי המוסד הכניסו את גופתו של צוקורס לארגז שהוכן מראש, הדביקו עליו את רשימת הפשעים שביצע וחתמו בשם ארגון שאיש לא שמע עליו מעולם. לאחר מכן ניקו את הזירה, ועזבו את אורוגוואי.
עשרה ימים אחר כך התקבל טלפון במערכת עיתון במונטבידאו. האדם מעבר לקו טען כי יש גופה בווילה באחד מפרברי העיר ונתן את הכתובת. בעיתון היו משוכנעים שמדובר במתיחה והתעלמו. יומיים אחר כך שוב התקשר אלמוני לעיתון והתעקש שהגופה עדיין בבית. הפעם העיתון הודיע למשטרה המקומית שיצאה לכתובת וגילתה את הגופה המרקיבה. במהלך חקירת הרצח התפרסמה גם תמונתו של אנטון קינצלה, אבל הוא מעולם לא אותר והתיק מעולם לא פוענח.
מבחינה מדינית הרצח השיג את מטרתו. האירוע נתפס כאזהרה שהמרדף אחרי הפושעים הנאצים לא יפסק, ויהפוך לאלים אם לא תהיה אפשרות להעמיד את הפושעים לדין. דעת הקהל בעולם שבהתחלה לא התנגדה לחוק ההתיישנות על פשעי הנאצים השתנתה, והחוק ירד לחלוטין מסדר היום.
